הגאון הגדול רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א
רב מערב ראשון לציון וקהילת אהבת ישראל
מחבר הספר ברית הלוי על עניני מילה
בימים בהם אנו מחלים פני קוב"ה שייהפכו עלינו לששון ולשמחה, ויבנה הבית הגדול אשר שרוף נשרף בעוה"ר, נדרשתי לאשר דרוש דרש ממני מעכ"ת בענין סעודת ברית מילה הנערכת בימים שקודם תשעה באב, באופן שקודם הברית עורכים לפני המוזמנים 'בר' ובו מאכלי בשר, האם מותר לאכול מאכלי בשר אלו קודם שנערכה הברית[1]. ושורש הנידון הוא האם ה'בר' המוגש לפני תחילת הסעודה נחשב כחלק מסעודת הברית, ומותר למשתתפים בברית לאכול בו בשר, כפי שפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנא סעי' י) לענין סעודות מצוה הנערכות בתשעת הימים[2], או שמא כיון שעדיין לא נערכה הברית האוכל המוגש ב'בר' אינו נחשב סעודת מצוה, וחזר הדין שאסור לאכול בשר בתשעת הימים.
יש להוסיף שנידון זה, האם אכילה מה'בר' קודם הברית נחשבת סעודת מצוה, מסתעף לענפים נוספים. וכגון לענין הקפידא שיש באכילת בשר בסעודת הברית[3], יש לדון האם בשר המוגש ב'בר' שלפני הברית נחשב חלק מסעודת הברית, ואם כן בסעודה הנערכת לאחר הברית אין עוד קפידא להגיש בשר, או שמא ה'בר' אינו חלק מהסעודה, וממילא אף אם הגישו בו בשר יש לחזור ולהגיש בשר בסעודה הנערכת לאחר הברית.
נפקא מינה נוספת ישנה לגבי הקפידא שמי שהוזמן להשתתף בסעודת המילה, יש לו לאכול בסעודה זו, כמבואר ברמ"א (יו"ד סימן רסה סעי' יב): וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים, עכ"ל[4]. ויש לדון במי שהוזמן לסעודת המילה וטעם מה'בר' שהוגש לפני עריכת המילה, האם הוא מחויב להשתתף בסעודה שאחרי הברית. אם ה'בר' נחשב חלק מסעודת המילה, הרי שהאוכל ממנו נחשב כמי שהשתתף בסעודה, ואינו מחויב להישאר לסעודה הנערכת לאחר הברית, אולם אם ה'בר' אינו נחשב לסעודת מצוה, אין האכילה מה'בר' מוציאתו מידי הקפידא, עד שיסב לסעודה הנערכת לאחר הברית.
והנה, בספרי ברית הלוי (ח"ב סימן ס) דנתי באלו הנוטלים את ידיהם ופותחים בסעודה עוד קודם עריכת הברית, ובאמצע הסעודה מלים את התינוק, אם סעודה זו נחשבת סעודת מצוה, ויובאו עיקרי הדברים להלן. אמנם נידון דידן גרע טפי מהתם, וזאת משני טעמים: האחד, כיון שה'בר' אינו תחילת הסעודה העיקרית הנערכת לכבוד הברית, והשני, כיון שעל פי רוב האוכלים ב'בר' אינם נוטלים את ידיהם לפת, אלא אוכלים מיני תרגימא שאינם מחויבים בנטילת ידים, ויש קפידא לערוך סעודת מצוה בפת דווקא. ואם כן יש לדון האם האכילה ב'בר' נחשבת כאכילה מסעודת הברית.
חיוב עריכת סעודה בברית מילה
השולחן ערוך (יו"ד סימן רסה סעי' יב) כתב: נוהגים לעשות סעודה ביום המילה, ע"כ, והרמ"א (שם) הוסיף שנהגו ליקח מנין אנשים לסעודה זו, והיא נקראת סעודת מצוה. מנהג זה מצאנו לו שורש במדרשי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים [ראה בהערה][5], וניתנו בו כמה טעמים.
מהמדרש תנחומא (פרשת תצוה אות א) ומדרש שוחר טוב (תהילים מזמור קיב אות ב) נראה שטעם עריכת הסעודה הוא משום השמחה על קיום מצות המילה[6]. וכן נראה מהגמרא בכתובות (ח ע"א), שהעלתה שאין לברך 'שהשמחה במעונו' בסעודת הברית, משום צערא דינוקא, ומשמע שסעודת הברית נתקנה משום שמחת המצוה. השבלי הלקט (הלכות מילה סימן ט) ורבינו בחיי (בראשית יז יג) השוו את המילה להקטרת מנחה ולהקרבת קרבן, וכשם שבמנחות ובקרבנות מצוה לאכול מהמותר, כך מצוה לערוך סעודה אחרי קיום מצות המילה. והארחות חיים (לרבי אהרן מלוניל, הלכות מילה אות ט) כתב, שטעם עריכת הסעודה הוא כדי שהמשתתפים יברכו את היולדת ואת התינוק ויבקשו עליהם רחמים, וכן כתב בספר כללי המילה לרבינו יעקב הגוזר (עמ' 122).
