שאלה:

חייל מילואים ממוצא דרום אמריקאי מתנגד לשתות מים מינרליים שצבא מספק לנו בגלל שהם קרואים ע"ש עבודה זרה "סן פלגרינו" (תירג. "צליין נוצרי קדוש") "סן בנדטו" (תר. "הנזיר בנדטו הקדוש"), כיון שאלו סממני המובהקים בדת הנוצרית ויש כנסיות על שמו וחג על שמו עם תהלוכות המוניות ומדליקים לו נרות ומבקשים ממנו בקשות, ואלפים רבים של צליינים מכל העולם נוסעים לכנסיה שבעירה האיטלקית על שמו לטבול שם במעיין, לכן המים "טמאים". וגם הבקבוק בצורת הפסל שלו. וגם המפעל מצהיר על קשר כלכלי הדוק עם הכנסייה הקתולית והמיסיון. האם באמת להימנע מלשתות מהמים האלו?

תשובה:

שלום וברכה

לכאורה נראה פשוט, שהמים עצמם אינם נחשבים משמשי עבודה זרה מכמה טעמים: ראשית, המים כל הזמן מתחלפים, וגם אם אדם טבל במים מסויימים הם לא אלו שנשאבו על ידי המפעל [ובודאי הדבר מוקפד גם מטעמי סטריליזציה], ובכלל, לא קיים פולחן של טבילה כעין זו בנצרות, ולעולם גם אינם עובדים לשאר קדושים מלבד אותו האיש, כוונתם אולי רק ל"טהרה" ולקשר רוחני כל שהוא עם דתם וקדושיהם.

הנדון כאן הוא יותר לגבי האיסור להנות עבודה זרה, לשלם עבור הבקבוק הזה ובכך בעצם לתת רווח כספי לכנסיה, שאלה שלהלכה אינה רלוונטית במקרה של אותו חייל שאינו קונה את הבקבוק מעצמו אלא נהנה ממה שכבר רכשו האפסנאים של הצבא.

בענין זה דן בארוכה הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה

בספרו זכרון בספר העומד לצאת לאור מחדש בחודשים הקרובים בהוספות מרובות.

ברכת יישר כח, על רשותו להביא כאן מתשובתו בענין לתועלת המעיינים.

דברינו הנ"ל הם לפי מסקנתו והכרעתו.

מקורות:

קניית ושתיית מים ממותג של הכנסיה

שאלה:

לאחרונה נשאלתי על ידי תלמידי שיחיו, האם מותר לקנות ולשתות בקבוקי מים מינרליים שנמכרים ברחבי רוסיה תחת המותג "המעין הקדוש" (סוויטוי איסטוצ'ניק). הסיבה לקריאת השם כפי שנכתב על כל בקבוק, היא שראש דתם בירך את המעין ממנו נשאבים המים הללו. כמו כן, מצויין על הבקבוק, שהרווח ממכירת המים יוקדש לטובת שיפוצי הכנסיות והמנזרים ברוסיה. ויש לדון אם מותר לקנות את המים ואם מותר לשתותם.

 

איסור רפואה בשם ע"ז

ראשית יש לדון, אם המים אסורים בשתייה ובהנאה, אחר שכתוב על הבקבוק שהוא מבורך על ידי ראש הכנסיה. ונראה פשוט שאין בזה חשש, שהרי הם אינם אומרים שאותו איש דת הקדיש את המים לעבודה זרה עד שנחוש בזה לאיסור תקרובת ע"ז, אלא רק שבירך את המים, וסבורים הם שיש ממש בברכתו, ושיבורכו אלו שישתו מהם. והרי זה דומה למה שנוהגים הרבה מאנשי המסחר, שבפתיחת עסק או בית מסחר קוראים לאיש דת לברך את העסק, וכל סוחר קורא לאיש דת שלו ורואים בזה סגולה להצלחת העסק, ופשוט שאין ברכתם של כמרים אוסרת בשימוש את המוצר המתברך.

אמנם יש לדון, אם אסור לקנות את המים מחמת ההכרה שיש בכך כביכול במעלתם מחמת ברכתו של ראש הכנסיה, ואף שהיהודי קונה את המים רק מפני שכך הזדמן לו, ואין הבדל לדידו בין מים אלו לשאר מים מינרליים, מכל מקום יש לחוש שמא יש בזה שייכות כל שהיא לעבודה זרה, וכמו שמצינו לענין המתרפא מעצי אשירה, שאף שאין כוונתו מצד סגולתם החמירו לאוסרם, ונבאר הדברים.

מבואר בגמרא (ע"ז כז, ב) שאסור להתרפאות מן העובדי כוכבים משום שהם חשודים על רציחה, אך אם החולה ודאי נוטה למות מותר להתרפאות מהם, שמא בכל זאת תבוא לו רפואה. ואף שיש לחוש אולי אותו נכרי יקרב מיתתו, "לחיי שעה לא חיישינן". והקשו שם:

מיתיבי, לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה. מעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל. וא"ל, רבי ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו בטהור ומת. קרא עליו רבי ישמעאל, אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך, שהיו אומרים 'ופורץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י, ח). [ותירצו] שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו".

 וידוע ש'מינות' היה כינוי לנצרות בזמן חז"ל, ויעקב איש כפר סכניא היה מראשוני הנוצרים, ובאותו זמן סכנת הימשכות אחרי הנוצרים היהודים היתה גדולה יותר מסכנת הימשכות אחרי ע"ז, והמינים אף היו מלחשים בשמו של אותו האיש, ולכן אפילו בסתמא אסרו[1].

וכתבו התוספות:

"שאני מינות דמשכא. לכאורה משמע דאפילו מרופא מומחה שמתרפאין מהן, מ"מ מן המינין אסור להתרפאות שום חולי. וא"ת דהא לקמן (כח, א) בשמעתין רבי אבהו קיבל סמא מן יעקב מינאה. י"ל דאף במינים לא אסרו אלא ברפואה שמזכיר בה שם עבודת כוכבים ואומר שהעבודת כוכבים מועלת לכך, ובהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור, כי ההיא דירושלמי דהכא מעשה בר"א בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא שמו לרפאותו בשם רבו, ולא הניחו רבי ישמעאל. וכן אם אמר הרופא אפילו – אינו מין, קח ממים של עבודת כוכבים פלונית או מעצים שלפני עבודת כוכבים, אסור, כדאמרינן פרק כל שעה (פסחים כה, א) 'בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה'. ואומר ר"י, דמיירי כגון שאומר לו שאותם מים או אותם עצים מועילין ולא אחרים".

