בס"ד

מאמר השבוע משלים את המאמרים הקודמים, ועוסק בשאלה מתי אסור לכתוב צוואה שבה מתחלקת הירושה בצורה שונה מהצורה שהתורה קבעה. מהו האיסור? האם הוא איסור גמור, או רק הנהגה שאינה ראויה? האם מותר לסייע לכתיבת הצוואה? האם מותר להקדיש סכומים לצדקה? וכמה? האם די להשאיר חלק ליורשים ולחלק את השאר? האם מותר לבזבז את נכסיו על נדוניה לבנותיו? מתי נתינת הנדוניה היא מצוה, ומתי אינה ראויה? האם ראוי להקדיש את נכסיו לחכם? מה הדין כאשר הבן פרק עול? מה הדין כשהבן מזלזל באביו ואינו נוהג בו כבוד? האם יש איסור על אדם לקבל חלק בירושה שנכתבה שלא ברצון חכמים? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם מותר לכתוב צוואה המשנה את כללי הירושה שבתורה?

במאמרים הקודמים עסקנו בחשיבות כתיבת צוואה מחיים, ומדוע יש חשיבות גדולה לכללי הירושה ע"פ התורה. במאמר הזה נסכם את הדברים, ונדון בשאלה המרכזית העומדת בפני אדם שכותב צוואה, האם מותר לשנות מכללי הירושה הכתובים בתורה?

המקרים השכיחים שבהם עורך הצוואה רוצה לשנות מכללי הירושה הם: חלוקת הרכוש שווה בשווה בין הבנים והבנות; הורשת כל הנכסים לאשה; חלוקה שווה של הנכסים בין הבכור לשאר האחים; חלוקת הירושה בשווה בשווה בין הבנים הביולוגים לבין הבן המאומץ; או נתינת כל הירושה לבן המאומץ ועקירת הירושה מהאחים הביולוגים; או להיפך חלוקה לא שווה של הנכסים מחמת שאחד הבנים זקוק יותר לכסף; או מחמת שאחד הבנים לא נהג באביו בכבוד; או שהבן אינו שומר מצות; ועוד.

השאלה מתחלקת לשנים האם יש איסור בכך? ומה רמת האיסור? והאם הדבר מומלץ?

נפתח בכמה סיפורים המובאים בתלמוד, אשר במבט ראשון סותרים זה את זה, ונראה כיצד ביארו המפרשים את הסיפורים הנ"ל. ולסיכום נביא את הכרעת פוסקי זמנינו הלכה למעשה.

האיסור להעביר נחלה

במשנה (ב"ב קלג:) נאמר שמי שכתב בצוואתו את כל נכסיו לאדם זר, והשאיר את בניו בלי שום דבר, הצוואה תקפה וקיימת. כלומר במידה והוא כתב את הצוואה כראוי הלכתית [ע"י הקנאה מחיים או מתנה כשהיה חולה ונטה למות – שכיב מרע] הצוואה חלה.

אולם המשנה מוסיפה כי למרות שהצוואה תקפה הלכתית, רוח חכמים אינה נוחה ממעשיו. ואילו רבי שמעון בן גמליאל סובר שאם בנו אינו נוהג כשורה והוא הדיר אותו מהירושה זכור הוא לטוב.

בתלמוד בבלי (ב"ב קלג:) מובא ששמואל אמר לתלמידו רב יהודה שלא תהיה במקום שמעבירים את הירושה מבן לבן אפילו מבן טוב לבן רע, וכל שכן בן לבת. וביארו המפרשים שהכוונה שנוכחת רב חשוב במקום יתן לגיטימציה למעשה, וכיון שאין רוח חכמים נוחה מכך, אסור לנו לאדם חשוב לעודד בנוכחותו מהלך כזה. ויש אומרים שהאיסור הוא להעיד על כך או לסייע בעריכת הצוואה.