טעם נוסף מצאנו בתרומת הדשן (סימן רסט) בשם ספר הפרנס (סימן רחצ) לגבי הסעודה שעושים בפדיון הבן, שהיא כדי לפרסם את המצוה. וכן הביא שו"ת מהר"י ברונא (סימן קכא) מהגהות מרדכי (יבמות פ"י רמז קכז) בשם המהר"ם, בטעמה של סעודה זו, וכן כתב המהרש"ל בים של שלמה (קידושין פ"א סימן נד). ולפי דרכם ניתן ליתן טעם אף בסעודת המילה, שהיא נערכת כדי לפרסם את מצות המילה[7].
סעודת הברית עד מתי ניתן לדחותה
ויש לנו לדון האם סעודת הברית צריכה להיעשות סמוך למילה או שניתן לעורכה אף לאחר זמן. ובאמת מלשון הפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט): מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו, כאברהם אבינו, ע"כ, משמע שניתן לערוך את הסעודה בכל יום המילה, ואין צריך להסמיכה לחיתוך הערלה. וכן משמע מלשון השולחן ערוך (יו"ד סימן רסה סעי' יב), 'נוהגים לעשות סעודה ביום המילה'. אולם עדיין יש לדון אם הסעודה מחויבת להיות ביום המילה דווקא או שניתן – לכתחילה או בדיעבד – לעורכה גם ביום אחר.
אכן מצאנו אופנים בהם סעודת הברית נדחית ואינה נערכת ביום הברית, וכגון בברית מילה הנערכת בימי הצומות, שכתבו הפוסקים שאין לערוך את הסעודה בסמוך לברית, אלא עורכים אותה בלילה שאחרי הצום, אף שהלילה נחשב כיום המחרת[8]. אולם נראה שאין ללמוד משם לנידון דידן, שכן בברית הנערכת בימי הצומות אי אפשר בענין אחר, שכן ביום התענית אסור למשתתפים בברית לאכול, ואפילו סעודת מצוה, אולם במקום שניתן לסמוך את הסעודה למילה, יש לדון אם מותר להרחיקה ולדחותה ליום אחר.
אכן אף בברית המתקיימת ביום תענית יש לדון אם חובה לערוך את הסעודה במוצאי הצום, או שניתן לעורכה אף ביום המחרת. ובשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן ח) דן בכגון זה, וכתב שבמקום שאי אפשר לערוך את הסעודה ביום המילה, ניתן לעורכה אף ביום שאחריו. והביא לכך ראיה מפורים דמוקפין שחל בשבת, שלא ניתן לערוך את סעודת הפורים בשבת ועל כן היא נדחית ליום ראשון[9]. אמנם מדבריו אין ראיה האם ניתן להרחיק את סעודת הברית יותר מיום אחד אחרי המילה.
אולם בספר כורת הברית (לרבי אליהו פוסק, סימן רסה ס"ק סה ד"ה דהנה) צידד שאם לא עשו הסעודה ביום המילה, נכון לדחותה ולקיימה ביום השלישי למילה, והוא עדיף טפי מלעשותה למחרת המילה. והטעם, שכן מצאנו אצל אברהם אבינו ע"ה, שעשה סעודה ביום השלישי למילתו.
וכן מצאנו בפתחי תשובה (יו"ד סימן רסה ס"ק טז) בשם החמודי דניאל (הלכות מילה אות יא), שאם אירעה סיבה שמחמתה לא ערכו את סעודת הברית ביום המילה, ניתן לעורכה אף ביום אחר. החמודי דניאל (שם) הביא ראיה לדבריו ממה שפסק המגן אברהם (סימן תקנט ס"ק יא וסימן תקסח סק"ט), שכאשר המילה נערכת ביום התענית עורכים את הסעודה בלילה, ומוכח שאף שהסעודה נערכת ביום אחר, שהרי הלילה שאחרי התענית נחשב כיום אחר, מכל מקום היא נחשבת סעודת מילה[10].
