בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בהבדלים בין ירושה הלכתית לירושה אזרחית. מדוע חשוב לדעת את ההבדלים? מה הגיון בכך שההלכה ממליצה להשאיר את הירושה לבן רע – שיעשה בנכסים דברים המנוגדים לרצון האב, ולערכיו? מדוע התורה קבעה סדר ירושה שאינה עולה בקנה אחד עם רצון המנוח? האם ראוי לחלק את הירושה ע"פ רצון המנוח? מדוע קיימת עדיפות לבנים בירושה? מדוע קיים הבדל בין ירושת הבעל לירושת האשה? מה עמדת ההלכה לבן מאומץ? תרומת עוברים? כיצד נחלק ירושה שנכתב בצוואה שיעשה עם הכסף הדבר הטוב ביותר? מהו הדבר הטוב ביותר? מהו העילוי נשמה הגדול ביותר של המת? האם חכמים וגדולי הדורות תיקנו תקנות שונות לשנות את סדר הירושה האמורה בתורה? האם ירושה היא זכות או חובה? מה מחוייב היורש לעשות בכספי הירושה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

ההבדל בין ירושה הלכתית לירושה אזרחית

בשבוע שעבר פרשת פנחס הפרשה למדה אותנו את סדר הירושה ע"פ התורה, השבוע בפרשת מטות מסעי התורה מלמדת אותנו כיצד מיישמים את הדברים, וכיצד חילקו את הנחלות של ארץ ישראל ע"פ סדר הירושה. מרן רבי יוסף קארו מחברו של השלחן ערוך, זכה למלאך מהשמים שגילה לו את צפונות התורה, אותם העלה על הכתב, והודפס בספר 'מגיד מישרים' המסודר לפי פרשיות השבוע. בפרשת השבוע (סוף פנחס מטות מסעי) אומר המגיד לרבי יוסף קארו, כי חכמים הורו (ב"ב קלג:) שלא להמצא במקום שבו מעבירים את הנחלה מבן רע לבן טוב, למרות שבמבט פשטני ברור שעדיף שהנכסים יהיו אצל הבן הטוב, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, מכל מקום ישנם סודות נעלמים עמוקים בענין מדוע עדיף שהירושה תהיה במדויק כפי שהתורה כתבה.

במאמר בשבוע שעבר עסקנו בחשיבות של כתיבת צוואה הלכתית, השבוע נעסוק בהבדלים בין סדר ירושה ע"פ התורה לבין הצורה שבתי משפט בישראל ובעולם נוטים להוציא צווי ירושה, ונדגיש את הנקודות שבלי צוואה הלכתית התקפה בבית משפט קרוב לודאי שהיורשים יכשלו באיסורי גזל, ונטעם מעט מהסודות להם רמז המגיד.

האם ההלכה מתחשבת ברצון המנוח?

הנטיה הטבעית של כל אדם הוא כי ממון האדם שייך אליו גם לאחר מותו, שהרי הוא עמל ויגע אליו, או השיגו בכל צורה שהיא, ומשכך ראוי שינתן לו לעשות את רצונו בממונו גם לאחר מותו, ולכן הנטיה הטבעית שלנו הוא ההרגשה כי הצדק והיושר הטוב ביותר יושג כאשר אנחנו נחלק את נכסי המנוח ע"י חקר והעמקת מהו רצון המנוח. ואכן בנקודה זו מרבית בתי המשפט בעולם נותנים משקל רב למונח 'רצונו של המנוח'.

ראוי לציין כי קו מחשבה זו היא בהחלט הגיונית, ויש בה אמת, וגם בהלכה קיים מונח 'מצוה לקיים את דברי המת'. אולם להבדיל מבתי המשפט בעולם, ע"פ ההלכה קיים משקל יחסית נמוך מאד לענין זה, לא נכנס כרגע מתי בכל זאת בית הדין יפסוק כי אחד היורשים זכה בירושה מכח 'מצוה לקיים את דברי המת', או יורה ליורשים כי ראוי שיסכימו לחלק את הירושה ע"פ רצונו של המנוח, ויחתמו על שטר קנין, שהם מקנים את חלקם החוקי ההלכתי בירושה ע"פ רצונו של המנוח.

