ברית לצורך גיור על ידי רופא גוי

[1] על פי סוגיית הגמרא בע"ז (כז ע"א) הנ"ל. וכתב הרמב"ם (מילה פ"ב הל' א): "הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש, אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה". ומבואר מדבריו, דאף שהגוי פסול למול, אם עבר ומל אין צריך להטיף ממנו דם ברית. והדברים צ"ב, שהרי מסוגיית הגמרא נראה שהלכה פסוקה היא שמילת עכו"ם פסולה, ומפני מה הקל בזה הרמב"ם בדיעבד וסבר שאין צריך להטיף ממנו דם ברית.

ובביאור שיטתו מצינו שני אופנים באחרונים:

א. בכסף משנה שם כתב, שאכן היא מחלוקת הסוגיות: בסוגיית הגמרא במנחות (מב ע"א) איתא: "אמר רב, ציצית אין צריכה ברכה בשעת עשייה, ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בגוי פסולה וכו'. [והקשו] וכללא הוא, והרי מילה דכשרה בגוי, דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי, ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי רבי מאיר וכו'. [ותירצו] מידי הוא טעמא אלא לרב, רב מיפסיל פסיל, דאיתמר, מנין למילה בגוי שפסולה, דרו בר פפא אמר משמיה דרב וכו'", עכ"ד הגמרא.

הנה מבואר דרהיטת דברי האמוראים שם שמילת עכו"ם כשרה, שע"כ הקשו בפשיטות "וכללא הוא וכו'", ורב דפליג ופסל יחיד הוא בשיטה זו, ואזיל בזה בשיטת רבי יהודה הנשיא כמבואר שם בסוגיית הגמרא באורך, ודלא ככל הני תנאי דפליגי עליה התם. ונסתפק הרמב"ם, אם כוונת דברי רב להכריע בזה הלכה כרבי יהודה הנשיא, וממילא כיון שהלכה כמותו בכל מקום יש להחמיר ולפסול מילת נכרי, או שמא דבריו אמורים בשיטת רבי יהודה הנשיא לחוד, אבל בהכרעת ההלכה הוא מודה בזה לכל הנהו אמוראי דמנחות שהקלו בדבר ע"פ אותם תנאים החולקים על רבי יהודה הנשיא שם. וכיון שלא היה מוכרע אצל הרמב"ם מה היא שיטת רב, סבר שלכתחילה יש לחוש שמילת גוי פסולה, אבל בדיעבד שנימול על ידי גוי אין לחייבו הטפה.

תוספת דברים מצינו בזה בבית יוסף (סי' רסד) בשם רבינו מנוח, שכתב: לא מצינו דין "לשמה" במילה. ע"כ. ולכאורה הכוונה בזה, דעיקר מהות המילה הוא הסרת הערלה ואין כאן דין להחיל עליו "תורת מהול", ולכן די במעשה של גוי וא"צ שיהיה נימול ע"י ישראל בדוקא, אף שאינו לכתחילה [וגם מעשה המילה לא יתייחס אליו כיון שאין שליחות לגוי].

ב. בס' שאגת אריה (סי' נד) למד בדברי הרמב"ם להיפך, דהטעם שהנימול ע"י גוי א"צ הטפת דם ברית, אינו משום שדי לו במילה זו שנימול ע"י הגוי, אלא משום דהוא מעוות שלא יוכל לתקון, ולא תועיל לו ההטפה, דאחר שנתחייב במילה שוב אינו יכול להפטר הימנה ע"י הטפה לבד. הוא שאם כדברי הכסף משנה שנסתפק לרמב"ם האם מילת גוי כשרה, א"כ מדוע לא הצריכו הטפה מספק, הרי הוא ספקא דאורייתא.

ובדעת הכסף משנה צ"ל, דס"ל שאין זה ספק גמור, והעיקר לדינא דמילת גוי כשרה, ולחומרא בעלמא כתב הרמב"ם לחוש לשיטת רב שפסל מילה זו, ובדיעבד מוקמינן לה אעיקרא דדינא ואינו צריך הטפה.