בתלמוד ירושלמי (ב"ב פ"ח ה"ו) מובא שרבי אבא בר ממל אמר, כי אדם שכתב את נכסיו לאחרים עליו נאמר (יחזקאל לב כז): 'וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם' – כלומר לאחר פטירתו העבירה הזו מלווה את עצמותיו. והובא ברי"ף ובראשונים נוספים. וביאר החתם סופר (חו"מ סי' קנא) שכוונת הירושלמי שאינו רק הנהגה שאין רוח חכמים נוחה ממעשיו, אלא שהוא איסור חמור.

ואכן מדברי המשנה ניתן להבין שאינו איסור גמור, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אולם מצינו הרבה מגדולי הפוסקים שנוקטים שהוא איסור גמור, כגון: הרא"ש (כלל פד סי' א; כלל פה סי' ג; קיצור פסקי הרא"ש ב"ב סי' לז); הטור (חו"מ סי' רפב); התשב"ץ (ח"ג סי' קצ); הראנ"ח (ח"א סי' קיח); המהרשד"ם (חו"מ סי' שלו); השדי חמד (ח"ג מערכת ל כלל ג אות א); ועוד. אמנם השדי חמד הוכיח מהלבוש (חו"מ סי' רפב) שהוא רק איסור מדרבנן, וכן הביא השדי חמד שכתב האגודת אזוב (חו"מ סי' טו).

להלכה (רמב"ם נחלות פ"ו הי"א; שו"ע חו"מ סי' רפב סעיף א) נפסק לאור דבריו של שמואל כתנא קמא – הדעה הראשונה במשנה, שגם אם בניו אינם נוהגים כשורה, אין להעביר את הירושה מהבנים. אולם נשאלת השאלה באיזה מקרים ישנו את האיסור?

הפוסקים הזכירו מספר סיפורים שהובאו בתלמוד בבלי והירושלמי מהם נלמדו כללים שונים בהלכה זו, נלמד יחד את משמעות הדברים:

מעשהו של יוסף בן יועזר

יוסף בן יועזר נשיא ישראל השאיר אחריו בן יחיד שלא נהג כשורה, והוא השאיר אחריו ירושה של כלי בשם 'עלת' מלא בדינרי זהב. וכיון שבנו לא נהג כשורה הוא הקדיש את ירושתו לבית המקדש. הסיפור במלואו והמסרים העולים ממנו נותחו בהרחבה במאמר המערכת, אולם כאן נסכם בקצרה כי מסקנת הגמרא כי יוסף בן יועזר סבר כדעת רבי שמעון בן גמליאל שזו הנהגה הראויה, אך להלכה נפסק שאין זו ההנהגה הראויה.

הקדשת הנכסים לחכם

התלמוד בבלי (ב"ב קלג:) מביאה סיפור נוסף באדם שבניו לא התנהגו כראוי, ולכן הוא ערך צוואה שבו הוא מצווה את כל רכושו לאחד מגדולי תלמידי החכמים בדורו, גדול תלמידיו של הלל הזקן יונתן בן עזיאל. יונתן בן עוזיאל מכר שליש מהנכסים ונטל את הכסף לצרכיו, שליש נוסף הוא הקדיש לבית המקדש, ואילו שליש נוסף החזיר לבניו של המנוח. ובכך גם קיים את רצונו של המנוח שהוא יהנה מכספו, ויוכל לעמול בתורה בזכות כספו, גם תרם לבית המקדש לזכות המנוח, וגם נתן חלק חשוב לבני המנוח כדי לתת להם אפשרות להמשיך את תפקידו של האב המנוח בעזרת חלק מעזבונו, גם אם לכאורה הם אינם עושים זאת.

הגמרא מספרת כי שמאי הזקן הגיע להתווכח עימו כי אין לו רשות להחזיר את הירושה, שהרי המנוח הביע את רצונו המפורש להדיר את בניו מהירושה עקב התנהגותם הנלוזה, אולם יונתן בן עוזיאל טען כי לאחר שזכה בנכסים, זכותו לעשות בהם ככל אשר יחפוץ ואינו מחוייב לרצונו של המנוח, בסופו של דבר הגמרא מספרת כי שמאי הזקן הודה כי יונתן בן עוזיאל צודק בוויכוח.

