פאה נכרית מהשיער שלה עצמה

ראש המתירים פאה, בעל השלטי גיבורים, כבר כתב במפורש: "ונראה דלא שנא שערות דידה לא שנא שערות של חברתה, כל עוד דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער, אין בכך כלום ושפיר דמי".

וכן כתב גם הרמ"א בדרכי משה סי' ש"ג, "ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה".

והעט"ז דייק מדברי הלבוש שכתב "וכל שכן פאה נכרית שאינה שלה, אפילו דרכה לכסותו מותר", שאם הפאה היא משערותיה, אסורה. אבל אין שום הכרח לזה, כי מה שכתב "שאינה שלה" כוונתו כמו שנוהגים בדרך כלל שלוקחים שיער אחרת ולא שיער עצמה.

וכן העיר עליו הפמ"ג (בסי' ע"ה) וזה לשונו, "וכפי דעתי מה שכתב הלבוש (סעיף ב') פאה נכרית "שאינה שלה", היינו תלושה, ומאי שנא משערותיה או מחברתה, שרי".

וכן הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים זצ"ל בעל "ברוך טעם" בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' ע"ה) חלק על ה"עטרת זקנים" והתיר לעשות פאה גם משערות תלושות של האשה עצמה, וכתב שבעל "עטרת זקנים" טעה בהבנת דברי הלבוש, ואין מחלוקת בין הלבוש לרמ"א בזה.

וכן כתב הפרישה, "לא שנא אם עשויה משערותיה, או משיער חברתה".

וכן כתב האליה רבה בסי' ע"ה, "דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, אפי' עשויה משערותיה".

וכן כתב בבאר היטב שם, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה, עיין עטרת זקנים".

וכן כתב בספר שולחן תמיד לבעל מרכבת המשנה, "וכל שכן שיער נכרית, אפי' של עצמה שחתכה מראשה ועשתה פאה נכרית, אפי' דרכה לכסות, כיון שמותר לכתחילה לגלות אין בזה משום ערוה".

וכן בדברי עוד עשרות אחרונים שבאו אחריהם, כולם התירו בלי פקפוק פאה משיער עצמה.

והגר"מ יששכר זצ"ל, ראש ישיבת הנגב, העיד שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה, וכמבואר בכל האחרונים.