וכן כתבו הרא"ש (שם ב, ט), רשב"א (ע"ז שם), וס' המכתם (פסחים כה, א). והנה, דברי הירושלמי על מעשה דבן דמא שהביאו התוס' הן בסוגיא דשבת (יא, ד), וכך גרסו שם הראשונים, אף שבנוסחא שלפנינו לא הוזכר שרצה לרפאותו בשם רבו. ומסקנת הדברים לשיטתם, שכל שמזכיר הרופא שם עבודה זרה על הרפואה ואומר שיש בהזכרה זו תועלת, אסור להתרפא ממנו, ומשום שחששו שמא ימשך החולה על ידי כך אחר עבודה זרה.

אבל הר"ן (על הרי"ף, פסחים ה, ב מדפי הרי"ף) כתב, שאף שכך נראה מדברי הירושלמי בשבת, בירושלמי בע"ז (ב, ב) מבואר, שאף אם איננם מזכירים שם עבודה זרה, אלא שהחולה צריך להתרפא מצמח מסוים והביאו לו מצמח שנעבד כאשירה, אסור להשתמש בו, ז"ל:

"שמע מינה, דטעמא לאו משום דאתא לאמשוכי בתרה, אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואע"ג דליתיה אלא לאו, בע"ז הוא ממש כע"ז, וכלהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור"[2]. וכ"כ הרא"ה הריטב"א ורבינו דוד (פסחים כה, א).

ואף שמרהיטת הדברים נראה שהתוספות נקטו בזה לקולא והר"ן לחומרא [שהרי לדבריו גם אם לא יזכיר שם עבודה זרה, עצם ההשתמשות בחפץ של עבודה זרה אסורה], מ"מ יש גם קולא בשיטת הר"ן וחומרא לשיטת התוספות. שכן לדעת התוספות שטעם האיסור הוא משום שמכיר בסגולתה של ע"ז וחיישינן שמא ימשך, יש לאסור אף באופן שאינה אשירה ממש, כל שיש בשימוש זה הכרה בכוחה של הע"ז. אבל לפי הר"ן שטעם האיסור הוא משום 'ולא ידבק', איסור זה שייך רק בדבר שנאסר בהנאה מדינא[3].

בשו"ע (יו"ד קנה, ב) הובאו שתי הדעות הנ"ל, וכך כתב:

"עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של עבודת כוכבים, אסור. אבל אם אמר ליה קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם עבודת כוכבים, אף על פי שאין מאותן מים ואותו אילן מצויים אלא של עבודת כוכבים, מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם עבודות זרות, ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשירה".

הדעה ראשונה היא דעת התוספות והרא"ש, והדעה השניה היא שיטת הר"ן, וכתב הש"ך (שם, יא) שהסכמת הפוסקים כסברא הראשונה, דהיינו לקולא בנדונו, אבל לפי מה שהתבאר יש בזה גם חומרא. [וצ"ע, דאפשר שגם הר"ן מודה לזה ולא חלק להקל אלא להחמיר].

ומכל מקום בענייננו יש לדון, שהרי המים הללו הלוא נמכרים לצורך שתיה ככל מים, והמוכרים אינם אומרים שהם מרווים יותר משום שהתברכו ע"י הכומר, אבל כן מוכרים אותם באופן מיוחד תוך ציון הברכה שכביכול יש בהם, האם הקונה אותם נחשב כמי שמודה בכוח הברכה שהזכיר המברך בשם רבו של יעקב איש כפר סכניא על המים הללו, והאם יש בזה איסור שמא ימשך אחריהם [וידוע שכיום מושקע הון רב ועצום במיתוג מוצרים, מתוך הבנה של אנשי מקצוע שהדבר משפיע על הלקוחות בתת הכרתם וגורם להם לפתח חיבה עם המותג, ולפחות עלול להמעיט תחושת ריחוק, כך שאכן יש חשש שמא ימשך אחר מינות מחמת צריכת אותם מותגים]. ועכ"פ הרי הם מזכירים שם עבודת כוכבים, ואם כן יש לאסור גם לשיטת התוספות.

אמנם לאידך גיסא יש לצדד ולומר, שאין יסוד האיסור בעצם הזכרת שם ע"ז, אלא רק כאשר הם אומרים שאותה עבודה זרה תועיל לרפואה. ובפרט אם מחיר המים הללו ככל מים מינרליים אחרים, וניכר שאין ברכתו של אותו כומר עיקר בעיניהם, והמים נמכרים בדמי שווים הרגיל, ורק כדי להרבות במכירות הם מציינים זאת, ובעיקר כדי לתת מרווחי המכירות למוסדות שלהם, אך אינם אומרים שדווקא מים אלו מועילים. ואם כן יש להתיר ממה נפשך, לשיטת התוספות הרי לא אמר לו שדווקא מים אלו מועילים, ולפי הר"ן הרי לא שייך כאן איסור של 'ולא ידבק', שהרי אין המים הללו תקרובת.

 

עבודה זרה בשיתוף לגוי

אלא שעדיין עלינו לדון בענין זה, מצד שההכנסות משמשות לבנייה ולתיקון כנסיות ומנזרים, ונמצא שישראל שקונה בקבוק מים כזה משתתף ותורם לבניית כנסיה שיתפללו בה נוצרים לפי אמונתם[4]. ולכאורה יש בזה איסור של 'לפני עיוור', שמכשיל אותם בני נח באיסור ע"ז, ואיסור לפני עיוור נוהג מן התורה גם בהכשלת בני נח, כמבואר בברייתא (ו, ב). ועוד יש לדון בזה מצד איסור בניית בית לע"ז, ומצד האיסור ליהנות את הע"ז.