אולם בכל זאת קיים בהלכה דיני נחלות שלהם משקל חזק יותר ומרכזי יותר בחלוקת הירושה, והוא סדר הירושה ע"פ התורה. קודם נבאר מדוע סדר הירושה ע"פ התורה כה חשוב, ומדוע הקפידה התורה שסדר הירושה עדיפה על רצונו של המנוח. ואחר כך נבאר מהו סדר הירושה ע"פ התורה, ובמה הוא ששונה מהחוקים במרבית מדינות המערב. [דבר שחשוב מאד שאדם יהיה מודע לו, משום שכאשר הוא מודע לכך בידו לעשות את אחד משלשת הפעולות הבאות: א. לכתוב צוואה חוקית משפטית אצל עו"ד שהירושה תתחלק ע"פ חוקי התורה. ב. במידה והוא רוצה מכל סיבה שהיא לחלק את הירושה ע"פ חוקי המדינה, לכתוב צוואה הלכתית אצל דיין שבה הוא מקנה ליורשים ע"פ חוקי המדינה את ירושתו הלכתית. כדי שהיורשים לא יכשלו חס ושלום בגזל. ג. במידה והוא רוצה חלוקה משלו, לכתוב צוואה הלכתית כדי שלא יהיה חשש גזל, וצוואה חוקית כדי שבית המשפט אכן יחלק את הירושה ע"פ רצונו].

חשיבות סדר הירושה ע"פ התורה

נקדיש כמה מילים לחשיבות סדר הירושה ע"פ התורה:

כפי שהובא לעיל, המגיד מישרים גילה לרבי יוסף קארו כי בפרשת השבוע נאמרו סודות חלוקת נחלות ארץ ישראל מאבן לבן, משום שיש בכך סודות עמוקים שאנחנו לא יכולים לקלוט, ולא לחינם אמרו חכמים שלא להמצא במקום שמעבירים את הירושה מבן רע לבן טוב, אף שבמבט פשטני שלנו אנחנו תופסים זאת כזכות ומצוה, ועל כך נאמר הכלל 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', כאן גילתה התורה שיש סודות עמוקים מדוע התורה רצתה שהירושה תעבור בדיוק כפי שהיא קבעה.

מהו הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות בכספי הירושה?

הרמ"א (חו"מ סי' רנב סעיף ב; חו"מ סי' רפב סעיף א) דן במקרה מעניין שבו אדם כתב בצוואתו התקפה הלכתית כי הוא מורה לבית דין לעשות בנכסיו את הדבר הטוב ביותר, או אדם שהפקיד כספים אצל חברו, ואמר לו כי במקרה שהוא יפטר הוא ממנה אותו לעשות בכספים את הדבר הטוב ביותר שניתן, ונשאלת השאלה מהו הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות בכסף? האם יקדישו את הכסף לבנית בית כנסת? ישיבה? יחלקו את הכספים לעניי העיר? יחתנו כלה יתומה? מהו הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות עם הכסף?

ועל כך הרמ"א משיב על כך תשובה מפתיעה במיוחד, יתנו את הכסף ליורשים, משום שהדבר הטוב ביותר שניתן לעשות למנוח הוא להעביר את הכסף ליורשים בדיוק כפי שכתבה התורה.

מהו העילוי נשמה הגדול ביותר של המת?

הספר 'מעבר יבק' הוא הספר המרכזי המקובל לדיני המעבר מהעולם הזה לעולם הבא, וכאשר יש אפשרות משתדלים מאד לעשות עם הגוסס את הסדר המבואר במעבר יבק, ולומר עימו את סדר הווידוי התשובה והתפילה ועוד המבואר בספר זה.

בספר יש גם התייחסות לדברי הרמ"א הנ"ל, והוא מבאר את הדברים (מאמר ה' – אמרי נועם פכ"ח) כך: נשמת האדם שנפטר עוברת אל מי שיורש את הירושה, והצורה האידאלית היא שהיא תעבור מנפש האב לנפש הבן, משום שכאשר אדם נפטר מהעולם התועלת הגדולה ביותר לנשמה שיכולה להיות הוא אם בניו מעמידים אותו על רגליו בעולם האמת. הוא מביא כמה דוגמאות למנהגים שונים שעושים לקיים ענין זה. ובין השאר הוא כותב כי הממון נקרא הדבר שמעמיד את האדם על רגליו, ולכן הבן הוא מי שיכול בצורה הכי טובה להעמיד את נשמת המת על רגליו בעולם האמת.

ומוסיף המעבר יבק, שאכן הבן חייב לעשות בכספי הירושה מעשה מצוות שיעמידו את האב על רגליו בעולם האמת. אולם גם במקרה שלצערנו הבן אינו נוהג כשורה ולא נראה שהוא הולך לעשות זאת, אין להעביר ממנו את הירושה, וצריך להתפלל שהוא יתעורר לתשובה, ואכן ימלא את חובתו.

מסיבה זו כותב המעבר יבק כי התיקון הכי גדול של אשה היא שבעלה ממשיך אותה ועומד לצידה בעולם האמת, ולכן הבעל יורש אותה. מאידך התיקון הכי גדול לבעל הוא שאלמנתו נהנית מנכסיו כפי שהיה בחייו, ולכן יש לספק לאלמנה מזונות ומגורים וכל צרכי הבית בדיוק כפי שהיה בחיי הבעל.