מעשה דומה מסופר בתלמוד ירושלמי (ב"ב פ"ח ה"ו) על אדם שהפקיד את נכסיו אצל רבי אבא בר ממל, וכתב בצוואתו שאם בניו יתנהגו כראוי, חצי מהירושה יהיה להם, וחצי יהיה לרבי אבא בר ממל. בפועל התנהגותם לא היתה כשורה, ובכל זאת רבי אבא בר ממל העניק להם חצי מהירושה, אולם הם ביקשו לערער על הצוואה, ואז אמר להם רבי אבא בר ממל אל תוכיחו במעשיכם בערעור על הצוואה שאינכם נוהגים כשורה, משום שאז כל הירושה תהיה שלי בלבד.

הראנ"ח (ח"א סי' קיח) הוכיח מכאן כי אף שאין לבית דין שום אמצעי כפיה, וזכות לנדות אדם שעורך צוואה שבו הוא מדיר את בניו מהירושה, ראוי לכל בית דין למנוע הדבר ולהשתדל בכל צורה שיתקיים הירושה כפי הסדר שקבעה התורה. ולכן יונתן בן עוזיאל ורבי אבא בר ממל החזירו חלק נכבד מהירושה לבנים שלא נהגו כשורה, ועברו על רצונו של המנוח, כדי שבחלק נכבד מהנכסים יתקיים סדר הירושה, ואילו בחלק האחר יתקיים רצונו של המנוח, ופעולות לעילוי נשמתו.

ובדומה כתב החתם סופר (חו"מ סי' קנא) כי יונתן בן עוזיאל ורבי אבא בר ממל לא רצו לסייע לדבר עבירה, ולכן דאגו שהבנים יקבלו חלק נכבד מהירושה, אף שלא נהגו כשורה, ואף שהמנוח רצה למנוע זאת מהם.

אך הערך שי (חו"מ סי' רפב) הוכיח מהעובדה שיונתן בן עוזיאל ורבי אבא בר ממל לקחו לעצמם חלק מהירושה, שאף שהמנוח עבר על איסור, אין איסור על המוטב ליטול לעצמו ולהחזיק בירושה, והאיסור הוא רק על המנוח כותב הצוואה.

נתינת חלק מנכסיו מחיים לבתו

סוגיה נוספת היא האם מותר לאדם להעביר חלקים נכבדים מנכסיו בחייו בתור מתנה, או שמא גם זה נחשב העברת ירושה. ואכן הגמרא דנה האם ראוי לתת לבת בעת נישואיה נדוניה גדולה שבו הוא מעביר לה חלק נכבד מנכסיו.

הגמרא (כתובות נב:) כותבת שרבי שמעון בר יוחאי אמר שאף שהתורה אמרה שהירושה הלכת לבנים ולא לבנות, יש מצוה לתת מנכסיו נדוניה מכובדת לבנותיו בעת הנישואין, והיא נלמדת ממה שאמר ירמיהו הנביא (כט ו): 'וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ', וכאשר אדם נותן נדוניה גדולה הוא גורם לכך שלבנותיו קל יותר להנשא, ולכן תיקנו חכמים לתת לכל 10% מנכסיו כנדוניה, [לכל בת בתורה כאשר היא נשאת יש תקנה לתת 10% מנכסיו כפי מצבו באותה זמן].

הגמרא מוסיפה כי בנו של רב פפא התארס עם בתו של אבא סוראה, ורב פפא הגיע לעירו של אבא סוראה כדי לכתוב את הכתובה לבתו, אחד מגדולי האמוראים יהודה בר מרימר יצא לקראתו לכבדו, ויחד הם הכלו לכיוון בית המחותן אבא סוראה, אולם כאשר הם הגיעו לדלת הבית, ביקש יהודה לעזוב, ואילו רב פפא הפציר בו שיכנס יחד עימו לבית מחותנו.

כאשר יהודה סירב, אמר לו רב פפא אם סיבת סירוב הוא משום שאינך רוצה להיות במעמד הכתובה, שהרי האב מעביר חלק מכבד מנכסיו לביתו, ואסור לאדם חשוב להיות נוכח במעמד העברת נחלה, הרי נתינת נדוניה היא תקנת חכמים ומצוה, כפי שאמר רבי שמעון בר יוחאי.