ובענין הנידון הראשון – שמכשילים אותם בעבודה זרה, באנו לשאלה גדולה אשר כבר עמדו עליה הרבה מגדולי הראשונים והאחרונים, האם יש בנצרות איסור עבודה זרה לבני נח. כי אף שמלתא דפשיטא הוא שישראל שמודה בנצרות הרי הוא מודה בעבודה זרה, משום שאמונתם משתפת בן אנוש באמונת האלוקות, והרי זו כפירה ברורה באמונת היחוד, כמו שכתב הרמב"ם באיגרת השמד, וכן דעת רוב ככל הראשונים והאחרונים[5]. וראה ברמ"א (יו"ד קמא, א) שצורת שתי וערב שמשתחווים לו נחשב צלם ואסור בהנאה עד שיבטלנו הגוי. מכל מקום, כלפי בן נח המאמין ועובד לדת הנוצרית, נחלקו הפוסקים אם בני נח הוזהרו על השיתוף או לא.

ושורש הדברים בגמרא בסנהדרין (סג, ב):

"הנודר בשמו והמקיים בשמו הרי זה בלא תעשה. מנלן, דתניא 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' (שמות כג, יג), שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית. 'לא ישמע על פיך' (שם), שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו… מסייעא ליה לאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל, אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה 'לא ישמע על פיך'".

וכתבו התוספות:

"אמר רבינו שמואל, כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו. ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד… בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות, ואע"פ שמה שמזכירין עמהם שם שמים וכוונתם לדבר אחר, מ"מ אין זה שם עבודת כוכבים, גם דעתם לעושה שמים, ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך".

ונשנו דברי התוספות אלו בסוגיית הגמרא בבכורות (ב, ב ד"ה שמא), ובפשטות כוונתם שאף שישראל שמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (סנהדרין שם, א) ונחשב עובד עבודה זרה, בני נח לא הוזהרו על כך, ולגביהם אין זה נחשב עבודה זרה כל עוד הם נושאים שם שמים באמונתם, וזוהי אמונת הנוצרים שמאמינים ומתפללים לאל עליון קונה שמים וארץ, אלא שהם מערבים ומשתפים חול וקודש, טמא וטהור, בשילושם הידוע. וכן פירשו בדעת התוס' המהרש"א ומהר"ם וערוך לנר בסנהדרין שם.

בשו"ע (או"ח קנו, א) כתב:

"ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום 'לא ישמע על פיך' (שמות כג, יג)".

וכתב הרמ"א:

"ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים, ואע"ג דמזכירין הע"ז מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד), דהרי אינם מוזהרין על השיתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז, ורבינו ירוחם נתיב יז ח"ה, ותוס' ריש פ"ק דבכורות)".

וראה גם בש"ך (יו"ד קנא, ז) שהביא את דברי הרמ"א הללו "שאין בני נח מוזהרין על השיתוף", והתיר למכור להם בזמן הזה דברים המיוחדים לפולחנם, ולפי שאין בזה משום לפני עוור. וכן פסק במור וקציעה (סי' רכד).

אולם במחצית השקל (או"ח שם, ב) הביא שבשו"ת שער אפרים (ס' כד) כתב בשם רבו בעל החלקת מחוקק שגם בני נח מצווים על ע"ז בשיתוף, ומאמיני השילוש הם עובדי ע"ז, ופירש, דכל כוונת התוספות אינה אלא שאינם מוזהרים על שבועה בשיתוף של שם שמים עם דבר אחר [שלא בדרך האמנת אלהות בשיתוף, אלא בדרך שבועה בעלמא], שלישראל הוא אסור משום שאין זה כבוד שמים אך לא משום ע"ז, ולבני נח מותר[6]. וכן הביא משו"ת מעיל צדקה (סי' כב), וכן כתב הפמ"ג (שם א"א, ב). וראה עוד שו"ת ושב הכהן (סי' לח) שדחה דברי הרמ"א וכתב שאין כן משמעות דברי הראשונים, וכדבריהם האריך להוכיח בשו"ת מנחת אלעזר (א, נג).

בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד, קמח) בתשובת בן המחבר רבי שמואל לנדא, נקט שגם הרמ"א עצמו סובר כן, וכתב:

"מנא ליה להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף, ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף, וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים, ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף ולמה זה השמיט דין זה. גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע"ז בין ישראל לנכרי, דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ"ו ע"ב, והתניא בע"ז כל שבית דין של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן, וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב' הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הב"נ מוזהר עליו[7]. ונ"ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף, היה ע"פ טעות שראו בהתוס' במסכת בכורות דף ב' ע"ב ד"ה שמא יתחייב לו כו', כתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נשבעין בקדושיהם כו', ואע"ג שמשתף שם שמים ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול, דבני נח לא הוזהרו על כך, ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ"ל. ועפ"ז פסק הרמ"א בא"ח סימן קנ"ו בהגה"ה ויש מקילין בשותפות עם נכרים, משום שאין הנכרים נשבעין בע"ז כו', אלא משתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור, דהרי אינם מוזהרין על השיתוף עכ"ל. ולשון זה הטעה לכמה חכמים, וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין בן נח מצווה לעבוד ע"ז בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא, וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע"ז ממש, רק שמשתף שם שמים ודבר אחר, ואינו קורא בשם אלהים, ואינו אומר אלי אתה, רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב 'ובשמו תשבע' והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף ש"ש ודבר אחר, כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב', והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי". וכן כתב במנחת חינוך (מצוה פו אות ב).

ויש לתלות במחלוקת גדולה זו את שאלתנו, אם מותר לישראל לקנות דבר מה שרווחיו מיועדים לבניית בתי תפלה עבורם, שאם אינם מוזהרים על כך הרי אין בזה לפני עוור [אף שעדיין יש לחוש דבקנייה זו הוא תורם מממונו לבניית בתי עבודה זרה, וכדלהלן].

אמנם גם אם נאמר שיש חשש לפני עיוור בהכשלתם, עדיין באנו למחלוקת האם יש איסור בכך איסור כשהוא יכול לקנות את האיסור מאדם אחר, או שזה נחשב כמו חד עברא דנהרא.

וז"ל הרמ"א (קנא, א):

"יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".