כלומר הזוגיות ממשיכה גם בעולם הבא, ולכן יש חשיבות גדולה שהדבר יתבטא גם בירושה, אולם הקשר והחיובים של בעל לאשה שונים במהותם משל מהקשר של אשה לבעלה, ולכן גם בצורה של הפקת התועלת מהנכסים בירושה קיים הבדל הלכתי ביניהם.

רבי בצלאל אחיו של המהר"ל מפראג בספרו 'ספר החיים' (חלק חיים טובים פרק ג) כתב, שהנקיבה נבראת עם בעלה הזכר, ותפקיד האשה להשלים את צורתו של הבעל, ואינו תפקיד הבן להמשיך את מורתו ומפעלו של האב, ולכן בדיני ירושה – האשה אינה שייכת לנכסי האב, משום שתפקידה לתקן את העולם יחד עם בעלה, ולא כהמשך לאביה.

המכתב מאליהו (ח"ב עמ' 217; ח"ג עמ' 250; ע"פ מהדורת תשס"ז) כותב כי אדם אינו מקבל שום כסף סתם ללא מטרה, כל פרוטה שאדם קיבל הרי זה כלי לעבודת השם באמצעותו, לכל אדם יש תפקיד מיוחד בגילוי מלכות שמים, בורא עולם לא זימן לאדם שום כסף בלי שיהיה לו מטרה לגלות את כבוד השם בעולם, והכסף הוא כלי שבאמצעותו הוא יוכל לקיים מצוות, ולגלות את כבודו השם בעולם.

התפקיד של הבן הוא להמשיך את התפקידים והמטרות שהוריו קיבלו, ולא הספיקו להשלים, ולכן מצוי מאד הדבר שהבן דומה להוריו בכישוריו תכונותיו מידותיו ואף במראה החיצוני, משום שכל אלו הם כלים שהוא קיבל לעבוד את השם.

ולכן הירושה שהיא כלים שהאב לא הספיק לנצל בחייו לעבודת השם, עוברים לבניו כדי שהם ישלימו את המשימה. ולכן הקפידה התורה להעביר את הכלים הללו לעבודת השם דוקא לבניו. משום שהירושה הוא חובה ולא זכות, אלו כלים המחייבים אותו למלא את המשימה, והם כלי עבודה.

לסיכום הקו המרכזי של הדברים כי יש בכך סוד שאינו נתון לתפיסה שלנו, אולם מעט מהסוד ואת כיוון הדברים נוכל לומר כי הכסף שניתן לנו, לא ניתן לנו לבזבוז, אלא לשם מטרה, וכדי שנוכל לקיים את המצוות כראוי, אנחנו לא בעלים על הכסף אלא גזברים עליו, וכאשר אנחנו עוזבים את העולם, מי אמור להמשיך את התפקידים שלנו בצורה המושלמת הם היורשים בדיוק בסדר שקבעה התורה. גם במקרה שאנחנו חושבים כי היורשים יבזבזו את הכספים שלא למעשה המצוות שאנחנו שואפים, אין להעביר את הירושה, ויש לתת ליורשים את יכולת הבחירה.

במאמר בשבוע הבא, נראה מדוע בכל זאת יש חשיבות גדולה מאד ע"פ ההלכה להשאיר חלק מהירושה לבנות, או לבנים מאומצים. וכן מדוע יש חשיבות להקדיש חלק מהכסף לצדקה.

ההבדלים בין סדר הירושה ע"פ התורה לבין החוקה האזרחית

לאור הדברים שלמדנו, כיון שהחוקה האזרחית מבוססת ביסודה על מה היה רצון המנוח [ועל כך ישנם עיוותים שונים מאינטרסים צרים של מחוקקים שונים במדינות שונות], בעוד שסדר הירושה מבוססת על סוד אלוקי עמוק, מטבע הדברים קיימים שינויים רבים מאד, נמנה את המרכזיים שבהם:

ישנם חוקים שונים כיצד הירושה מתחלק בין בן או בת הזוג לבין היורשים, וחלק גדול מהמקרים הכל עובר לבן או בת הזוג. ורק במקרה והוא אינו בחיים, או שהם נפרדו לפני הפטירה, הירושה עוברת לצאצאים.

א. ע"פ החוקה האזרחית אין הבדל בין בעל ואשה, ושניהם יורשים בשווה את הירושה [ברוב המקרים הם קודמים לצאצאים].

ב. ע"פ החוקה האזרחית הירושה מתחלקת שוה בשוה בין כל הצאצאים בנים ובנות וילדים מאומצים, ואין שום עדיפות לבכור. אולם ההגדרה של בן משפטי, יכול להתחשב בהרבה מאד נתונים, לדוגמא לגבי בן שניתק קשר עם אביו, תרומת עוברים, בן שנולד לאחר הגירושין ומעולם לא פגש את האב, קיימים פסיקות שונות של בתי משפט בעולם, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם ההלכה.

