שאלה:

שלום הרב.

כמה זקוקים יהיו המינימום ההכרחי לחתונה?

ואיך היה נישואין בתקופה של עוני כמו שבה ליהודים לא היה כלום (פרוגרמס, באימפריה הרוסית, שואה וכו'), הנישואין היו תקפים ללא סכום זה? או שהיו נחשבים ללא הנדוניה?

תשובה:

שלום וברכה

אין לזה קשר עם הנדוניה, מדובר בסכום שניתן כאשר חלילה מתגרשים או שהבעל נפטר לבית עולמו. אלא ששאלתך אכן נוגעת בנקודה היסטורית מאוד מעניינת. היו קהילות שמחמת העוני הקשה, אף שבכתובה נכתב מאתיים זקוקים כסף היו נותנים סכום שרירותי קבוע, כביכול הנכתב בכתובה הוא על דעת המנהג, וזה אכן דבר מחודש ומעניין.

הנקודה הנוספת המעניינת, היא שכלל אין הסכמה בין פוסקים כמה הם מאתיים זקוקים כסף, ומכאן בא הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה בשאלה, האם בכלל יש תוקף לכתובה כזו שהיא התחייבות על דבר שאינו קצוב ואינו מוסכם בין הפוסקים, והציע הצעה מהפכנית, לכתוב בכתובה לפי איזו שיטה יקבעו מאתיים זקוקים אלו, אם כנחלת שבעה או כשיטת החזון איש, אעתיק לך מדבריו.

מקורות:

מתוך הספר זכרון בספר העוטמד לצאת לאור בתקופה הקרובה מחדש, להגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה:

שיעור הכתובה – אם נחשבת דבר שאינו קצוב

שאלה

מנהג בני אשכנז דורות רבים, שאינם כותבים את סך דמי הכתובה והתוספת במטבע היוצא באותה מדינה ועל פי הסכמת בני הזוג, אלא כותבים "והוסיף לה מדיליה עוד מאתיים זקוקים כסף וכו'". דא עקא, ששיעור הזקוקים היוצאים במדינות השונות השתנה במשך הדורות וכיום אין מטבע זו קיימת כלל, ושומה עלינו לדון כמה הוא שיעור הכתובה הלכה למעשה, ונחלקו בכך אחרונים מן הקצה אל הקצה.

ומכאן יש לדון, כיון ששיעור דמי הכתובה נתון במחלוקת גדולה, ואין ביד בני הזוג לדעת, במידה ויזדקקו לפרעונה כמה יחייבום דייני בית הדין, האם יש תוקף לכתובה כזו שאין שיעורה קצוב ואין דעתם סומכת עליה.

ואם נפרש שמכל מקום דעתם סומכת על הסך הפחות בכולם, אם כן נמצא שאין כח ביד בית הדין לגבות מעבר לאותו שיעור נמוך שהסכימו עליו שני הצדדים, ויהווה הדבר כעין הכרעה בספק בלתי מוכרע זה, לאמור, שאף אם כלפי שמיא גליא שמאתיים זקוקים אלו הם כפי השיעור הגבוה, אין בכך נפק"מ לדינא, אחר שהסכימו ביניהם שלא ליטול ושלא להתחייב מעבר לשיעור הנמוך.

כמו כן, לשיטת המחמירים, יהיה שטר זה כעין מזוייף מתוכו, שכתוב בו סך מאתיים זקוקים כסף, ובפועל כוונתם להתחייב בשיעור הפחות בהרבה.

תשובה

בהקדם בירור שאלה זו, נראה לציין בקצרה לעיקרי השיטות בשיעור מאתיים זקוקים כסף במשקל ובמטבעות של זמנינו.

שיעור מאתיים זקוקים כסף

שיטת הגר"ח נאה, כפי שהובאה בספרו שיעורי תורה (ג, מד, עמ' רצה) ששיעור זה כולל 3,846 גרם כסף [זאת מלבד שיעור המאתיים זוז המחוייבים לה מן התורה, שהם במשקל 961.5 גרם כסף. ראה שם שהאריך בסקירת המנהגים השונים שמצינו בזה בדברי הפוסקים ומנהג ארץ ישראל, ובטעם הכרעתו.

אמנם החזון איש (אבהע"ז סו, כא) האריך למעניתו לייסד שיטתו המחמירה טובא בענין זה, ולדבריו שיעור מאתיים זקוקים כסף הוא 57,600 גרם כסף.