אולם יהודה טען כי הדברים אמורים כשהוא נותן מרצונו החופשי, אך לא בכפיה, ואם אני יהיה נוכח במקום הדבר יגרום ללחץ וכפיה על אבא סוראה לתת נדוניה מכובדת.

הגמרא מספרת כי בסופו של דבר מחמת אי הנעימות של יהודה מרב פפא הוא נכנס עימו לבית מחותנו, אולם הוא ישב בצד ושתק כדי שהוא לא יגרום לשום לחץ, כאשר אבא סוראה התחייב על סכום מסוים, וראה שיהודה שותק, חשב שיהודה כועס עליו משום שהוא נותן נדוניה שאינה ראויה למחותן כה חשוב כרב פפא, נתן את כל נכסיו כנדוניה לבתו.

כיון שעדיין יהודה שתק, אמר לו אבא סוראה: 'האמן לי שאלו כל נכסי האם לא די בכך'. אמר לו יהודה: 'אילו היית שואל אותי לא הייתי ממליץ גם על הסכום הראשוני, והייתי ממליץ להשאיר לבנך ירושה מכובדת יותר, אולם שתקתי כדי שלא ליצור לחץ'. אבא סוראה שאל: 'אם כך אולי אבטל את התחייבותי' [הראשונים הסבירו מדוע היה ניתן הלכתית עדיין לבטל את ההתחייבות]. אולם יהודה השיב: 'לא, אם התחייבת עליך לעמוד בדיבורך. ועדיף לתת את כל נכסיך לבתך מאשר להיות מחוסר אמנה שאינו עומד בדיבורו'. (ע"פ מאירי והפלאה שם והראנ"ח ח"א סי' קיח).

מדברים אלו משמע שגם נתינת נדוניה מחיים, יש בעיה של העברת ירושה, אולם נשאלת השאלה, האם אסור לאדם לתת מתנות בחייו כרצונו?

החתם סופר (חו"מ סי' קנא) אכן למד מכאן שישנו איסור גם להעביר חלק מנכסיו לאחר בחייו. והפתחי תשובה הסכים עימו, אולם הוא סבר שהדבר נכון רק כאשר מעבירים את הירושה לאנשים פרטים, אך העברת מקצת הירושה לצדקה אין בעיה, גם אם הוא סכום גדול מאד.

הנחלת שבעה (שטרות סי' כא אות ב) כתב, כפי שהתירו חכמים לכתוב נדוניה גדולה לבתו, כדי להקל עליה למצוא שידוך, נהגו לכתוב בצוואה שהבת תירש חצי מהבן [שטר חצי זכר], ואין בכך איסור: 'כדי שתהא חביבה על בעלה כל שעה, משום שהחתן רואה שחמיו נותן לו שטר חצי זכר וכמעט מחשבו כבן, ועל כן גם הוא יש לו חיבה יתירה לאשתו'.

מאידך רוב הפוסקים (רא"ש כלל פה סי' ג; ט"ז אה"ע סי' קיג סק"א; כנסת הגדולה חו"מ הג' טור סי' רפב; ועוד) סברו שאין בכך איסור, להעביר חלק מנכסיו בחיים, ורק בעת מיתתו יש בכך איסור. ונאמרו הסברים רבים לביאור הגמרא, נמנה שנים מהם:

המהרא"ל צינץ (טיב קידושין סי' נח סק"א) כתב שהאיסור הוא רק ליצור לחץ על אדם שיתן מנכסיו סכום גדול שיגרע מיורשיו, אולם במידה ואדם מרצונו החופשי בוחר בכך אין בכך איסור.

המנחת יצחק (ח"ג סי' קלה אות יג) כותב שאמנם דעתו של יהודה בר מרימר היתה שאין לתת נדוניה גדולה מאד לבת, משום האיסור הנ"ל, אולם הלכה נקבעה כמאמרו של רבי שמעון בר יוחאי, וכפי שנראה שרב פפא סבר שאין איסור בכתיבת סכום גבוה במיוחד בכתובה. [ואף שבנתינת כל נכסיו אסור – לא היו מודעים שאלו כל נכסיו (כסא שלמה כתובות נב:). או שמחיים שלא לפני פטירתו אין איסור].