והיינו דנחלקו אם יש איסור מסייע בידי עוברי עבירה גם בחד עברא דנהרא, שנחלקו בזה כידוע הראשונים) ובש"ך שם (סק"ו) סובר דכו"ע מודו שיש איסור מסייע לדבר עבירה גם בחד עברא דנהרא, אלא שלגבי נכרי ומומר סברו שמותר לסייע לו, כיון שאין בו מצות תוכחה. ואם כן, גם אם משתמשים בדמי המים הללו לבנין בתי עבודה זרה, כיון שמן הסתם יהיו נבנים בלאו הכי, גם אם לא יקנה מן המים האלו, אין כאן אלא נדון של מסייע לדבר עבירה שאינו שייך בגוי

אמנם בפתחי תשובה (שם, ב) כתב על דברי הרמ"א:

"עיין בתשובת אמונת שמואל (סי' יד) שכתב דאין היתר זה ברור אצלו, דבגמרא אמרו נ"מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת, ועוד דא"כ תבטל לגמרי הדין של משנתנו 'אסור למכור', דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה (ולפמ"ש לקמן שם סי' ק"ס סק"א בשם המשנה למלך אין זו קושיא כל כך, דהא בעינן דוקא שיוכלו להסתייע על ידי עובד כוכבים אחר, אבל מה שיכולים לקבל סיוע זה מישראל אחר אין בכך כלום, שהרי גם הוא מצווה באיסורא דלפני עיוור) וכיון דלא מצינו בגמרא רק שיש לו בהמה אחרת, לא שרינן בגווני אחריתי ע"ש". (וראה עוד בדברינו שם ושם מדברי הפוסקים שחלקו על הש"ך).

ולדברי האמונת שמואל יש לאסור גם בנדון דידן, שהרי הכסף שנותן היהודי לא היה ביד הגוי ואף שהוא חד עברא דנהרא יש לאסור, אך לפי מה שדחה הפתחי תשובה ועל פי דברי המשנה למלך, שתלוי אם האחרים שמוכרים גם הם יהודים, או שהם גויים שאינם מצווים על לפני עיוור ורק כך אין איסור לפנ"ע על הישראל שמוכר להם, יש להתיר בענייננו, שהרי הרבה גויים יכולים לקנות את המים ויהיה די כסף לכנסיות, וא"כ הישראל אינו נותן מה שאי אפשר לקבל בלעדיו. ועוד, דמצד איסור מסייע תלוי במחלוקת הראשונים שהביא הרמ"א, וכאמור הש"ך מיקל. וא"כ אין בזה איסור ברור, שאולי אינם מוזהרים על השיתוף, ואף אם הם מוזהרים אולי אין זה נחשב תרי עברי דנהרא, ואף מצד מסייע אין האיסור ברור.

 

בניית בית לע"ז על ידי ישראל

ובשנות חורפי ראיתי תשובת הגאון רבי מרדכי הורוויץ, רבה של פרנקפורט וחתנו של הגאון בעל ערוך לנר, בספרו מטה לוי (שו"ת, יו"ד כח), שעסק בשאלת תרומה לבניית בית תפילה לנוצרים קתולים, והאריך לייסד את שיטת המקילים כפשטות דברי ר"ת והרמ"א שאין בני נח מוזהרים כלל על שיתוף, וטען שאף הרמב"ם בדבריו במשנה תורה ובמורה הנבוכים אינו חולק על כך, ועפ"ז כתב למסקנה:

"על ידי הרחבת הדיבור הנ"ל בעיקר ושורש הדין והדרכים, נוכל עתה לקצר ולומר דכיון שבני נח אינם מצווים על השיתוף ואנן לא מוזהרים אלפני עור בזה כדעת הר"ת והרמ"א, אין זה דומה אלא להא דמחזיקים בדברים את מי שאינו ישראל העובד את שדהו בשביעית, עיין ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ח ה"ח, ומה דשם אסור להיות מסייע ביד היינו לעשות המלאכה ממש בשביעית כמובן. אבל פה לגרום ולסייע לבנות הוי הרבה יותר קל מלגרום שישבע בשיתוף, דהא בנידון דידן אינו גורם רק לעשות הבנין, ובנין הזה לדעת הפוסקים שרי אפילו לעשותו בית הכנסת אף אחר שהיה להם לבית תפלה (עיין מגן אברהם קכד, יז) ואף החתם סופר (או"ח, מב) לא כתב רק שטוב להחמיר, ומכל שכן כל זמן שבונין אותו. ועל כל הדרכים האלה נגיע לתכלית הדבר ופשוט אצלנו שאין כאן שום איסור כלל. וכיון שאיסורא ליכא, ממילא הדין עם ידידי נ"י שמצוה נמי איכא, היינו מצות קידוש שמו הגדול [וידוע כי שר הגדול בישראל אשר לא ישכח שמו במחנה העברים, כש"ת מהו' סיר משה מונטיפיורי ז"ל קידש ש"ש על ידי זה שבנה להם בית תפלה ברמסגט] על ידי עמו ישראל, ויראו כל עמי הארץ שאנחנו יהודים נאמנים… וכולנו מודים שכל מי שאינו ישראל יוכל להיות אחד מחסידי וגדולי עולם ובני עולם הבא, אם ישמור את שבע מצוות בני נח".

ולעניות דעתי נראה דאינו כן ואפילו לדעת הסוברים שבני נח לא מוזהרים על השיתוף, מכל מקום אסור לישראל לסייע לבנין בית תפלתם מצד בניית בית לע"ז, שהאיסור מוטל על ישראל עצמו ולא מצד לפני עיוור שמכשיל את הגוי, וכלפי ישראל הרי זוהי ע"ז גמורה[8]. ומה שכתב שכל זמן שבונים אותו עדיין אינו בית ע"ז, ואף אחר שעשו בו פולחנם ופינו אותו מותר מדינא לעשותו ביהכ"נ, ראה מה שכתב חותנו בעל ה'ערוך לנר' בשו"ת בנין ציון (סי' סג):

"אשר שאל מר נ"י כי נדחקו ראשי ביהמ"ד לקנות להם בית לביהמ"ד, ולא יוכלו להשיג רק בית שנבנה בתחלה לבית דירה ואח"כ קנאו אותו כהני האומות שעובדים ע"ז בשיתוף, והתפללו שם לאליל שלהם איזה שנים אבל לא הביאו שם שום תמונת ע"ז ועתה מכרוהו, אם מותר לעשות בית זו לבית המדרש לתורה ולתפלה.

