בס"ד

האם מספיק לבקש סליחה? כיצד מכפרים על פגיעה בזולת? מה הבדל בין פיוס לבקשת סליחה? האם מספיק בקשת סליחה? האם יש משמעות לאמירת מחול לך מהשפה ולחוץ? האם הכלל דברים שבלב אינם דברים תקפים בבקשת מחילה? מתי כשאדם פיו וליבו אינם שווים מתבטל הדיבור? ומתי מתבטל המחשבה והדיבור הוא הקובע? מדוע לא ניתן לומר בפיו שהוא מבטל את החמץ, ובלב לחשוב שהוא רוצה לשמור על החמץ? האם ניתן לסמוך על כך שהנפגע אמר הריני מוחל וסולח בקריאת שמע? אדם שיודע שהנפגע סלח ומחל לו בלב שלם, האם הוא עדיין חייב לפייס אותו? האם מותר לאדם שהקפיד על חברו לכעוס עליו ולהקפיד עליו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כיצד מבקשים סליחה?

בפרשת השבוע אנחנו קוראים כיצד מואב ניסו להשמיד את עם ישראל באמצעות תשלום הון עתק לבלעם בן בעור, שהיה ידוע בעולם בכוחו היחודי לקלל את הזולת, וכל קללותיו היו מתקיימות במדויק. אולם למרבה ההפתעה התורה מדגישה כותבת (דברים כג ד-ו): 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ'. ונשאלת השאלה לכאורה שני המעשים הללו אינם באותה פרופורציה, העובדה שמואב שילמו כסף רב בניסיון להשמיד את עם ישראל לכאורה אינה באותה קנה מידה לכך שהם לא קידמו את פניהם בלחם ומים. הדבר משול לאדם שמתלונן על השכן הלא נחמד שלו, שביום שהוא נכנס לגור לידו לא הזמין אותו לארוחת ערב, וגם שלח מאפיונר לחסל אותו… ולמרבה הפלא העובדה שהם לא קידמו את פניהם מופיע ראשון בפסוק.

אולם התורה מלמדת אותנו כי היכולת להגיע למעשים נפשעים מתחילה מהנקודה שיש להם טבע של צרות עין, טבע שהם לא מסוגלים לראות את השני ואת צרכיו, והם רואים רק את התאוות האישיות שלהם, וזה מתבטא שהם לעולם לא יקדמו אורח עובר דרך בלחם ומים, בלי שיהיה להם אינטרס בכך. ומשם קצרה הדרך לנסות לחסל את כל מי שעומד בדרכי. ואילו עם ישראל במהותם האם רואים את כל הבריאה כשותפים לאתגר להרבות כבוד שמים, וכמיהה העמוקה ביותר הוא לסייע לכל אחד לקבל את הכלים לגלות את הכבוד שמים.

שבוע שעבר עסקנו בשאלה מדוע היהדות דורשת מאדם שפגעו למחול לפוגע, ולא עוד אלא חייב להתפלל על הפוגע? והתמקדנו כיצד הפוגע יכול להגיע לדרגה כזו למחול מחילה גמורה בלב, עד שהוא מתפלל על הפוגע? ועמדנו על הנקודה המרכזית כי יהודי רואים בכל אדם מי שיש לו תפקיד להביא את העולם לתיקון השני, והכמיהה האישית הגדולה ביותר שלו, הוא שכל היקום יצליח למלא את תפקידם, ואז נזכה כולנו לרגע המרומם שעליו אנחנו מתפללים בראש השנה, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ומשכך ברגע שהפוגע התנצל האינטרס שלי הוא שגם הפוגע יצליח בתפקידו להביא את העולם לתיקון השלם.

השבוע נמשיך את המאמר אולם מהצד השני, כיצד הפוגע צריך לפייס את הנפגע?

מהו בקשת מחילה?

בגמרא (יומא פה:) נאמר: 'עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו', כלומר לא נזכר בקשת מחילה, התנצלות אלא ריצוי, לעשות פעולות שבפועל הנפגע יהיה מרוצה וימחל.

הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"י) לאחר שפסק את דברי הגמרא הוסיף: 'אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה'. הרמב"ם מדגיש כי המחילה צריכה להיות בלב שלם ובנפש חפיצה, וזה דרכם של זרע ישראל, ולבם הנכון. בדומה השלחן ערוך (או"ח סי' תרו סעיף א) כשהוא פוסק את דברי הגמרא הנ"ל הוא מדבר על החיוב לפייס, כלומר בקשת המחילה, אלא הפיוס שע"י בקשת המחילה, או כל צורה אחרת שיכולה להגיע לפיוס.