ירושה לצדקה

הגמרא (כתובות סז:) מספרת על מר עוקבא שהיה מקפיד כל חייו להרבות בצדקה, אולם לקראת מותו ביקש את הפנקסים שבהם החשבונות של הצדקה, כאשר ראה שבימי חייו נתן 'רק' 7000 דינרים מסוג משובח, אמר כי הדרך ארוכה והצידה מועטת, כלומר הוא צריך כעת לתת דין וחשבון על כל מעשיו בשמים, והוא מרגיש שאין לו מספיק זכויות, ולכן כתב בצוואתו כי מחצית מנכסיו ילכו לצדקה. [בגמרא שם מסופר שלאחר פטירתו היו לו בנים יתומים]. והגמרא שואלת כיצד היה מותר לו לעשות כך, והרי יש תקנה של אושא שלא לתת לצדקה יותר מ20% מנכסיו. ותירצה הגמרא שהתקנה היתה כדי שאדם לא יתן יותר מדי ויזדקק לבריות, אולם בעת פטירתו אין תקנה זו, ולכן מר עוקבא נהג כדין בכך שהקדיש את מחצית מנכסיו לצדקה.

מהדברים לכאורה נלמד שאין איסור להקדיש חלק נכבד מנכסיו לצדקה, ואדרבה כך ראוי לאדם המפחד מדין שמים לעשות.

החיד"א (ברכי יוסף סי' רמט ס"ק טו) הביא דעות שונות כמה מותר לתת, ונראה שהעיקר הוא שיכול לכתוב בצוואתו עד חצי מנכסיו לצדקה, והערוך השולחן (יו"ד סי' רמט סעיף א) ביאר שמותר לאדם לחלק את ירושתו בינו לבין יורשיו, חצי לעילוי נשמתו, וחצי ליורשיו שימלאו את תפקידו בעולם הזה. והחתם סופר (חו"מ סי' קנא) כתב שהעיקר שישאר מנה יפה ליורשיו. וראה להלן הכרעת פוסקי זמנינו.

מהו איסור העברת נחלה

הרא"ש (כלל פד סי' א; הובא בטור חו"מ סי' רפב) כותב בחריפות יתירה כלפי מי שרצה לאמץ את המנהג שהיה נהוג בזמנו ע"פ חוקי המלכות, להשאיר את כל הירושה בידי הבן הגדול, והוא חיפש צורה הלכתית ליישם זאת, הרא"ש כותב לו: 'אסור לכל בן ברית להעלות על לבו דבר זה'. 'וכל שכן בדבר זה להיות נוהג לשמצה בקמיו למזכיר עון לדורותיו, וכל המטפל בזה ומחזיק ידיו הוא מסייע ידי עוברי עבירה'. ומשמעות הדברים הוא משום שהוא רואה בחוקי הגויים הנהגה טובה יותר מאשר הירושה שקבעה התורה.

לאור הדברים משמע שאם הוא רוצה לחלק את הירושה בין הבנים והבנות שווה בשווה מתוך אמונות ליברליות של שיוון, יש בכך איסור, אולם אם הוא רואה את הצרכים של בנותיו, ויש לו אחריות עליהם הדין שונה, וכפי שהובא לעיל שהתירו לתת חלק לבת שיהיה לה קל להנשא, או כדי לחבבה על בעלה, כיון שאלו דברים המוטלים על האב.

הטור (חו"מ סי' רפב) כותב על ההלכה זו שאסור להעביר נחלות מבן לבן, שהרי אמרו חכמים 'שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה', ומשמע שעדיף להשאיר את הדברים כפי שקבעה התורה, ובכך למנוע קנאה ושנאה בין הילדים.