אכן מדברי הקדמונים יותר נראה שהקלו בדבר, בנחלת שבעה (יב, מט) כתב על פי הב"ח והדרישה, ששיעור מאתיים זקוקים הוא פי שנים ומחצה מהזוזים שבכתובה דאורייתא, ולדבריו הם 2,784 גרם כסף, פעמיים וחצי מדמי המאתיים זוז של הכתובה עצמה [הסיבה לשוני בסכומים, הוא משום שאותם הזקוקים עצמם פחת שווים במשך השנים מחמת תערובות סיגים שנוספו בהם וסיבות  נוספות]. ובפסקי דין רבניים (חי"א עמ' 363) מהדיינים הג"ר עובדיה יוסף, הגר"י קאפח, הגר"מ אליהו, נקטו בדעת הרוב כעין דברי הנחלת שבעה, וקצבו את דמי הכתובה האשכנזית לסך 2,500 גרם כסף [הגר"מ אליהו בדעת מיעוט נקט כשיטת החזון איש].

ועוד נאמרו בענין זה שיעורים שונים, יש שכתבו על פי הרמ"א בהל' פדיון הבן ששיעור מאתיים זקוקים הוא בין 16,000 – 19,000 גרם כסף, והכל מחמת שווי המטבעות שמצינו בספרי הפוסקים לפי זמנם, ולא ראיתי לנכון להרחיב בענין זה כאן, משום ששוב בזמנינו אין אנו מכירים מטבעות אלו ושוויים.

במקומות רבים מחמת העוני השורר וחוסר יכולת הפרעון, היו קוצבים את דמי הכתובה באופן שרירותי לפי סך מסויים הנהוג באותו מקום, ללא התחשבות כלל במה שכתבו בשטר, כך הביא הגר"ח נאה שם ממנהג א"י לגבות עשרה נפוליונים זהב, ובשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד, צא) הביא ממנהג רוסיה בזמנו לגבות 57 רובלים רוסיים, שהיה סך נכבד הראוי לחיות בו כמה חודשים, אך אינו כשיעור מאתיים זקוקים לפי ערכם האמיתי. למנהגם אה"נ שאין חסרון כל כך בגמירות דעת המתקדשים לקנין, אחר שהיה סך קצוב אחד הידוע לכל ועל דעת כן נישאו לכתחילה.

אלא שבמסקנת דבריו שם כתב האגרות משה, כי בזמנינו חובה עלינו לחזור ולקיים את התקנה הראשונה כצורתה, ולשום מאתיים זקוקים כסף אלו כפי שהם אליבא דדינא, וזהו שיעור הכתובה [לדבריו שם שיעור מאתיים זקוקים הוא 100 פונט רוסיים – 42,000 גרם כסף], ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, דכיון ששיעור זה נתון במחלוקת ואין בו הכרעה של ממש, לא סמכה דעתם ואין גמירות דעת לחיוב הכתובה.

[עצם מנהג הקהילות לכתוב שטר המחייב סך מסויים, וליתן סך אחר שנקבע ביניהם שאינו ענין לכתוב בשטר, צ"ע טובא, אך אין זה מענין דידן לבארו].

קנין בדבר שאינו קצוב

ולפום ריהטא היה נראה לומר, שנדון דידן תלוי במחלוקת הראשונים אם מועיל קנין בדבר שאינו קצוב, שכן גם כאן הבעל מתחייב לאשתו סך שאינו קצוב, ויקבע באופן ברור על פי אותו בית הדין שבפניהם יתגרשו, ומנהגם בהכרעת שאלה זו. וכך כתב הרמב"ם (מכירה יא, טז):

"חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי".

ולעומתו בהשגת הראב"ד שם כתב:

"א"א, רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו, שהרי בגמרא (כתובות קא, ב) הקשו מאותה משנה לריש לקיש וסייעו לרבי יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא, ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך, וכשתעיין יפה הכל דרך אחד".

כדבריו הראב"ד כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"ו, קעח):

"מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין במה שיאמר פלוני, במקח וממכר ובנדוניות הבנות, בין בדבר שיש לו קצבה בין בדבר שאין לו קצבה, שאין לאחר קנין כלום".