עוד מצאנו בשו"ת חוות יאיר (סימן ע), שכתב לגבי סעודת סיום מסכת, שאף היא נחשבת סעודת מצוה: הסיום ודאי הוא סעודת מצוה וכו', ונראה לי ה"ה יום של אחריו כנהוג, שהרי שלמה המלך ע"ה עשה משתה ז' ימים. ואפשר שגם שאחר אחריו, כמש"כ גבי ז' ברכות מחמת הילולא, עכ"ל. דברי החוות יאיר הובאו בפתחי תשובה (יו"ד סימן רמו סק"ח), והסכים להם שו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סימן קלג)[11]. אולם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סימן ג) חלק על כך וכתב: אך העיקר כל מה שעושה האדם משמחתו, מהתפעלות הנפש לכבוד בורא ית', הכל נקרא סעודת מצוה, והעיקר הוא בעת ההתפעלות הנפש, שאז עיקר השמחה, עכ"ל. וכן צידד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן מה) לענין סעודת מצוה הנערכת בסיום מסכת.
אמנם לענ"ד נראה שנידון זה, אם סעודת הברית שהרחיקוה מהמילה שם סעודת מצוה עליה, יש לתלותו בטעמי הסעודה שנתבארו לעיל. לפי הטעם הראשון, שעריכת הסעודה היא משום השמחה שיש בקיום מצות המילה, יש לומר שאמנם לכתחילה ראוי לערוך את הסעודה מיד לאחר מילה, ולכל הפחות ביום המילה, בזמן ששמחת המצוה עדיין בתוקף גדול, אולם בדיעבד אף סעודה הנערכת לאחר זמן, ואפילו לאחר כמה ימים, נחשבת כסעודת מצוה, ובלבד שעדיין יש לבעלי הברית שמחה מחמת קיום המצוה. וכן יש לומר לפי טעמו של הארחות חיים, שעריכת הסעודה נועדה לעורר בקשת רחמים על היולדת והתינוק, נראה שכל שלא עברו שלושים יום מהלידה עדיין היולדת והתינוק נחשבים כחולים, ויש לערוך סעודה בכדי לעורר את הציבור לבקש עליהם רחמים[12]. אולם לטעם השבלי הלקט ורבינו בחיי, שעריכת הסעודה היא כעין אכילת קדשים, יש מקום לומר שכשם שאכילת הקדשים נעשית ביום הקרבתם דווקא, כך סעודת המילה צריכה להיות דווקא ביום עריכת הברית, ואין לדחותה ליום אחר[13].
ולפי הטעם האחרון שהבאנו לעיל, שעריכת הסעודה נועדה לפרסם את קיום מצות המילה, מסברא היה נראה שאף אם היא נערכת לאחר זמן יש בה פרסום למצות המילה. אולם בשו"ת מהר"י ברונא (סימן קכא) כתב לגבי פדיון הבן, שיש לעשותו בתוך הסעודה דווקא, וז"ל: נראה לי נכון שלא לפדותו אלא אם כן ישבו לאכול, דאי כבר פדאוהו ליכא כל כך פרסומי מילתא, וגם עכ"פ אין לאכול תחילה ואחר כך לפדותו, דאז לא הוי סעודת מצוה, אלא לאחר שבירכו ברכת המוציא, עכ"ל. ולפי דבריו יש לומר אף לענין סעודת המילה, שכדי לפרסם את מצות המילה יש לערוך את הברית בתוך הסעודה, וכל שכן שסעודה הנערכת בריחוק זמן לאחר הברית אין בה פרסום למצוה.
אמנם הים שלמה (קידושין פ"א סימן נד), שאף הוא סבר שסעודת הפדיון היא משום פרסום המצוה, כתב וז"ל: ופודין מעיקרא ואחר כך סועדין, דסעודה אינו בא אלא בשביל הפדיון, עכ"ל. הרי שלדעתו יש פרסום למצוה אף בסעודה הנערכת אחרי קיום המצוה. ויתירה מכך כתב לענין בכור שמת אחר שלושים קודם שפדוהו, שיש לפדותו לאחר מיתה, ולענין סעודת המצוה בפדיון זה כתב: הורו רבותינו, אע"פ שמת הבכור צריך לפדותו, ורשאין לעשות סעודה למצוה זו אע"פ שמת הבכור, רק לאחר ל' יום שנגמר אבילות, וסעודה של רשות ליכא, כיון שמכוין לכבוד המצוה כבר, עכ"ל. הרי שלדעתו אף אם הסעודה נערכת זמן רב מאד אחרי קיום המצוה, כגון לאחר שתמו שלושים ימי האבילות על הבכור שנפטר קודם שפדוהו, כל שהוא מכוין בעריכתה לשם המצוה דינה כסעודת מצוה. וכיון שלדעתו טעם הסעודה הוא משום פרסום המצוה, כמשנ"ת לעיל, מוכח שאף אחר זמן רב יש פרסומי מצוה בעריכת סעודה לכבוד המצוה.
סעודת ברית אם ניתן לעורכה קודם המילה
אמנם כל דברינו עד כאן אמורים בסעודה הנערכת בריחוק זמן לאחר הברית, ויש לנו להוסיף ולדון בסעודה הנערכת ביום המילה עצמו, אולם קודם הברית, אם אף היא נחשבת כסעודת מצוה.