התשב"ץ (ח"ג סי' קצ) כותב כי במידה ויורשיו הם עניים והם נצרכים יש איסור לתרום לצדקה משום שהם מוגדרים כ'עני המהפך בחררה', כלומר עני שמצא מציאה ועומד לזכות בה, אדם החוטף אותה ממנה לפני שיזכה בה, הוא רשע אף אם הלכתית הדבר מותר לו. ובודאי שאין לבנות בית כנסת מפואר מנכסיו במקום שיש עניים הצריכים צרכי קיום בסיסים.

בן שאינו שומר תורה

הסמ"ע (חו"מ רפב) כתב שמה שאמרו שאסור להעביר ירושה מבן טוב לבן רע, מדובר בבן שאינו נוהג באביו בכבוד, אך מקפיד על שאר איסורים. והחתם סופר (חו"מ סי' קנא) תמה שאמנם מצינו כאשר יהודי מקפיד על רוב המצוות ועל מצוה אחת הוא אינו מקפיד עליו כיון שאינו מודע לחומרתו הוא עדיין שומר תורה ומצוות, אולם במצוה שהכל יודעים שהוא חיוב גמור מהתורה, ויודעים את חומרתו ככיבוד אב לא שייך לומר כך. ולכן אין לחלק בין בן שעובר על איסור אחד לאיסורים רבים.

אך תלמידו המהר"ם שיק (חו"מ סי' מג) כותב שבן שפרק עול לגמרי, ואינו שומר כלל מצות מותר להעביר ממנו את הנחלה, משום שסביר שגם בניו ינהגו כך, ולא יעשו בירושה דברים מועילים, ואין צורך לחשוש למיעוט שאינו מצוי שהנכדים יחזרו בתשובה. ובדומה כתב הדובב מישרים (ח"א סי' צז) מסברא, אך לא רצה להורות כן למעשה.

האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' נ סק"ג) כתב שישנם 3 דרגות בבן לא טוב:

א. בן שנותן חינוך תורני נאות לבניו, אולם הוא עצמו אינו נזהר דיו במצות, בפרט במצות שבין אדם לחברו, אנשים אלו אף שמצבם הרוחני ירוד מאד, ובשמים יענשו, מכל מקום יש תקוה גדולה שהנכדים יהיו צדיקים ומדקדקים במצות, ואין לעשות שום פעולה להעביר את הנחלה מבן זה.

ב. בן שנותן חינוך תורני נאות לבניו, והוא עצמו אף זהיר במצות שבין אדם למקום, אולם במצות שבין אדם לחברו הוא הדרדר עד לרמה של 'מוסר' שהוציאו מכלל ישראל לגבי דברים מסוימים – 'מוסר' פירושו אדם שמשתמש בשלטונות או בגורמים אלימים שונים ככלי לגרום נזקים צער ועגמת נפש ליהודים אחרים, באמצעות הלשנות. בזה נוטה הדבר שמותר להעביר ממנו נחלה, משום שאף שנפסק שאסור לאבד ממונו בידים, מותר לגרום לו נזק בעקיפין.

[נ.ב. הגדרה המדויקת של 'מוסר' – ומתי יש היתר לפנות לשלטון כשהכוונה לתועלת – ולא להשתמש בשלטון ככלי לגרום לחברו צער ועגמת נפש – מצריכה מאמר נפרד].

ג. בן שאינו שומר תורה ומצות ואינו נותן לבניו חינוך תורני, אף שישנו סיכוי שהבנים ישובו בתשובה, הוא מיעוט בלבד, ואין צריך לחשוש לכך, ומילדים אין כלל איסור להעביר נחלה.

כאשר משאיר ליורשים חלק מנכסיו

הנקודה האחרונה שנעסוק בה, היא כאשר משאיר ליורשים חלק מהירושה, והוא מחלק את השאר, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים ובגירסאות השונות במשנה, האם האיסור הוא

העיטור (מתנת שכיב מרע דף נט טור ד) והתשב"ץ (ח"ג סי' קמז ד"ה ומה שכתוב) בשם הגאונים, כתבו שאם משאיר ליורשים 4 זוז [בזמנו היה בכך כדי פרנסה לשבוע ימים, אין איסור לכתוב את שאר נכסיו לאחרים. וכן פסק קצות החושן (סי' רפב סק"ב).