והם ממש כדברינו, שכן כאשר הבעל מתחייב מאתיים זקוקים כסף בכתובה, הוא כביכול מחייב עצמו "במה שיאמר פלוני" – אותו דיין בפניו יבוא להתדיין על שיעור דמי הכתובה. וע"ע בדבריו שם (ח"ד, קמה), וכ"כ בשו"ת הרא"ש (עד, א), וכן הוא בבית יוסף והב"ח (חו"מ ריש סי' ס) בשם הרי"ף הרמב"ן והר"ן.

ואם כן לכאורה יהיה נדון דידן תלוי במחלוקת הראשונים זו, לשיטת הרמב"ם קנין הכתובה אין בו ממש, כיון שאינו קצוב וידוע, ולשיטת הראב"ד הכל כראות עיני הדיין, ועל דעת כן נתחייבו מתחילה.

ביישוב קושיית הראב"ד על דברי הרמב"ם מהסוגיא דכתובות שם לענין המחייב עצמו לזון את בת אשתו, דמהני אף שהוא דבר שאינו קצוב, כתב הכסף משנה שם (הל' יז), על פי מה שכתב הרמב"ם להלן (שם):

"ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה, מפני שפסק בשעת נשואין, והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה".

כלומר, כשם שמצינו שמחמת חיבת הנישואין אדם גומר בדעתו להתחייב בנדוניית בתו באמירה בעלמא בלא קנין, כך גומר הוא בדעתו להתחייב בדבר שאינו קצוב, ובאופן זה כו"ע מודו דמהני. אלא שדין זה אמור רק בשעת נישואין, ולדבריו גם כאן מודה הרמב"ם דמהני קנין הכתובה אף שהוא דבר שאינו קצוב.

אמנם בישועות יעקב (אבהע"ז סט, א) נראה שלא הסכים לסברא זו, עיי"ש שדן בקושיית האחרונים היאך נחלקו הראשונים אם חיובי הכתובה הם דאורייתא או דרבנן, הרי בלאו הכי הם נכתבים בשטר הכתובה וקנין שטר מהני מדאורייתא. ומצינו בשאלה זו תשובות לרוב, אך בישועות יעקב שם כתב, דכיון ששיעור מזונות האשה הוא דבר שאינו קצוב, ומשתנה מזמן לזמן לפי צרכיה, אין תוקף למה שנכתב בזה בשטר הכתובה, וכל חיובו בזה אינו אלא מכח תקנת חכמים בלבד. ועל פי זה דן שם היאך מהני אמירתה "איני ניזונת ואיני עושה" הרי מחילה אינה מועילה בדבר שאינו קצוב. וכנראה סבר, שמה שאמרו "הן הן הדברים הנקנים באמירה" אינו אלא לומר דלא בעינן קנין, אבל כשאינו יודע את שיעור החיוב והיקפו, אף חיבת הנישואין אין בה כדי ליצור גמר דעת לקנין.

או אפשר, שלא אמרו שגומר בדעתו בלא קנין אלא לענין התנאים הנעשים ביניהם לצורך התרצות האשה לקידושין, וכגון מה שאמרו שם לגבי אשה שתובעת מן הבעל שיזון בתה חמש שנים, אבל לענין חיובי האישות שאין תכליתם התרצות לקידושין, אלא הם מהות האישות עצמה ומשמעותה, לא נאמרה אומדנא זו.

הן אמת, שעיקר דבריו צ"ב לכאורה, שהרי להלכה פסק השו"ע (חו"מ ס, ב) כדעת הראב"ד וסיעתו ושלא כדעת הרמב"ם, ואם כן מהני קנין גם בדבר שאינו קצוב, וז"ל השו"ע שם:

"המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים וכו', אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן".

וצ"ל דס"ל כדברי האחרונים שנקטו, שאף שהלכה כדברי הראב"ד, יכול הבעל לפטור עצמו מחיוב זה בטענת 'קים לי' כדעת הרמב"ם, ולהחזיק בדמי המזונות תחת ידו. ראה ש"ך (חו"מ ס, יב) וכנסת הגדולה (שם הגב"י, כח) שהאריכו הרבה בדברי האחרונים אלו.