תשובה. הנה מצד איסור הנאה ודאי אין חשש בזה, דאפילו היו עובדי עבודה זרה ממש ואפילו נדון הבית כתשמישי ע"ז הרי כיון שמכרוהו בטלוהו כמבואר יו"ד (סי' קלט [וראה שם קמו, ח]) וא"כ מותר בהנאה. אכן אם מאוס לגבוה או לא תלוי בפלוגתא, דלפי מש"כ המג"א (קנד, יז) בשם הרא"מ, בבית שעבדו שם ע"ז אין בו משום מיאוס להשתמש בו דבר שבקדושה, אבל העיר שם בדגול מרבבה שמהתוספות מגילה (ו, א) משמע שס"ל שאסור ע"ש[9]. ולכן היה נראה קצת לאסור אם לא מצדדי היתר, דלאו לע"ז ממש נשתמש הבית דב"נ לא מצווים על השיתוף, וגם לא הכניסו בתוכו ע"ז ממש. אכן בזה יש לפקפק דמה בכך שלא הכניסו ע"ז, מכ"מ הרי התפללו בו לאליל להם, והאומר לע"ז אלי אתה והמקבלו לאלוה אפילו שלא בפניו ג"כ מקרי עובד ע"ז, כדילפינן בסנהדרין (סג, א) מ'ויאמרו לו אלה אלהיך' וגם מה שבני נח אינם מצווים על השיתוף לא מהני, שהרי ישראל נצטוו ואכתי לגבי ישראל מקרי עובד ע"ז ממש (כנראה שם סנהדרין סג, א) ולכן לכתחלה ודאי יש להחמיר. אבל לעת הצורך כדאי הרא"מ לסמוך עליו בנדון זה שלא נבנה הבית לכתחלה להיות בית ע"ז רק להיות בית דירה, ולא נקרא שם ע"ז עליו, י"ל דגם להתוספ' לא נקרא מאוס. כנלענ"ד הקטן יעקב".

למדנו מדבריו שאף לשיטת הסוברים ששיתוף מותר לבני נח, מכל מקום מצידנו יש למקום דין של בית ע"ז, ואם כן גם בענייננו יש לומר שהקונה את המים הרי מצידו הוא מסייע לבנות בית לע"ז. ומה שכתב המטה לוי שרק חומרא בעלמא היא שלא לעשותו ביהכ"נ, זהו רק לאחר שמכרוהו וביטלו הע"ז שבו והוא מותר להדיוט, כמבואר בשו"ע (קמג, ג), והאיסור לעשות בו בית כנסת הוא רק מצד שמאוס לגבוה, אבל לפני המכירה בודאי הוא אסור בהנאה מדינא, וא"כ התורם כדי לבנותו הוא בונה בית לעבודה זרה.

יתר על כן הנה שנינו (ע"ז מז, א): "מי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים [שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים, והבית עצמו נעבד, רש"י] ונפל אסור לבנותו [שבונה כותל לעבודת כוכבים]". ולעומת זאת בפ"ק שם שנינו (טז, א): "אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות, הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנות". הרי שרק את הכיפה אסור אסור לבנות, אבל את כל הבנין מותר. ופירש רש"י: "בימוסיאות גרסינן, בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים… דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים". כלומר, כאשר עיקר הבית אינו לשם פולחן ע"ז, ורק שמים בכיפתו צלם לסמל, כותל הבית אינו אלא תשמיש דתשמיש ומותר לבנותו, אבל בית המיועד לעבודה זרה, נחשב כולו תשמיש ע"ז ואסור לבנותו. והתוספות (ע"ב ד"ה בימוסיאות) כתבו שר"י חולק ואוסר גם בתשמיש דתשמיש, ורק מרחצאות וכדומה מותר לבנות – שאין הבית מיועד כלל לעבודה זרה.

וכן פסק בשו"ע (יו"ד קמג, א-ב):

"מי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו… אסור לבנות עם העכו"ם כיפה שמעמידים בה עבודת כוכבים… אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה".

והש"ך (סק"א) ביאר חילוק זה כדלעיל, והביא שאף שהב"ח כתב בדעת רש"י שהאיסור הוא רק כאשר הבית עצמו נעבד, כמו שכתב על משנת 'מי שהיה ביתו…', זה אינו, ואם מעמידים צלם בבית אסור לבנות בו כותל, שהרי הוא נחשב תשמיש עבודה זרה, וכדברי רש"י במשנת 'אבל בונין עמהם…'. ומה שכתב רש"י שהבית עצמו נעבד, הוא משום המשך הדברים שם שהאבנים מטמאים כנדה וכו', וחומרא זו היא דווקא בנעבד. ובביאור הלכה (קנד, יא) כתב כדעת הש"ך, וחילק בין בית תפלה שלהם שמעמידים בו צלם, שאסור לבנותו, ואף לאחר שסילקו את הצלם אסור לכו"ע לעשותו ביהכ"נ, לבין בית תפלה שלהם שאין בו צלם ממש, שמותר לעשותו ביהכ"נ לדעת המקילים שם. וראה עוד בט"ז (יו"ד שם, ד) שכתב להחמיר כדעת התוספות אפילו בתשמיש דתשמיש, ותמה על השו"ע שפסק לקולא, וכתב שיש להרחיק מן הכיעור, עיי"ש.