ובספרי ברית הלוי (ח"ב סימן ס) דנתי באלו הנוטלים ידיהם ופותחים בסעודה עוד קודם עריכת המילה, אם סעודה זו נחשבת סעודת מצוה, והעליתי שנידון זה תלוי אף הוא בטעמים שנאמרו לעריכת הסעודה. שכן לטעמם של השבולי הלקט ורבינו בחיי, שהסעודה היא כעין אכילת המנחות והקרבנות לאחר העלאתם על המזבח, הרי שסעודת הברית צריכה להיות דווקא אחרי המילה. אולם לשאר הטעמים נראה שניתן לפתוח בסעודה אף קודם חיתוך הערלה, שכן יום זה הוא יום שמחה, והסעודה תעורר את המסובים להתפלל לרפואת היולדת והתינוק, ובוודאי שיש בה משום פרסום מצות המילה[14].
אכן דברים אלו אמורים בסעודה המתחילה קודם הברית והברית נערכת באמצעה, ועדיין יש לדון בסעודה המתקיימת קודם הברית, ואף מסתיימת לפני עריכת הברית, אם היא נחשבת סעודת מצוה. ואמנם לפני הטעם שסעודת המצוה נערכת משום השמחה שביום זה, וכן לפי הטעם שהסעודה נועדה לעורר בקשת רחמים על היולדת ובנה הנימול, נראה שאף סעודה זו נחשבת סעודת מצוה. אולם לפי טעמו של התרומת הדשן, שהסעודה נועדה לפרסם את המצוה, נראה שבאופן שהיא נערכת קודם קיום המצוה, אין בה משום פרסום למצוה. וכן עולה מדברי התרומת הדשן (סימן רסט), שדן בבכור שזמן פדיונו בשבת, אימתי יפדוהו, וצידד שיתן לכהן מערב שבת חמישה סלעים על מנת שיהיה בנו פדוי בזמנו, אולם דחה זאת מכמה טעמים, ובתו"ד כתב: גם בזה יש גמגום דהיאך יעשה עם הברכות שצריך לברך, וגם עם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון, כמו שמצאתי הועתק מספר פרנס, שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצוות וכו', בנידון דידן אימתי יעשנה, אם בשעה שיתן לכהן הה' סלעים נראה דלא יתכן, דהא אכתי אין בנו פדוי ולא מלאו לו שלשים יום וכו', וכיון דקי"ל כשמואל אם כן אכתי אינו פדוי דשמא יתאכלו המעות, והאיך יעשו סעודה לפרסם המצוה בעוד שאין בנו פדוי, ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא אם לא נתאכלו המעות, מאן נימא לן דאיכא פרסומא כהאי גוונא, שאין רואין הפדיון בשעת הסעודה, עכ"ל. ועולה מדבריו שסעודה הנעשית לפרסום המצוה, וכגון בנידון דידן סעודת הברית, צריכה להיעשות לאחר שהתקיימה המצוה, כדי שיהיה ניכר שהיא נערכת משום המצוה. ואף אם נאמר שכאשר הברית נערכת באמצע הסעודה ניכר הדבר שהסעודה באה לשם המצוה ויש בכך פרסום למצוה, מכל מקום אם הסעודה מסתיימת קודם עריכת הברית נראה שאין בה פרסומי מצוה, ואינה נחשבת סעודת מצוה, ובתשעת הימים אין לאכול בה מאכלי בשר.
וכן מפורש בשו"ת מהר"י ברונא (סימן קכא) לגבי פדיון הבן, שיש לעורכו בתוך הסעודה דווקא, ולא לפניה או לאחריה. ובטעם הדבר כתב: דאי כבר פדאוהו ליכא כל כך פרסומי מילתא, וגם עכ"פ אין לאכול תחילה ואח"כ לפדותו, דאז לא הוי סעודת מצוה, עכ"ל.
אם יש לחוש שתידחה הברית
ומכל מקום אף אם נצדד שסעודה המתקיימת לפני הברית נחשבת סעודת מצוה, עדיין יש לפקפק אם בתשעת הימים מותר לאכול בה מאכלי בשר. דהנה לגבי ברית מילה הנערכת בתשעה באב נדחה, היינו שחל בשבת ונדחתה התענית ליום ראשון, פסק השולחן ערוך (או"ח סימן תקנט סעי' ט) שבעלי הברית מתפללים מנחה גדולה, ולאחריה רשאים לרחוץ, ואינם מחויבים להשלים התענית מפני שיום זה הוא יום טוב שלהם. והשערי תשובה (שם ס"ק טו) הסתפק אם דווקא רחיצה מותרת קודם הברית או אף אכילה, וז"ל: ויש לדחות דרחיצה שאני, שיכנס למצוה בהידור, ורחיצה צורך המצוה היא, אבל האכילה יש לומר שיש להמתין עד אחר המילה ואין לאכול קודם, דשמא בינתיים יארע איזה קלקלה שלא יוכלו לקיים המצוה היום כתיקנה וביטל בחינם התענית, עכ"ל. ומהטעם שכתב השערי תשובה יש ללמוד לנידון דידן, שקודם הברית אין לאכול בשר, כיון שיש לחוש שמא תארע תקלה והברית לא תתקיים בזמנה, ונמצא שאכלו בשר בתשעת הימים שלא כדין.