בשו"ת מהרשד"ם (סי' צט) כתב אף הוא, שכדאי הוא הרמב"ם ורבותיו להסמך עליהם, ויתירה מזו הובא בשו"ת מהרשד"ם (סי' כט, לט), דהרמב"ן עצמו שהוא מהחולקים על הרמב"ם בענין זה, חושש לדבריו לדינא, שלא להוציא ממון מיד המוחזק כנגד דבריו. וכן כתב בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סוף כלל יב): "כיון דאגלאי מילתא דלא הוה חייב מן הדין, דיכול לומר קים לי כהרמב"ם, אם כן השבועה בטעות". ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ך (ח"א, עה), ס' משפט צדק (ח"ב, י), ובס' מעשה חייא (סי' יח). וכ"כ המהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט (סי' יז), דהסכמת הפוסקים שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ורבותיו דלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב.

ואם כן נמצא, דלדעת הכסף משנה אין חשש דבר שאינו קצוב בקנינים שבשטר הכתובה, ואילו מדברי הישועות יעקב נראה שהחמיר בכך. וכיון שבלאו הכי העיקר לדינא כשיטת הראב"ד, נראה דשפיר יש לסמוך על דברי הכסף משנה, ואין לחוש לכך שאותה מאתיים זקוקים כסף אינם קצובים וידועים.

עוד יש לצרף בזה, מה שכתב המשנה למלך (מכירה שם) בשם תשובת בני שמואל, שאין דינו של הרמב"ם אמור אלא במי שמחייב עצמו ליתן לחברו דבר במתנה, אבל במקח וממכר, דעתו של אדם להתחייב אפילו בדבר שאינו קצוב, דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה. ולפי זה יש לומר, שעל דמי הכתובה עצמה שכנגדם היא מתקדשת לו, גם הרמב"ם מודה דמהני קנינו.

ועוד בה שלישיה, בשו"ת המבי"ט (ח"א, רכג) כתב, שדברי הרמב"ם אמורים בקנין הנעשה בסודר, אבל אם כתבו שטר, ודאי סמכה דעתם, ואין חיסרון בכך שהקנין נעשה על דבר שאינו קצוב [לדבריו שם בשני אופנים לא חיישינן לחיסרון גמירות דעת, באמירה בשעת קידושין וכדלעיל, ובשטר אפילו שלא בשעת קידושין]. ולדבריו גם כן אין חשש זה קיים בשטר הכתובה.

ויש דס"ל שהרמב"ם כלל לא פסל את הקנין משום שהוא דבר שאינו קצוב, אלא משום שבנדונו אין לקנין על מה לחול. וכמו שכתב בערוך השולחן (חו"מ ס, ב):

"ולענ"ד נראה דגם כוונת הרמב"ם לא הוי מטעם דבר שאינו קצוב אלא משום דהוה קניין דברים דאין להקניין על מה לחול ואם אמר לזון בלחם או בבשר וכה"ג מהני דחל הקניין על הלחם והבשר או שאמר לכסותו בבגדי צמר או פשתים היה חל הקניין עליהן אבל כשאמר לזון או לכסות אין על מה לחול הקניין דאין בזה ממש ואף התחייבות אינו מועיל בזה".

ולדבריו אין נפק"מ בכך שהסך אינו קצוב, אלא שאופן החיוב יעשה באופן המועיל, שלא יחשב קנין דברים, וזו הלכה כללית בדיני הכתובה, גם אם היו דמיה קצובים, שיהיה החיוב חל על גופו ולא בחפץ, וראה פרטי דין זה בדבריו שם סעיף י"א.

מסקנה

להלכה, אף כי הראנו לדעת שיש תוקף לשטר הכתובה הגם שנכתב באופן שאינו קצוב, מכל מקום פשיטא שלא זו הדרך ולא זו העיר, לכתוב סכום השנוי במחלוקת שאין בה הכרעה, ובודאי יד בעל השטר על התחתונה ולא ניתן לחייב על פי יותר משיעורו של הנחלת שבעה שהבאנו דבריו לעיל.

ויש להציע, שיוסיפו בשטר הכתובה, שיהיו מאתיים זקוקים כסף אלו כפי שיטת החזון איש, או כפי שיטת בעל האגרות משה, וכל כיוצא בזה, כרצון בני הזוג, ובלבד שידעו את הסכום עליו חל חיובה, ויעשה הדבר בסמיכות דעת גמורה לכל השיטות בלא כל פקפוק. והנלע"ד כתבתי.