ועל ראיית המטה לוי מהמעשה בשר מונטיפיורי ז"ל שנתן מכספו לבנות בית תפלתם, יש להעיר, שאף על פי שהיה מדברנא דאומתיה וראש הנדיבים בדורו, וכיתת את רגליו גם לארץ רוסיה כדי להציל את בני עמנו מרדיפות הרשעים וזכותו גדולה עד מאד, אין ללמוד הלכה ממעשיו, שלא כולם עשה על פי חכמים ובעצתם [כגון מה שידוע שנכנס בשגגה להר הבית שלא כדין ורעשה ירושלים, ובספר לשד השמן כתוב בשם הרימ"ט בלשון זה: "כששמע הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל את המעשה הזה שלח להוכיח את השר הצדיק מונטיפיורי על עשותו משגה גדולה, ובבואו אליו הצטדק בדמעות שלא ידע שיש ע"ז איסור תורה, הוא חשב שהאיסור הוא רק מצד הישמעאלים ומכיון שקיבל רשות שמח לקיים גם מצוה זו, אלא שאמנם הגאון הגרש"ס כמו הגאון הגר"מ אוערבאך ז"ל גערו באלה שאמרו לנדותו, באמרם שעשה זאת השר הצדיק בשגגה ובתמימות", עכ"ל]. ולולי דמיסתפינא לדבר על צדיק זה, דבר פלא שמעתי, שאחד מבני משפחתו היה לראש הכמרים באנגליה, ומי יודע אם זאת קראהו בגלל שהשתתף בבנין ההוא לפולחן הנוצרים, והקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה וסביביו נשערה מאד, הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

ובדורנו אנו ראה ראיתי בעני עמי ברוסיה שלאחר נפילת מסך הברזל, שיהודים אמידים מתבוללים כאן חשבו לקנות את אהדת ואהבת הגויים על ידי שיתרמו כספים לבניית היכליהם, ונתנו הון תועפות לבניית הקתדרלה, וקיימו בנפשם את הכתוב בשיר השירים (א, ו): "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי", שעניין בית מקדש מעט לה' נותר עזוב ונכלם. ורק כאשר עזרני ה' להקים את הקונגרס של יהודי רוסיה בשנת תשנ"ו, הפסיקו הנגידים בנוהג הזה ונאספו כולם לבנות בית לה' בעיר מוסקבה, ועל ידי זה נתרבה קידוש השם והרבה יהודים התקרבו לה' ולתורתו.

ואכן מצאתי להרד"צ הופמן, שהיה מגדולי יהדות אשכנז בדורו, שחלק על בעל המטה לוי בזה, וכתב ממש כדברינו (שו"ת מלמד להועיל, ח"ב קמח, ב):

"אי יש היתר ליהודי מפני דרכי שלום ליתן מעות לבנין בית תפלה שלהם, הנה אני איני יכול למצוא היתר, דאף המתירים ע"ז בשיתוף לנכרים, מ"מ לישראל אין חילוק בין בשיתוף בין ע"ז ממש, וא"כ היאך יוכל הישראל ליתן מעות לבנין בית שעובדים שם בשיתוף, הא מסייע לבנין בית שהוא לישראל בית ע"ז. ורק אי נותן מעות סתם ויש לתלות שאפשר שיצטרכו המעות לדבר אחר, אזי אף שאפשר שיתנו אותו לבנין בית תפלה מותר, עפ"י תוספות ע"ז י"ג, א' והגהת הרמ"א קמ"ט ס"ד עיי"ש".

הרי נחלקו בזה שנים מגדולי המורים בגרמניה, ולהלן יבוארו עוד הדברים מתוך הסוגיות, וכפי מה שציין הרדצ"ה.

ואנו אין לנו אלא המבואר בש"ס ובפוסקים, שנראה שאסור בהחלט לתרום כדי להשתתף בבניין בית ע"ז, וכלשון הטור בתחילת הסימן: "כשם שאסור ליהנות מע"ז כך אסור לההנותה".

 

גדרי האיסור להנות את הע"ז

מיהו עדיין יש לדון בנידון שלפנינו, שהיהודי קונה בקבוק מים לתומו והרווח מכך מופנה לבניית מבני הדת, האם נחשב כמסייע לבניין ממש, או שמא זוהי גרמא רחוקה ואין המעשה מתייחס לישראל שרק קנה מים לעצמו. ושתי סוגיות מצינו בעניין זה, ונבאר הדברים.

א. חנות המעלה מכס לע"ז

שנינו בעבודה זרה (יב, ב):

"עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות [וסימן הוא להם שאותן חנויות של עבודת כוכבים הם ליטול מהם מכס, רש"י] ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים, המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות [דבאותן שאין מעוטרות לא שקלי מינייהו מכסא לעבודת כוכבים ולא מטיא לעבודת כוכבים הנאה מינייהו]".

ואמרו בגמרא:

"אמר רשב"ל, לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס [של תקרובת ע"ז] דקא מתהני מריחא [ואסורין משום תקרובת ע"ז], אבל מעוטרות בפירות מותרות, מאי טעמא, דאמר קרא 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם' (דברים יג, יח), נהנה הוא דאסור, אבל מהנה שרי. ורבי יוחנן אמר, אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק"ו, נהנה אסור מהנה לא כ"ש [והא מהנה הוא שהחנוונין שבתוכן סוחרי מעות של כומרים הן. אי נמי הוא יהיב ליה לבעל המעות מסחורתו שעושה שם ומטיא להו הנאה]".

כלומר, לדעת ריש לקיש מותר להנות את הע"ז מממונו, ורבי יוחנן חולק ואוסר, ולדעתו אסור לקנות מוצרים שמשלמים עליהם מכס לעבודה זרה. וכתבו התוספות (שם, ד"ה אבל) בשם ר"ת, שגם ר"ל מודה בעלמא שאסור להנות את הע"ז, ורק כאן התיר מפני שהוא דרך בזיון לע"ז. והרשב"א בחידושיו כתב שר"ל מתיר רק בהנאה שאינה ישירה, כאשר הישראל נותן לתגר והתגר נותן לכמרים, ורבי יוחנן אוסר אפילו ב'לפני דלפני'. והלכה כרבי יוחנן שהכל אסור.