בשבוע שעבר הדגשנו כי זרע ישראל הם אנשים שהתכלית שלהם בעולם הוא לצפות לתיקון השלם של העולם, ולא רק לתיקון המאווים האישי, ולכן כשאחר מתחרט על הפגיעה, האינטרס האישי שלנו הוא שכל אחד בעולם יוכל למלא את תפקידו, ויחד נגיע לתיקון השלם. ובדיוק כפי שאם מפקד חיל האויר נפגע ממפקד חיל הים, במידה ואכפת מהצלחת המערכה מעבר למעמד האישי, הוא יתגבר על הפגיעה וישתף פעולה יחד כדי שהצבא ינצח את המערכה. אולם אם הקריירה האישית חשובה לו יותר, הוא ימנע משיתוף פעולה כדי שהמפקד הפוגע לא יקבל קרדיט, אף אם הדבר יפגע במערכה ובבטחון המדינה.

הגמרא (ב"ק צב.) כותבת כי יש לבית הדין מדדים שונים לקבוע את הפיצוי הממוני המגיע לאדם שביישו אותו ברבים, או גרמו לו סבל ונזק גופני. אולם על הצער הפוגע גרם לנפגע במעשיו לא מועיל שום פיצוי כספי, אף אם הוא יביא לו את כל 'אילי נביות' הקיימים בעולם, כלומר איל נביות היה הכבש המובחר ביותר בעולם, והוא הקרבן המעולה ביותר של אדם המבקש לשוב בתשובה ולהביא קרבן לבורא, ובכל זאת אף אם הוא ישלח לנפגע את המתנה היקרה ביותר כפיצוי, לא נמחל לפוגע על מעשיו עד שיבקש סליחה. והראיה שהשם אמר לאבימלך לאחר שלקח מאברהם את שרה ובכך פגע באברהם ושרה, (בראשית כ ז): 'וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה'.

בפסוק לא נאמר כי אבימלך צריך לבקש מחילה, ולהוציא מפיו התנצלות, אולם נאמר לאבימלך כי אם הוא רוצה לחיות עליו לדאוג שאברהם יתפלל עליו, ומכך מסיקה הגמרא שהוא צריך לבקש מחילה.

המאירי (הובא בשיטה מקובצת ב"ק צב.) מבאר את הדברים שכוונת הגמרא להוכיח מהפסוק כי עליך לבקש מאברהם אבינו 'עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהיה מתפלל בעדך'. כלומר בקשת המחילה אינו טקס שבו הפוגע אומר כמה מילים מהשפה ולחוץ או מכל הלב, והנפגע מוציא מפיו את המילים מחול לך, אלא בקשת מחילה הוא תהליך שהפוגע יוצר שהנפגע ימחל לו בלב שלם.

המהרש"ל (ים של שלמה יבמות פ"ח סי' כז) מוכיח מהגמרא (יבמות עט.) שכותבת: 'בשעה שרצה דוד המלך לפייס את הגבעונים, במה שעשה להם שאול, אמר להם (שמואל ב' כא ג): 'מה אעשה לכם, ובמה אכפר, וברכו את נחלת ה'', מוכח מכך כי המפייס אדם שנפגע, אף שהאדם הנפגע כבר התפייס ומחל, מכל מקום עד שהנפגע אינו מתפלל על הפוגע הקב"ה אינו מכפר על הפגיעה, ולכן צריך לפייסו ולבקש ממנו שיתפלל עליו. ומוסיף המהרש"ל שהנפגע מצידו צריך לזכור שיש מצוה גדולה מאד להתפייס ולמחול ולהתפלל בכל ליבו על הפוגע, וכפי שמצינו שאברהם אבינו התפייס והתפלל על אבימלך, להבדיל מהגבעונים שסירבו להתפלל על עם ישראל עד שלא ימסר זכות לנקום במשפחתו של שאול. ומשכך גזרו חכמים שאסור להנשא עם הגבעונים עקב מידותיהם הרעות, ומאידך הוכיחו חכמים שטבעו של מי שהוא מזרע ישראל שהוא סולח ומוחל.