ג. בנוסף לכך קיימת התחשבות מרבית בכל הוכחה שיכולה להוכיח מהו רצונו של המנוח.

ע"פ ההלכה הירושה מתחלק בצורה שונה לחלוטין:

א. כאמור רצונו של המנוח אינו תופס מקום הלכתי, להוציא מקרים מסוימים שבהם ישנו דין של 'מצוה לקיים את דברי המת'.

ב. הבעל יורש את אשתו [וישנו דיון האם הלכה זו זה מהתורה, או שהוא תקנת חכמים מסיבות שונות], ובמקום שישנו בעל אין הצאצאים או אבי האשה וקרוביה מקבלים כלום מהירושה. אולם האשה אינה ירושת את בעלה, מאידך קיימים תקנות מרובות המעגנות את זכויות האשה לקבל מגורים ומזונות דמי הכתובה ועוד מנכסי בעלה, זכויות אלו מעוגנות בכתובה שחכמים קבעו שאסור לשאת אשה בלי להתחייב לה תקנות אלו בכתובה, והאשה מקבלת את כתובתה לפני חלוקת הירושה ליורשים, במקרה של חלוקת הירושה יש צורך לעגן את המקורות שבהם האשה תוכל לקבל את זכויות הכתובה.

ג. במידה ואין בן בכור שהוא בכור הלכתי, הירושה מתחלקת בין כל הבנים הזכרים של המנוח שוה בשוה, אולם רק הבנים הביולוגים ואילו בנות או בנים מאומצים, אינם מקבלים כלל חלק בנחלה. גם בן שנולד מתרומת זרע או תרומת עוברים שלא מזרע האב, אינו מקבל חלק בירושה, למרות שהאב שילם על הטיפול ורואה בו בנו לכל דבר.

ד. במידה וקיים בכור הלכתי [הגדרות של בכור הלכתי לגבי דיני נחלות, ראה שלחן ערוך (חו"מ סי' רעז)], הירושה מתחלקת לשנים: א. ירושה ברת קיימא בזמן פטירת המנוח. ב. ירושה שאינה ברת קיימא בזמן פטירת המנוח, לדוגמא חובות, ירושה עתידית, ועוד, בימינו יש דיון רחב מה דינו של כסף המופקד בבנק, בקרן השקעות, ביטוח חיים, פנסיה, ועוד.

את הירושה ברת קיימא מחלקים לכל הבנים, אולם לבכור נותנים חלק נוסף, כלומר במידה ויש שני אחים, מחלקים את הירושה לשלושה הבכור מקבל שני חלקים [66.6%] והאח הנוסף מקבל שליש [33.3%]. ואילו במקרה ויש תשעה בנים, מחלקים את הירושה לעשר חלקים שווים, הבכור נוטל שני חלקים – 20% מהירושה, וכל אחד מהבנים האחרים מקבל 10%.

ואילו את הירושה שאינה ברת קיימא בזמן פטירת האב, מתחלקים כל האחים שוה בשוה, ואין לבכור שום זכות על כך.

תקנות לשנות סדר הירושה

במאמר השבוע נתנו מבט קצר על כך שסדר הירושה של התורה אינה הגיון אנושי לנסות לפענח מהו רצון המנוח, אלא סוד עמוק, ולכן היא שונה במהותה מהצורה שמחוקקים אנושיים מחוקקים חוקי ירושה. ואף שאי אפשר להבין את הסוד בשלמות טעמנו מעט מהדברים שכתבנו הקדמונים על הסיבה והעומק בכך.

אולם בכל זאת מצינו בגמרא כבר שינויים שתיקנו חז"ל בסדר הירושה, כגון ירושת הבעל; תיקונים שונים הניתנים לאשה במסגרת הכתובה; תקנת מזונות הבנות; תקנה המקנה 10% מהנכסים לבת [במקרים מסוימים]; ועוד. ואף בדורות המאוחרים יותר מצינו תקנות שונות שתיקנו גדולי הדורות לשנות בסדר הירושה, לא נסקור אותם, אולם נציין את חלק משמותיהם: 'תקנות רבינו תם'; 'תקנות קהלות שו"ם [שפיירא ורמייזא מגנצא'; 'תקנות טוליטולא'; 'מנהג שטר חצי זכר'; ועוד.

במאמר בשבוע הבא נסכם מה השיקולים להשאיר את סדר הירושה בדיוק כפי שכתבה התורה, ומתי דווקא ההלכה ממליצה לשנות ולכתוב צוואה הלכתית המשנה את הירושה, למרות הסוד בסדר הירושה, ומתי נדע כיצד מומלץ לנו לפעול.