וכתבו התוספות (ד"ה ק"ו):

"כתב רבינו ברוך דאותו יריד שהכומרים של עבודת כוכבים לוקחים בו מכס מן המכר מיד, אם אותו מכס הוא לבנין עבודת כוכבים והעובד כוכבים מפרש קח בסכום כך וכך ועוד פשוט לבנין עבודת כוכבים – אסור, דמהנה אסור כר' יוחנן. ואף אם לא הזכיר לו לבנין עבודת כוכבים, אלא אחר שפירש לו הסכום, אמר לו ועוד פשוט, נראה דאסור, כי מה שלא הזכיר לבנין עבודת כוכבים, מפני ישראל הוא מניח, ומ"מ אם לא היה מפני הבנין היה נותן לו בסכום הראשון, ונמצא הפשוט יוצא מכיס הישראל לבנין עבודת כוכבים. והר"ר משה מקוצי כתב בספרו, כי אם אמר סתמא – ועוד פשוט, יכול להיות דמותר, דשמא יתננו לעניי עובדי כוכבים".

וכן פסק בשו"ע (יו"ד קמט, ג-ד):

"הולכים ליריד של עובדי כוכבים ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהם. בד"א בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס, אבל הלוקח שם מן התגר אסור, מפני שהוא נותן מכס והמכס לעבודת כוכבים… אם המכס הוא לכהנים ואוכלים ושותים אותו ואין קונים ממנו לא תקרובת ע"ז ולא נוייה, מותר".

וכתב רמ"א: "במקום שדרך עובדי כוכבים המוכרים לומר 'ועוד פשוט לאלוה', מותר לקנות ממנו דאפשר שיתננו לעניי עכו"ם. אבל אם מפרש בהדיא לעבודת כוכבים שלו, או שידוע שהוא לע"ז, או שאומר 'לקדש פלוני', אסור לקנות ממנו".

והש"ך (שם, ז) כתב:

"מיהו כל זה מדינא אבל האידנא הכל שרי, כמ"ש הרא"ש וטור ושאר פוסקים דלאו עובדי עבודת כוכבים הן, וכדלעיל ס"ס קמ"ח ולקמן סעיף ד', וכ"כ הב"ח סו"ס זה, דהאידנא אין חוששין לשום דבר, ונהגו היתר אף ביריד ביום אידם, ואפילו נותנים מכס לכומרים".

אולם כל זה כשאין הרווח לע"ז עצמה, כדברי הרמ"א שציין אליו הש"ך, שכך הגיה על מה שכתב השו"ע (קמח, יב):

"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים".

וכתב רמ"א: "ואפילו נותנים המעות לכהנים, אין עושין מהם תקרובת או נוי עבודת כוכבים, אלא הכהנים אוכלים ושותים בו, ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם, ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה".

ומשמע שאם ידוע שישתמשו בזה לעבודה זרה עצמה אסור אפילו בזמן הזה. וכן מבואר להדיא שם סעיף ד' וכמובא לעיל, שגם לכך ציין הש"ך.

לפי זה נראה פשוט, שבנידון דידן אסור לקנות את המים, שאף שאין מוסיפים על המחיר המקובל בשוק, הרי אומרים בפירוש שכל הרווח הוא לטובת בית ע"ז, והרי זה כאומר 'ועוד פשוט לעבודת כוכבים' שאסור. אמנם אם לא היו מפרשים כך היה מותר, ולכן מותר לישראל להתארח במלון של רשת מלונות 'מריוט' שכידוע שייכת לכנסיה המורמונית, שהרי אינם מפרשים שהכסף הוא לטובת הכנסיה, ואולי יתנוהו לעניים או לשאר צרכים. אך כשמפרשים שכוונתם לתת את הכסף לע"ז עצמה, אסור. ואין לומר שאולי לא נאמין לדבריהם הללו, אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר, ונתלה שלא אמרו כן אלא כדי לפתות את הקונים הנוצרים ובאמת נוטלים את הכסף לעצמם, שהרי לא מצאנו היתר כזה בסוגיה ובפוסקים, ועל כן, אם אומר 'ועוד פשוט לע"ז', הרי זה אסור.

ב. אין נהנין מע"ז בטובה

עוד שנינו (ע"ז נא, ב) לענין האיסור להנות את הע"ז ואת כמריה:

"עבודה זרה שהיה לה גינה ומרחץ, נהנין ממנה שלא בטובה [שלא יעלו שכר לכומרים, רש"י] ואין נהנין ממנה בטובה. היה שלה ושל אחרים, נהנין מהן בטובה ושלא בטובה".

ואמרו בגמרא:

"אמר אביי, בטובה בטובת כומרים, שלא בטובה שלא בטובת כומרים, לאפוקי טובת עובדיה דשרי. איכא דמתני לה אסיפא, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה, אמר אביי, בטובה בטובת אחרים, שלא בטובה שלא בטובת כומרים. מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא, מאן דמתני ארישא אבל בסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרים נמי שפיר דמי".

לפי לישנא קמא, אסור להנות את הכמרים של ע"ז, אבל אם מהנה אחרים יחד עמהם מותר, ולפי לישנא בתרא אסור גם אם מהנה אחרים יחד עם הכמרים.

ולכאורה, מצד סוגיה זו, היה אפשר להתיר לפי לישנא קמא לקנות את בקבוקי המים המינרליים, שכן לא רק הכנסיה נהנית מהרווחים אלא גם המוכרים והעוסקים במסחר ושיווק. אך באמת ההיתר הוא רק כשמהנה את הכמרים שהם רק משמשי ע"ז, ויחד עמהם הוא מהנה גם אחרים, אבל להנות את הע"ז עצמה אסור גם אם מהנה אחרים עמה, שכן כל ההיתר נאמר בסוגיה זו ולא בדינו של רבי יוחנן בנותן מכס, וכמבואר בראשונים ובפוסקים.