ההבדל בין פיוס לבקשת סליחה

להמחיש את הדברים נביא דוגמא קלאסית ראובן נדחף בתור לעלות לאוטובוס ובחוסר זהירות דרך על רגלו של שמעון בדיוק במיקומו של יבלת, מפי שמעון נשמעה צווחה של כאב, ולאחר מכן 'ברכה' עסיסית על ראובן, ראובן מצידו הגיב: 'סליחה אדוני זה לא היה בכוונה, אבל מה אתה עושה עסק זה קורה לפעמים טעות'. בקשת הסליחה הצוננת הגבירה את הלהבות, שמעון הוסיף עוד 'ברכות' משלו. וראובן השיב לו בטון לעגני: 'אתה ילד קטן מה אתה עושה עסק, לא הבנת שזה היה בטעות, אז דרכו לך על הרגל, מה קרה? אתה לא יכול לסלוח'? ביקשתי סליחה, אתה קשה הבנה, אתה לא קולט שיש דברים בלי כוונה? ומיהר להסתלק מהמקום. אין ספק שבכל פעם שהשנים יפגשו שניהם יזכרו אחד את השני בצורה שלילית ביותר, והכאב הפיזי והנפשי תלווה את שמעון תקופה ארוכה.

מאידך נתאר לעצמנו דוגמא מקבילה, לוי בחוסר זהירות בולטת דורך בטעות על רגלו של יהודה בדיוק על היבלת, ויהודה משמיע צעקת כאב, יחד עם 'ברכה עסיסית', אולם לוי נעצר, ופונה אל יהודה ואומר לו: 'אוי סליחה, הייתי ממש לא בסדר – לא נזהרתי, ופגעתי בך, אני ממש מתנצל. מהיום אקבל על עצמי להזהר יותר. אני ישמח לעשות הכל להחזיר את הדברים אחורה, זה ממש לא בסדר מה שעשיתי, אני מבקש סליחה מכל הלב'. ומטבע הדברים יהודה דוקא ניחוח ורגוע למרות היבלת הכואבת ואומר לו 'הכל בסדר, כולם טועים לפעמים, לא היית צריך לדעת שיש לי שם בדיוק יבלת כואבת', ולוי ממשיך להתנצל: 'ואי – זה עוד היה על יבלת, אתה ממש גיבור שאתה סולח ולוקח את זה בקלות, אני ממש מעריץ אותך, אני הייתי לא בסדר, ואתה מוחל, אתה אדם כזה מיוחד, מה אני יכול לעשות למענך'. השיח נעשה חברי וידידותי, ולמרות שמדי פעם היבלת מזכירה שיש כאן כאב פיזי חד, בכל זאת שניהם יוצאים משם חברים טובים בלב ובנפש, ובכל פעם שהם נפגשים עולים זכרונות טובים.

אין ספק שהדבר מלמד אותנו שהפגיעה הנפשית והעלבון האישי, הרבה יותר כואבים מפגיעה גופנית וכאב הפיזיולוגי, מאידך הדבר ממחיש לנו כי את ההבדל בין בקשת סליחה שבו הפוגע מודה שהדבר באשמתו אך אינו מפייס את הנפגע, ומנסה לגמד את האירוע, לבין בקשת סליחה אמיתית מעומק הלב, ופיוס הנפגע.

האם יש משמעות לאמירת מחול לך מהשפה ולחוץ?

הרבה פעמים מבקשים סליחה, הנפגע לא נעים לו לומר שהוא עדיין פגוע וכועס, ואומר שהוא מוחל. יתירה מכך לעיתים הנפגע כל כך פגוע שאין לו כח לשמוע את הפוגע, והדרך הכי מהירה לסלק ממנו את הפוגע זה לומר מחול לך, כשכוונתו בלב הוא: 'אני לא צריך לסבול לראות אותך בגלל שיש לך מצפון, תעזובה אותי ואל תחזור'. והשאלה היא האם כיון שהנפגע אמר בפיו 'מחול לך', הדבר מועיל, או שמא אין בכך כלום כיון שהוא לא ריצה את חבירו.

החיי אדם בצוואה שהוא כתב לבניו (סעי' כ נדפס בתחילת חיי אדם) מזהיר אותם במילים הבאות: 'ולא די בבקשת מחילה, רק עד שיכיר שמחל לו בלב שלם, כמבואר בהלכות יום הכיפורים'. והדברים ברורים לאור האמור לעיל, שהחיוב הוא לרצות את החבר הוא עד שיהיה מחילה גמורה.

מדוע אי המחילה אינה דברים שבלב?