על פי דבריו אלו כתב בשאגת אריה שם, דה"ה בכל הנימולין שלא כדין, וכגון שנימול בלילה או תוך זמנו, דא"צ הטפה משום שאחר שהוסרה מהם הערלה שלא בזמנה הרי הוא מעוות שאין יכול לתקון, ולא תועיל הטפת הדם אחר כך [שלא כדעת השו"ע ריש סי' רסב].

אמנם, לפי סברת השאגת אריה נראה דשאני מילת ישראל ממילת הגר, ובגר יש להקל ולהכשירו לבוא בקהל ישראל ע"י הטפה, דלא גרע דינו מגר שנימול בגיותו שדי לו בהטפה, ולא אמרינן דאחר שנולד עם ערלה הוא מעוות שאינו יכול לתקון. ונמצא לפי דבריו דגר שנימול ע"י גוי צריך הטפת דם ברית גם לשיטת הרמב"ם.

עד עתה עסקנו בשיטת הרמב"ם, אבל הסמ"ג חולק וסובר שגם ישראל הנימול ע"י גוי צריך להטיף דם ברית, דלא גרע דינו מקטן שנולד כשהוא מהול דבעי הטפה, ומשמעות דבריו שם שאף הרמב"ם מודה בזה [ודלא כהבנת הטור והשו"ע בדברי הרמב"ם].

על כך שבני קטורה, אף שהם נימולים דינם כנכרים לענין זה ואין למול על ידם, ראה שו"ת משנה הלכות (ח"י סי' קעט).

מילה בשבת על ידי גוי או קטן

בשער המלך (ע"ז פי"ב הל' א) הקשה בשם מהר"י אשכנזי, לשיטת הרמב"ם שמילה הנעשית ע"י עכו"ם כשרה, מדוע התירו למול בשבת ביום השמיני על ידי ישראל, הרי אפשר לקיים שניהם – ימול ע"י נכרי ולא יחלל את השבת [ואין לומר דהשבת "הותרה" אצל מילה וא"צ להקפיד בכך, שהרי הכרעת הפוסקים היא שהשבת "דחויה" אצל מילה, וראה השיטות בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' מב) ומה שדן בחילוק שיש לענין זה בין מילה לפקוח נפש].

בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' רמט) כתב, דכיון שהנכרי מצווה שלא לחבול בישראל, אסור לו למול לכתחילה, כיון שהוא אינו בתורת מצות מילה וחבלה היא אצלו [והאריך לחלק לענין זה בין איסור חבלה בישראל לבין נכרי, שהישראל אסור בכך רק כאשר החבלה נעשית דרך נציון ובזיון, ובן נח אסור לחבול בכל אופן שהוא, גם כשיש לנחבל תועלת מכך, כמו לענין מילה או לצורך רפואי שאין בו פיקוח נפש, עיי"ש גדרי דין זה, וע"ע ר"י פארלא ל"ת מז. מכאן הקשה בשו"ת בית אב"י (יודלביץ, יו"ד סו"ס רפג), היתכן שכאשר יש לאדם אפשרות ללכת לרופא נכרי ורופא ישראל עליו לבכר את הרופא הישראל משום שהנכרי אסור לטפל בו משום חבלה. והשיב, כי מה שהנכרי היה עושה גם בעצמו לצורך זה, ודאי נחשב תיקון גמור ואינו חבלה ומותר, ולא החמירו אלא לענין מילה, שאף שהדבר נעשה לצורך הישראל ולטובתו, כיון שהוא צורך מצוה שהנכרי אינו שייך בה נחשב הדבר כחבלה לגביו, אבל לצורך רפואה מותר].

באופן דומה הקשה בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סב), כיון דסבר הרמב"ם (שם פ"ב הל' ד) שקטן כשר למצות מילה, מדוע נדחית השבת מפני המילה, הרי אפשר לקיים שניהם באופן שימולו על ידי קטן שאינו מצווה בשביתה בשבת מן התורה [ובדוחק היה ניתן ליישב דפיקוח נפש יש בדבר, ראה שו"ת חיים שאל (ח"א סי' נח) שאפילו באדם גדול שלא מל מעולם הוא ספק פיקוח נפש].