אמנם יש לדחות ראיה זו מכמה טעמים. האחד, שכן דברי השערי תשובה אמורים לענין איסור אכילה בתענית תשעה באב, שהוא איסור חמור מדברי קבלה, אלא שלגבי בעלי הברית אנו אומרים שהיום טוב שלהם מפקיע מהם איסור זה, ועל כן צידד השערי תשובה שאם יש חשש שהברית לא תיערך בזמנה, אין היתר לבעלי הברית לאכול[15]. אולם לענין אכילת בשר בתשעת הימים, שהוא מנהג בלבד כמבואר בבית יוסף (שם), נראה שאין לחוש שמא לא תיערך הברית בזמנה. ובפרט שבנידון דידן האורחים כבר נמצאים במקום הברית, ועל פי רוב אף התינוק הנימול והוריו מצויים שם, ובאופן זה אין לחוש שמא תידחה הברית, ועל כן איסור לאכול בשר קודם המילה.
יתירה מכך מצאנו בשו"ת אור לציון (ח"ג פכ"ו הערה ד) לענין ברית מילה בתשעת הימים, וז"ל: ונראה עוד, שמי שהכין סעודה גדולה לכבוד המילה, וכבר באו הקרואים, ובשעת המילה נתברר שאי אפשר למול את הבן, כגון מחמת צהבת וכדו', אפשר שאעפ"כ רשאים הקרואים לאכול סעודה זו כולל מאכלי הבשר. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו ע"א), 'חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', עכ"ל. ואף שדבריו מחודשים הם[16], יש ללמוד מהם קל וחומר לנידון דידן, שכן אם באופן שידוע למסובים בבירור שהברית לא תיערך באותו היום סבר האור לציון שהסעודה שהוכנה לפניהם נחשבת סעודת מצוה, כאילו נימול התינוק, ומותר לאכול בה בשר, קל וחמר לנידון דידן שהברית עתידה להיערך בעוד זמן מועט, ואין סיבה הנראית לעין שלא תיערך, יהיה מותר לאכול בשר קודם הברית.
טעמים להחמיר באכילת בשר ב'בר' שקודם הברית
אמנם לענ"ד נראה דנידון דידן , ב'בר' המוגש קודם הברית, גרע טפי מכל האופנים שנתבאר, שכן אף אם נצדד שסעודה הנערכת לכבוד הברית ומסתיימת קודם חיתוך הערלה נחשבת סעודת מצוה, יש לחלק דהיינו דווקא בסעודה הנערכת לכבוד המילה, אולם ה'בר' שקודם הברית אינו מוגש לכבוד המילה, שהרי מיד אחרי המילה מתיישבים המוזמנים לסעודה העיקרית והחשובה, שהיא סעודת המצוה הנערכת לכבוד המילה. והאוכל המוגש ב'בר' אינו לכבוד המילה אלא הוא לכבוד המוזמנים הבאים מדרך רחוקה, והם 'רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף', ועל כן אינו נחשב כסעודת המילה ובתשעת הימים אין להגיש בו בשר.
מטעם נוסף יש לצדד שה'בר' אינו נחשב סעודת מצוה, שכן סעודת המילה צריכה לכתחילה להיות בפת, כמבואר בספרי ברית הלוי (ח"א סימן רסה סעי' יב דין יט, וח"ב סימן נו), ורק בדיעבד ניתן לקיימה במזונות ובמיני תרגימא. ואם כן לדעת הסוברים שיש לקיים את סעודת הברית בפת דווקא, הרי שה'בר', שאין מגישים בו פת, אינו נחשב כסעודת מצוה כלל. ואף לדעות הסוברות שבדיעבד ניתן לקיים סעודת מילה במיני מזונות, יש לומר שמכך שמיד לאחר הברית נערכת סעודה גדולה עם נטילת ידים ואכילת פת, מוכח שה'בר' אינו עיקר סעודת המילה.
כסניף לאיסור אכילת בשר ב'בר' שלפני הברית יש לצרף מה שמצאנו בכמה מהפוסקים, שאף בסעודת הברית עצמה אין לאכול בשר בתשעת הימים מכמה טעמים [ראה בהערה][17]. ולפי דבריהם קל וחומר שב'בר' הנערך קודם הברית אין להגיש בשר.