אולם נשאלת השאלה הרי ישנו כלל 'דברים שבלב אינם דברים' (קידושין מט:), כלומר אדם שהוציא בפיו משפט מסוים, ובלב חשב להיפך, הקובע הוא מה שהוא אמר בפיו, ומה שהוא חשב בלב אינו תופס הלכתית, ואם כן מדוע כאשר אדם אומר בפיו שהוא מוחל וסולח, למרות שבמחשבתו הוא חושב שלעולם לא יהיה מחילה לפוגע, ומה שאני רוצה כעת הוא רק שהוא יסתלק ממני, המחילה אינה מועלת, והרי מה שהוא אומר בפיו קובע, ולא מחשבתו בלב.

ראשית נציין שיטת התוס' (כתובות עח. ד"ה כתבתינהו; צז. ד"ה זבין) שהכלל שדברים שבלב אינם דברים הוא רק שלא ניכר עליו שהוא שכך הוא חושב בליבו, אולם במידה וכאשר הוא אומר משהו בפיו, אך ניכר עליו שהוא חושב בליבו הפוך, ולא נאמר כלל זה. דברי התוס' מצמצמים את השאלה רק למקרה שהנפגע עושה הצגה מושלמת שהוא מוחל, אולם ככל שאמירת מחול לך היא צוננת, וניכר עליו שבלב הוא עדיין פגוע, לא נוכל להשתמש בכלל של 'דברים שבלב אינם דברים'.

בנוסף ישנם שני שיטות בתוס' (גיטין לב. ד"ה מהו) על מה נאמר הכלל 'דברים שבלב אינם דברים', לפי השיטה הראשונה רק במקרה ואדם סגר עסקה והוא יכול להוכיח שהסיבה שהוא סגר את העסקה היה כיון שהוא הולך לעבור דירה לארץ ישראל, אולם בשעת סגירת העסקה הוא בחר לשתוק ולא לפרש כי העסקה היא בתנאי שהוא אכן יוכל לעלות לארץ ישראל, במקרה זה העובדה שהוא נמנע מלפרש זאת בשעת סגירת העסקה מהוה מחילה על כל תנאי שלא הוזכר. לשיטה זו כאשר אדם אומר שהוא מוחל ואינו מתכוון לכך, אין לזה משמעות, שהרי לא מדובר בעסקה שבה אדם מוחל על כל תנאי שלא הוזכר בשעת סגירת העסקה, והוא אינו חייב לפרש לפוגע מה כוונת דבריו.

ואילו לדעתו של ר"י 'דברים שבלב אינם דברים' נאמרו גם כאשר אדם אומר דברים מסוימים עקב אילוץ, לדוגמא כאשר מכים אותו עד שיאמר בפיו שהוא רוצה, או כאשר מוציאים מפיו הודאה שהוא מוחל מחמת אי נעימות לכאורה עדיין קיים סברא של 'דברים שבלב'.

אולם רבי עקיבא איגר (קמא סי' כג ד"ה מ"ש מעכ"ת) שואל שאלה שונה מדוע יש הלכה בהלכות חמץ, שאדם שאמר בפיו את נוסח כל חמירא שאנחנו אומרים בשעת ביעור חמץ, שהוא מבטל את כל החמץ שברשותו שיהיה כעפר הארץ, אולם בליבו הוא חשב שהוא מאד מאד רוצה לשמור על החמץ היקר שברשותו, שהוא עובר על האיסור החמור של בל יראה  ובל ימצא, והביטול בפיו אינו מועיל. והקשה רבי עקיבא איגר, והרי ישנו כלל שדברים שבלב אינם דברים, ומדוע הביטול אינו חל?

רבי עקיבא איגר משיב, שיש דברים התלויים בדיבור, לדוגמא כתיבת גט צריך להיות ע"פ ציווי הבעל, עסקה נסגרת על פי דיבור של המוכר והקונה ועשיית הקנין, נדר חל לפי מה שאדם מוציא מפיו, בדברים שחלים בדיבור נאמר הכלל 'דברים שבלב אינם דברים'. אולם ביטול הוא בלב ולא תלוי בדיבור, והדיבור הוא רק צורה לגלות מה שבלב, ובעיקר לקבוע את המחשבות שמתרוצצות אצלו בלב, בצורה חדה וברורה מה כוונתו בלב. ולכן במקרים אלו שהדיבור נועד רק לגלות ולסדר את מחשבות הלב, לא מועיל דיבור שפיו וליבו אינם שווים.

לאור הדברים הללו מובן היטב כי מחילה אינה אמירת מחול לך, אלא הסרת ההקפדה בלב הפיוס והריצוי, וכפי שהובא לעיל, ולכן כל עוד שלא הוסרה ההקפדה בלב, לא מועיל אמירת 'מחול לך', שהוא רק צורה של גילוי הפיוס שבלב.