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שכא) כתב ליישב את שתי הקושיות הנ"ל, דכיון שהנכרי והקטן אינם בתורת שליחות, אם ימולו על ידם לא יקיים האב את חובתו למול את בנו והפסיד את המצוה, ומשום כך התירוהו למול בשבת. וראה מה שדן בדבריו בשו"ת קול אריה (סי' קיט אות ה), דבדבר שגוף המעשה אינו צריך שליחות, דנכרי או קטן שמל אף שלא בשליחות האב הועילו מעשיו ומילתו כשרה, יש שליחות גם לנכרי וקטן לייחס את מעשה המילה הזה לאב המשלח [ולא אמרו דאין שליחות לנכרי אלא בגיטין וקידושין וכיוצא באלו, שכל תוקף חלות המעשה הוא רק מחמת השליחות, שנעשה שלוחו לקדש לו אשה].

אמנם לכאורה, הרי אף הרמב"ם כתב להדיא שאין למול על ידי גוי לכתחילה, וא"כ אתי שפיר דהתורה התירה מילה ביום השמיני על ידי ישראל כדי שתתקיים המצוה כתיקונה ולא על ידי נכרי שמילתו כשרה רק בדיעבד.

[לענין עצם הקושיא לגבי נכרי, היה אפשר להקשות דאף מילה שלא בזמנה תדחה שבת על ידי נכרי שאינו מוזהר על השביתה בשבת, וכנראה דהא מיהא פשיטא לאחרונים הנ"ל שאין טעם למול על ידי נכרי כשבלאו הכי היא מילה שלא בזמנה שאפשר לעשותה למחר. אמנם ראה לעיל סעיף י', מדברי האחרונים דס"ל דמילה שלא בזמנה יש להקדימה כל שניתן, והיא קודמת אף למילה בזמנה, משום שכל רגע שאינו נימול הוא עובר באיסור כרת, ולדבריהם אה"נ דהיה מקום לדון בזה גם לגבי מילה שלא בזמנה].

מל ע"י ישראל ופרע ע"י גוי

בס' דרך פיקודיך (מצוה ב, חלק הדיבור אות כ) כתב, שאם הוסרה ערלתו על ידי ישראל, והפריעה נעשתה על ידי גוי אין צריך הטפה לכו"ע, משום דהסרת הערלה בתחילה לא גריעא מהטפת דם ברית. עכת"ד. אמנם לכאורה יש לפלפל בזה, דהטפת דם ברית לא מהני אלא בזמן שכבר נימול ועתה זו היא מצותו, אבל אם הטיף ממנו דם ברית בזמן שהיה מחוייב מילה גמורה – הסרת עור הפריעה, לכאורה ההטפה אינה כלום, ואם כן דין הוא לחייבו עתה הטפה בשנית, כדי שתעשה מצוה זו בתורת חיוב. וכנראה סבר, דהטפת דם ברית אינה מצוה לעצמה, אלא היא חלק ממצות המילה, ומה דמחייבינן ליה בהטפה כשנימול בפסול, הוא משום דבעינן דלכל הפחות יקיים חלק זה שבמצוה, וממילא אתי שפיר מש"כ שנתקיימה מצוה זו בעת הסרת הערלה, ודו"ק. וראה מש"כ בנדון זה בשו"ת בנין צבי (סי' נא). ומכל מקום גם לשיטה זו אין לעשות כן לכתחילה.

[2] בשו"ע (סי' רסד סעי' א) כתב: "הכל כשרים למול אפילו עבד אשה וקטן וכו', אבל גוי אפילו הוא מהול לא ימול כלל, ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה". ע"כ. והיינו כשיטת הרמב"ם שא"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית [וראה ביאור הגר"א שם ס"ק י, הגה' רעק"א שם]. לעומת זאת ברמ"א שם ציין לשיטת הסמ"ג וכתב: "ויש אומרים, דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, וכן עיקר". ולדבריו, ההטפה צריכה להעשות על ידי בן ברית דוקא, וראה שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כז ד"ה אולם בדברי).