ומכל הנ"ל נראה שבתשעת הימים אין לאכול בשר ב'בר' המוגש קודם המילה, כיון שה'בר' אינו נחשב כסעודת המילה. וכן מי שהוזמן להשתתף במילה בכל ימות השנה, אינו נפטר מהסעודה ע"י אכילתו מה'בר' שקודם הברית, ועליו להמתין ולאכול מהכיבוד המוגש אחרי הברית, או מסעודת המצוה הנערכת אחרי הברית.
וכן יש לומר עוד, שבשר המוגש ב'בר' שקודם הברית אינו פוטר את בעלי הברית מליתן בשר בסעודת המצוה הנערכת אחרי הברית, כיון שה'בר' אינו חלק מעיקר הסעודה.
[1] לענין איסור אכילת בשר ושתיית יין בימים אלו, הביא השולחן ערוך (או"ח סימן תקנא סעי' ט) כמה מנהגים, יש שנהגו איסור רק בשבוע שחל תשעה באב להיות בו, יש שנהגו איסור מראש חודש מנחם אב, ויש שנהגו איסור מי"ז בתמוז. אמנם, רוב קהילות ישראל נוהגים איסור כבר מראש חודש, אלא שבני אשכנז נוהגים איסור מליל ראש חודש, כמש"כ המשנה ברורה (שם ס"ק נח), ואילו רוב בני ספרד נוהגים איסור רק ממוצאי ראש חודש, כמבואר בכף החיים (שם ס"ק קכה).
[2] ז"ל הרמ"א (שם): ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם שלא להוסיף, ובשבוע שחל תשעה באב בתוכה אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, עכ"ל. ויעוין בספרי ברית הלוי (ח"ב סימן נז ענף ג), שם נתבארו שיטות הפוסקים בנידון זה.
[3] יעוין בספרי ברית הלוי (ח"א סימן רסה סעי' יב דין כ), שם הובאו המקורות להלכה זו. ונתבאר שם שהטעם לאכילת בשר בסעודת הברית הוא משום שמחה, ועל כן יש שכתבו לאכול בשר בקר דווקא, ולא להסתפק בבשר עוף. אמנם במקום הדחק יש שהקילו לערוך סעודה בלא בשר, עי"ש.
[4] יעוין בספרי ברית הלוי (ח"א סימן רסה סעי' יב דין ח), שם נתבאר בארוכה ענין קפידא זו, ובאלו אופנים ניתן להקל בכך.
[5] בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) הביא מקור למנהג זה מאברהם אבינו ע"ה שערך סעודה ביום בו מל את יצחק, וכן מובא במדרש שוחר טוב (תהילים קיב ב). ובמדרש תנחומא (פרשת תצוה אות א) הפליג בחביבות מצות המילה אצל בני ישראל, המתבטאת בכך שאדם מוסר את בנו חביבו למוהל שישפוך את דמו, ואף עורך סעודה לכבוד כך. גם רש"י (שבת קל ע"א ד"ה בשמחה) ותוספות (שם ד"ה שש) הזכירו מנהג זה, לערוך סעודה לכבוד המילה.
[6] ז"ל המדרש תנחומא (שם): אמר רבי שמעון בר יוחאי, בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה, אמר רב נחמן בר שמואל, כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. אמר רב חנינא, ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה, מה שלא נצטוה וכו', ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום, ע"כ.
ובמדרש שוחר טוב (שם) עה"פ 'במצוותיו חפץ מאד', האריך במעלתו של אברהם אבינו ע"ה, שקיים בשמחה את כל מה שציוהו הקב"ה, והוסיף: וכשנולד יצחק בן שמונת ימים הגישו למילה, שנאמר (בראשית כא ד) 'וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים' (בראשית כא ד), והגישו כמנחה על גבי המזבח, ועשה שמחה ומשתה. מכאן אמרו חכמים, חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזוכה למול את בנו, כאבינו אברהם, שנאמר (שם פס' ח) 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', הוי 'במצוותיו חפץ מאד', ע"כ.
[7] לפי טעם זה אפשר ליתן טעם לשבח במנהג המובא ברמ"א (שם), ליקח מנין אנשים לסעודת המילה, שכן כאשר הסעודה נערכת בפני עשרה אנשים מתפרסם יותר ענין המצוה. וכן כתב הערוך השולחן (יו"ד סימן רסה סעי' לז): וכתבו דנהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה וכו', ואפשר דמשום פרסומי הוא דכל פירסום הוא בעשרה, עכ"ל.
[8] כן פסק המגן אברהם (סימן תקנט ס"ק יא וסימן תקסח סק"ט).