האם ניתן לסמוך על אמירת הריני מוחל בקריאת שמע?

הפלא יועץ (ערך תשובה) שואל הרי מנהג ישראל לומר בכל לילה לפני קריאת שמע הריני מוחל וסולח לכל מי שהקניט לי, ואם כן מדוע הפוגע צריך לבייש את עצמו, ולחוש אי נעימות לפייס את הפוגע מדוע הוא אינו יכול לסמוך על כך שבכל לילה הנפגע מוחל וסולח לכל מי שפגע בו?

הפלא יועץ כותב שהדבר לא יעזור, משום שאף אם הנפגע הוא אדם צדיק, ומיד לאחר הפגיעה הוא גילה כוחות על אנושיים, והוא העביר על מידותיו ומחל מחילה גמורה לפוגע, עדיין הפוגע יענש אם הוא לא יפייס את הנפגע. הפלא יועץ הוכיח זאת מהסיפור המובא בגמרא (יומא פז.) כי קצב אחד פגע באמורא רב, רב שמחל וסלח לקצב רצה שגם בשמים יסלח לקצב, ולכן הוא הטריח את עצמו לאיטלז של הקצב בערב יום כיפור, כדי שהקצב יפייס אותו לפני כניסת היום הקדוש, אולם הקצב התעלם ממנו, וסירב לבקש סליחה, הגמרא אף מספרת כי עונשו של הקצב היה כי באותו ערב יום כיפור הוא חתך נתח בשר, וניתז עצם בחזקה מהנתח, ופגע בפניו של הקצב, וכתוצאה מהמכה הוא נחבל ומת. מהדברים מוכח כי רב ידע שכדי שיתכפר לקצב לא די שהוא ימחל לו, אלא צריך גם שהקצב יבקש ממנו סליחה ויפייס אותו, ולכן הוא התאמץ לנסות לגרום לקצב שפגע בו לפחות בערב יום כיפור לעשות את הצעד הקטן ולפייס אותו.

בנוסף כותב הפלא יועץ, הרבה מאד אנשים אומרים את הנוסח בלי להסכים בלב עם מה שהם אמרו, והם עדיין מקפידים על הפוגע, וחלקם אף אינו מבין כלל לשון הקודש, וקורא את הנוסח כסגולה ותפילה ואינו מתכוון כלל למחול, והראיה כי למרות שבלילה הוא אמר את הנוסח, בבוקר הוא מקפיד על חבירו באותה מידה שהוא הקפיד עליו אתמול.

ואגב דובר שפות זרות כדאי שיאמרו נוסח זה לפני קריאת שמע בשפה שהם מבינים, ולא בנוסח הנדפס בלשון הקודש. לדוגמא בסידור שיש בו תרגום לאנגלית, עדיף לדוברי אנגלית לקרוא את הקטע של הריני מוחל באנגלית.

הפלא יועץ מסיים כי במידה והפוגע מתבייש ואינו מסוגל להתגבר על אי הנעימות, ישלח שליח או מכתב, והוא כותב כי המכתב הוא התרופה המעולה ביותר להתגבר על הבושה ואי הנעימות.

פלא יועץ (ערך דיבור ד"ה אסור למסר) מוסיף שאדם יזהר מאד שלא למסור דין לשמים, כלומר שלא יאמר לפוגע מהשמים יתנקמו בך, הן בפני הפוגע, והן להתפלל לבורא שינקום בפוגע על הפגיעה, משום שבגמרא (ר"ה טז:) מבואר שהדבר גורם שקודם מדקדקים עימו האם מגיע לא עונש על עוונותיו שלו. ואילו מי שמרגיל את עצמו לומר ולחשוב בליבו שהבורא יסלח לכל מי שציער אותי, יהיה אהוב בשמים ונחמד לבני אדם בעולם הזה.

האם מותר להקפיד לאחר המחילה?

אולם רבי ישראל מסלנט (אור ישראל נתיבות אור עמ' נח ד"ה והנה), מעיר הערה נוספת כי יש מצבים שמותר לאדם להקפיד על חבירו, אולם במידה והוא פייס אותו ומחל, שוב אין לו זכות להקפיד על כך, ובמידה והוא יקפיד על חבירו שוב לאחר המחילה הוא יעבור על איסור חמור. והדבר דומה לאדם שחייב לחברו כסף מחמת חוב או גניבה, והוא סלח ומחל לבעל החוב, ולאחר זמן התחרט, אסור לו לתבוע את החוב המחול.