אולם החתם סופר (חו"מ סי' קנא) פקפק בכך לאור דברי הגמרא (כתובות נב:) המובאים לעיל שנראה שכתיבת נדוניה על חלק מנכסיו, היה בכך איסור לולי העובדה שיש מצוה לחתן את הבנות. ולמעשה כותב שדעת הגאונים רחבה מדעתנו. [בין השאר הוא מציע שאין בכך חטא חמור, אך עדיין אין רוח חכמים נוחה הימנו].

הפתחי תשובה (חו"מ סי' רפב סק"א) כתב, שאם נותן מקצת נכסיו לאחר בלי סיבה יש איסור, אך אם יש טעם הגון כגון לצדקה אין איסור. וכפי שמבואר מהגמרא (כתובות סז.) לגבי מר עוקבא אף שהיו בנים נתן חצי נכסיו לצדקה.

סיכום הכרעת פוסקי זמנינו

השבט הלוי (ח"ג סי' קלה) כותב שהדבר תלוי בגירסאות במשנה האם נאמר הכותב נכסיו לאחרים או הכותב כל נכסיו לאחרים, ובכך תלוי האם מותר לכתוב בצוואה שהוא מעביר חלק מהנכסים לאחרים, ומשאיר לבניו חלק. וכתב שאנחנו משתדלים להזהר גם להמנע מלהעביר חלק מנכסיו לאחרים, אך לצדקה אין להמנע כלל, וכל שהשאיר חלק לבניו אין מניעה לכתוב את השאר לצדקה.

המנחת יצחק (ח"ג סי' קלה ס"ק יד) כתב שאף שכתבו הפוסקים שאין לכתוב שטר חצי זכר על קרקעות וספרים, ואת הדברים הללו יש להשאיר רק לבניו. אך ניתן להקל שהכוונה רק לקרקע שקיבל מאבותיו, ולא לקרקעות שרכש בימי חייו. או ע"פ דעה נוספת רק לבית דירתו ומקומו בבית הכנסת, אך לא לקרקעות ונכסים נוספים שיש לו.

עוד כתב המנחת יצחק (שם ס"ק טו) שכיון שחכמים תיקנו תקנות רבות לטובת אשתו של אדם, וחייבו אותו לדאוג לה, במידה והוא חושש שאם לא יחזק אותה בצורה חוקית, לא תקבל את כל מה שמגיע לה, די להשאיר מנה יפה ליורשים, ויכול לתת את השאר לאשתו, כדי שלא תשאר אלמנה נודדת, בלי משען ומשענה.

הגבלה נוספת באיסור כתב המנחת יצחק (שם ס"ק טז) לגבי בן מאומץ, ניתן להקל כל עוד משאיר גם לשאר הבנים חלק בירושה, אולם עדיף במקרה זה, להקנות לבן המאומץ את החלק בחייו [כפי שראינו במאמרים הקודמים כיצד עושים זאת].

לסיכום נביא את הכרעתו של האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' נ סק"א-ב) שאף שהחתם סופר ערער על כך שדי להשאיר דבר חשוב, הסומך על הגאונים התשב"ץ והעיטור, וכפי שפסק קצות החושן, אי אפשר לומר עליו שלא עשה כדין. וכן כתב שהאיסור הוא רק לתת לאדם זר, אך לצדקה או כשיש סיבה מוצדקת מדוע הוא נותן בודאי אין איסור, כל עוד שהשאיר לבניו חלק חשוב. וכתב שעיקר האיסור שהוא רוצה לשנות את כללי הירושה, ואז הדבר אינו ראוי גם כשהוא לצדקה. אולם אם רוצה רק להרוויח זכויות ולכן נותן לצדקה, אין איסור כל שמשאיר לבניו חלק חשוב. וכתב שם על מקרה של עשיר גדול מאד שהשאיר לכל בן 1000$ – לפי ערכו בשנת תשכ"ו – הוא בודאי דבר חשוב, יותר מד' זוז בימי חז"ל. ואף שהמדובר היה באדם עשיר גדול, וגם בניו היו עשירים גדולים, די בכך, והוא יכול לתת את השאר לצדקה.