[9] לפי זה כתב התשב"ץ לענין תינוק שמילתו בתשעה באב, שניתן לערוך את סעודת המצוה ביום שאחריו. והוסיף שכך נהגו בברית מילה הנערכת בערב שבת, לקיים את סעודת הברית ביום השבת.
[10] ראיה נוספת הביא החמודי דניאל (שם) מדין פורים דמוקפין שחל בשבת, שסעודת הפורים נערכת ביום ראשון, אף שהוא ט"ז באדר, אחרי שעברו ימי הפורים, וכעין מש"כ התשב"ץ המובא לעיל. והביא ראיה נוספת מחנוכת המשכן, שהיתה בחודש ניסן, אף שעשייתו נגמרה בחודש כסלו, כמבואר במועד קטן (ט ע"ב), ומוכח שהשמחה על ענין מסוים אינה צריכה להיות סמוך למאורע דווקא.
אמנם ראיותיו של החמודי דניאל מסעודת מילה הנערכת במוצאי הצום ומסעודת פורים משולש הנערכת בט"ז באדר אינן מוכרחות, כמשנ"ת לעיל, שכן במקרים אלו אי אפשר לערוך את הסעודה ביום המילה, אם משום שהוא יום תענית, ואם משום שבשבת אין לערוך סעודה שקביעתה תלויה בבית דין ולא בידי שמים. ואף במוצאי שבת לא ניתן לערוך את הסעודה, שכן יש לעורכה ביום דוווקא, כפי שנאמר במגילת אסתר (ט כב), 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה'. ועוד, שבאופנים אלו הסעודה נערכת בסמוך לברית המילה, בלילה שאחרי יום ברית או ביום המחרת, אולם אין להוכיח משם שניתן לערוך סעודת מצוה זמן רב אחרי המצוה.
[11] החוות יאיר (שם) הביא ראיה לדבריו מהסעודה שעשה שלמה המלך ע"ה לחנוכת המקדש, שנמשכה שבעה ימים, ומוכח שאף בריחוק זמן מהמאורע נחשבת סעודת מצוה. אמנם לכאורה יש לדחות ראיה זו, שכן סעודתו של שלמה המלך אכן נמשכה שבעה ימים, אולם החלה סמוך לגמר מלאכת המקדש, ומשום כך כל שבעת הימים נחשבים כסעודה אחת ארוכה, ואין משם ראיה שניתן להמתין ולערוך את סעודת המצוה יום או יומיים אחר המאורע, שכן יתכן שהפסק הזמן מבטל ממנה שם סעודת מצוה. וכעין זה הקשה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן מה). אולם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סימן ג) יישב ראיה זו ע"פ קושיית הגמרא במועד קטן (ט ע"א) על סעודת שלמה: ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה, איבעי ליה למינטר עד החג, ומיעבד שבעה להכא ולהכא, ע"כ. ומוכח שאף אם היו ממתינים ומתחילים בסעודה רק בט"ו תשרי, היתה הסעודה נחשבת סעודת מצוה, אף שגמר מלאכת המקדש היתה שבעה ימים קודם תחילת הסעודה.
[12] ואף שמהיום השמיני ללידה עד יום השלושים נחשבת היולדת כחולה שאין בו סכנה, כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן של סעי' ד, וסימן תריז סעי' ד), מכל מקום מהארחות חיים מוכח שיש ענין להתפלל ולבקש רחמים עבור היולדת אף בזמן זה. ובפרט יש לומר כן לפי מה שפסק השולחן ערוך (שם סימן של סעי' ו, וסימן תריד סעי' ג) שלענין צינה היולדת נחשבת כחולה שיש בו סכנה כל שלושים יום, ומותר להדליק לה מדורה אפילו ע"י ישראל, וביום הכפורים מותרת בנעילת הסנדל.
ולענין הרך הנימול מבואר בשולחן ערוך (שם סימן שלא סעי' ט) ובמשנה ברורה (שם ס"ק לב), שאף הוא נחשב כחולה בימים הראשונים שלאחר המילה.
[13] ואף אמנם שקרבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה אחד, אולם בתורת כהנים (פרשת צו פרשה ז תחילת פי"ב אות יא) מבואר שלכתחילה מצוה לאוכלו ביום הקרבתו ולא לדחותו ליום השני.
[14] וכן מצאנו ברמ"א (יו"ד סימן שה סעי' י) ובט"ז (שם סק"י) לענין סעודת פדיון הבן, שיש שנהגו לפתוח בסעודה ובאמצע הסעודה לערוך את הפדיון. אמנם לענין סעודת המילה כתבתי בספרי (שם) שאבי הבן והמוהל ראוי שלא ישבו לסעודה עד לאחר קיום מצות המילה, ונתתי לכך כמה טעמים.