[3] ע"פ דברי החתם סופר (יו"ד סי' א וסי' ש), הובאו דבריו לעיל סעיף ב', שאף שמילת ישראל א"צ שתעשה "לשמה", מילת הגר שכל תוכנה הוא שנכנס על ידה לקהל ישראל לכו"ע בעינן שתעשה "לשמה", וראה עוד מה שכתבנו בזה לעיל שם בדעת החולקים. וע"ע בחידושי הגר"ח הלוי (הל' תפילין פ"א) דגוי מופקע מעשייה לשמה, ואפילו היתה כוונתו לשם תפילין לא מהני, והוא הדין נמי בדידן [ועיי"ש ראייתו מדברי הרמב"ם גירושין פ"ג הל' טו, וראה אבן האזל תפילין פ"א הל' טו מה שדן בזה].

והנה, כאמור לעיל שם, מאי דפשיטא ליה לחתם סופר שמילת הגר חלוקה ביסודה ממילת ישראל ולכו"ע צריך שתעשה בכוונה לשם גרות, תליא בביאור סוגיית הגמרא בשבת (קלה ע"א), שם אמרו, "אמר רבי שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו, על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית", ע"כ. ולכאורה בסברא זו גופא נחלקו, דבית שמאי מחייבי ליה בהטפה, משום שנקטו שמילת הגר צריך שתעשה לשמה ובית הלל נקטו שאין כל חילוק בין מילת הגר למילת ישראל. והוא שלא כדברי החתם סופר.

אמנם, כאמור שם, הרמב"ן במלחמות (שבת קלה ע"א) בביאורו לסוגיא זו כתב, שאין כוונת רבי שמעון בן אלעזר לומר שדי במילה שמל בגיותו שלא בכוונה לשם גרות ועל כן פטרוהו בית הלל מהטפת דם ברית, אלא שמאחר ונימול בגיותו והוא מחוסר ערלה, לא גרע דינו מאשה שדי לה בטבילה לשם יהדות, וכעין מה שאמרו במי שנכרת לו הגיד שיכול לבוא לקהל ישראל בטבילה לבד. וחכמים חלקו עליו בזה, וסברו שאין לדמות גר זה שיש לו תקנה בהטפת דם ברית לאשה שגם בהטפה אינה שייכת. ולמדנו מדברי הרמב"ן, שאין כל מקור בדברי התנאים לחדש שגר אינו צריך לימול לשם גרות, וגם הפוטרים אותו מהטפה, טעמים אחרים יש להם בזה. וכ"כ ביישוב שיטת החתם סופר בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמד). וראה שם מה שהארכנו בשיטת הריטב"א בזה ובדברי האחרונים.

[4] ראה בעל המאור (עבודה זרה ח ע"א מדפי הרי"ף, הובאו דברי בשיירי כנה"ג יו"ד סי' רסד הגה"ט אות ה) דבישראל עומד על גביו שפיר מהני. וכן דעת הראבי"ה (ביאורי הסוגיות סי' תתקכב), וכן נראה מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל יח סו"ס יב) דחשיב לשמה. וראה הגה' רעק"א (או"ח סי' לט ע"ד המג"א ס"ק ב) דנכרי שייך בדין לשמה, וככל שניתן להאמינו שעשה לשמה, וכגון שיש לו מיגו, או נכרי שנתגייר ויודע בעצמו שעשה בגיותו לשמה – שפיר מהני. וע"ע מש"כ בזה בתשובותיו (מהדו"ק סי' ד).

אמנם, בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כז ד"ה אולם) דייק מדברי התוס' בעבודה זרה שם שהחמירו בזה לגבי מילת הגר, דלא מהני כשישראל עומד על גביו, ומסקנתו שם דהוא ספקא דדינא מחמת שנחלקו בכך הראשונים. ועי' עוד במשך חכמה (בראשית יז יג) דאף שהנכרי מל בפני בית דין לא מהני, כיון שהוא מל לשם הר גריזים, וראה עוד שדן שם אם המוהל עצמו צריך להיות כשר לדון, או שמא די בכך שהוא מל בפני בית דין, וראה מש"כ בזה לעיל בסמוך.