ויעוין בספר נחמת ישראל (דרדק, פכ"ה סעי' יט והערה 386) שהביא מחלוקת בין גדולי ישראל לגבי סעודת סיום מסכת. לדעת מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל הסעודה הנערכת לרגל הסיום נחשבת כסעודת מצוה רק לאחר סיום המסכת, ועל כן בתשעת הימים אין לאכול בשר בסעודה זו אלא לאחר הסיום. אולם הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל סבר שהסעודה מתחילתה נחשבת סעודת מצוה, אף קודם שנעשית המצוה, כיון שהיא נעשית לכבוד המצוה. וכן הביא בספר יומא טבא לרבנן (פ"ג סעי' יא ןהערה יט) בשם מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שאם פתחו בסעודה על דעת לערוך בה סיום מסכת, אף חלק הסעודה שקודם הסיום נחשב סעודת מצוה, משא"כ כשנתיישבו לאכול בסתם, ובתוך הסעודה הגיע אדם וערך סיום, רק המשך הסעודה שאחרי הסיום נחשב כסעודת מצוה. ובתורת המועדים (על ספר שונה הלכות, סימן תקנא ס"ק מו אות ב) הביא בשם הגר"ח קניבסקי לענין סעודת מילה הנערכת לפני הברית, שאינה נחשבת סעודת מצוה ואין לאכול בה בשר, ובשם גאב"ד אונגוואר הגאון רבי מנשה הקטן זצ"ל כתב, שאף אם הסעודה נאכלת לפני הברית, כל שהיא נערכת לכבוד הברית שם סעודת מצוה עליה ומותרים לאכול בה בשר.
[15] ורק לענין רחיצה סבר השערי תשובה שניתן להקל, כיון שהיא צורך הברית.
[16] דברי האור לציון, שכיון שהברית נדחתה מחמת אונס, רואים אותה כאילו התקיימה בזמנה, והסעודה נחשבת כסעודת מצוה ומותרים לאכול בה בשר, מחודשים ביותר הם. ואמנם מצאנו נידון דומה בספר לב חיים (לרבי חיים פלאג'י, ח"ב סימן י) ובשו"ת רב פעלים (לרבי יוסף חיים מבגדד, ח"ד או"ח סימן ב), לגבי מי שהניח תפילין במשך שנים רבות בחזקת שהן כשירות, ואחר זמן רב נבדקו התפילין ונמצאו פסולות, שנחשב כאילו קיים את המצוה כראוי כל השנים, ונוטל עליה שכרו בידי שמים, כיון שלא היה בידו לדעת שהתפילין פסולות. אולם מלבד מה שהרבה פוסקים חלקו על הפסק הנ"ל – עיין שו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן י), לחם שמים ליעב"ץ (פסחים פ"י מ"ה) ושו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן לה) – אין דברי הלב חיים והרב פעלים דומים לנידון דידן, שכן דבריהם אמורים במי שבשעת קיום המצוה היה בטוח שהוא מקיים את המצוה כתיקנה, ורק לאחר זמן רב נודע לו שקיימה שלא כדין, ואילו האור לציון מיירי באכילת בשר בזמן שכבר ידוע שהברית נדחתה ליום אחר.
[17] הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת דברים אות טו) כתב, שמנהג בגדד שלא לאכול בשר אף בסעודות מצוה בתשעת הימים, ולא נצן טעם למנהג. ובשו"ת התעוררות תשובה (לרבי שמעון סופר מערלוי, ח"ב סימן קסח) תמה מדוע בסעודת ראש חודש מנחם אב אין אוכלים בשר, אף שסעודת ראש חודש נחשבת סעודת מצוה. ועוד תמה, מדוע במוצאי שבת חזון אין לאכול בשר בסעודת מלוה מלכה, שהיא סעודת מצוה. ותירץ, שכיון שרוב בני אדם אינם מקפידים תמיד לקיים סעודות אלו בבשר דווקא, אין להקל לאכול בהם בשר בתשעת הימים, וכעין מש"כ המגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מא) לענין טבילה במקוה בערב שבת חזון, שמי שלעיתים מבטל טבילה זו מחמת טרדותיו, לא יטבול בערב שבת זו. ולפי זה הוסיף גם לענין סעודת המילה, שמי שבכל ימות השנה אינו מקפיד לאכול בשר בסעודה זו, לא יאכל בשר בתשעת הימים, אף שהיא סעודת מצוה. ואפשר שזה הוא הטעם של מנהג בגדד.
הכף החיים (סימן תקנא ס"ק קסה) כתב אף הוא שנמנעו מלהגיש בשר בסעודות מצוה הנערכות בתשעת ימים, אולם מטעם אחר, כדי שלא יאלץ להגביל עצמו במספר המוזמנים לסעודה.