אמנם לעיל שם (מד, ב) הובאה משנה זו, ושם פירש רש"י: "שלא בטובה, שלא יחזיק טובה לכומרים". ובתוספות שם (ד"ה נהנין) עמדו על סתירה זו בפירוש רש"י, ור"ת נקט כפירש"י שם שעיקר הקפידא היא שלא יכיר טובה לכומרים, שכך היא משמעות הלשון 'בטובה', שאם כדברי רש"י בדף נ"א היה לו לתנא לומר 'בשכר ושלא בשכר'. עוד הביא ר"ת ראיה לשיטה זו מדעת ריש לקיש הנ"ל דס"ל שאין איסור להנות את הע"ז, ואם כן אי אפשר לפרש שהאיסור כאן הוא משום שנותן שכר לע"ז, שאם כן באנו למחלוקת ר"י ור"ל. ועוד ראיה, ממה שאמרו שאם מהנה את הכומרים עם אחרים מותר, ואם הכוונה שנותן שכר, מדוע התירו כאשר הוא נותן חלק מהשכר לאחרים, הרי סוף סוף מה שהוא נותן לכמרים מרויח לעבודת כוכבים. גם הראב"ד (מד, ב ד"ה ה"ג, נא, ב ד"ה בטובת, הובא בב"י סי' קמג) פירש בטובה ושלא בטובה לענין טובת דברים, וטעמא דאסור בטובת דברים, כדי שלא ימשך אחריהם.

וכתבו שם התוספות לשיטה זו:

"עוד נראה לר"ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנין בריחים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש, דלא מיבעיא בשכר דשרי דאין אנו מחזיקין להם טובה, אלא אפילו שלא בשכר נמי מותר כיון שאין התנור והריחים בבית העבודת כוכבים עצמו כמו הכא מרחץ של אפרודיטי, ולא דמי ליריד של עובדי כוכבים דאסרנא לעיל אליבא דרבי יוחנן דאמר נהנה אסור מהנה לא כ"ש, דהתם עושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים".

נמצא מעתה, שגם לפי שיטה זו יש לחלק בין שתי השאלות לעיל – אירוח במלון מריוט לקניית בקבוקי המים. ובעוד שאת האירוח במלון מריוט השייך לכנסיה המורמונית יש להתיר, שהרי הלקוח כלל לא בא במגע עם הבעלים ואינו מכיר להם טובה, לקנות את המים הנ"ל אסור, משום שהרווח מיועד לבית ע"ז ממש.

שיטת הרמב"ן

כאמור, ר"ת חילק בין הסוגיות, שבפ"ק לענין האיסור להנות את הע"ז, הוא כשמהנה אותה עצמה, ולכן אסרו גם ביריד, אבל להנות את הכומרים אסור רק בחצר הע"ז. אמנם הרמב"ן חילק בין שתי הסוגיות הנ"ל באופן אחר, ולדעתו האיסור להנות ע"ז הוא רק כשנותן מכס ואינו מקבל על כך תמורה, שהרי שילם על מה שקנה ומוסיף עוד מכס, אבל אם קונה דבר מה והתשלום הוא לע"ז, הרי הוא מקבל תמורה מלאה לכספו ואינו נחשב שמהנה את הע"ז. כך הביא הר"ן (כד, א מדפי הרי"ף):

"וא"ת דלמ"ד בסיפא דאפילו בטובת כומרים שרי, היכי אפשר ליקח מהם והלא מיריד אסור משום מכס עבודה זרה, וי"ל התם רווחא גרידא הוא ומהנה אסור, אבל הכא כיון דשקיל מינייהו פירות לאו מהנה הוא, כך כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל (נא, ב ד"ה הא דתנן)".

וא"כ לפי הרמב"ן יש להתיר לקנות את המים, שהרי אינו מהנה את הע"ז בחינם אלא קונה לעצמו מים.

אך הר"ן שם הקשה על הרמב"ן:

"ותמיהני דאי הנהו פירי דגינא רמי על אפה דעבודה זרה היכי שרי, דהא אמרינן בפרק ארבעה נדרים (נדרים לא, א) דזבינא דרמי על אפיה דמוכר, כלומר שאין ממכרו מצוי ומוכר רדוף למכרו, דהנאת מוכר הוא, ומשום הכי אסור במודר הנאה, וכל שכן בעבודה זרה דאסור. לפיכך נראה לי דמשום הכי שרי, דהאי בטובה אפילו יהא פירושו שכר ממש כדברי רש"י ז"ל, אינו אלא שכר טובת הנאה פורתא, והוי ליה כלוקח בפחות דשרינן התם גבי מודר הנאה, וזהו שכתב רש"י ז"ל 'דיהבינן להו שכר הנאה פורתא' הילכך לאו מהנה הוא אלא מעט, ומשום נהנה ליכא דאין הקדש לעבודה זרה אלא דמשום חומר עבודה זרה החמירו כשאין לאחרים חלק בה".

כלומר לשיטת הר"ן אין להתיר מצד שמקבל תמורה לכספו אלא אם החפץ שקנה קל למוכרו, ונמצא שלא ההנה את הע"ז בכך שקנה ממנה. אבל אם זהו חפץ שקשה למוכרו, הרי ההנה את הע"ז בכך שקנאו ונתן תמורה. ואילו הר"ן עצמו התיר בהנאה פורתא, ונמצא שגם לשיטת הר"ן יש מקום להתיר לקנות בקבוקי מים אלו, שאין זו אלא הנאה פורתא לע"ז, שכן קל למכור את המים הללו, וההיתר לשיטתם הוא גם כשמהנה את הע"ז עצמה.

עוד יש מקום להקל לשיטת הראבי"ה (סי' אלף נב [עמ' כז]) שהביא המרדכי (סי' תתמד, הובא בבית יוסף סוף סי' קמג):

"דהא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בה לכומר זה הריוח אלא ע"י זה, אבל מה שאנו נותנים להם שכירות מקרקעות ולקנות פירות גינותיהם מותר, שאם לא יקנה ישראל יש גוים רבים שיקנו".

אך לא מבואר האם היתר זה הוא רק בהנאת כמרים או גם בהנאת ע"ז עצמה, וקצת משמע מהמשך דברי הב"י שם שעוסק בהנאת כמרים ולא בהנאת ע"ז.

ולהלכה פסק בשו"ע (קמג, ג):

"היה לעבודת כוכבים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים, מותר ליהנות מהם שלא בטובה, ואסור ליהנות מהם בטובה ואפילו יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים. ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה, מותר ליהנות מהם אפילו בטובה, אפילו הגנה והמרחץ לעבודת כוכבים לבדה (כן משמע בטור לדעת רש"י). הגה: וי"א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהנים אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה, אבל כשאין עומדין לפניה, אע"פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים, מותר ליהנות ממנה, אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה. ויש לסמוך על זה להקל".

אם כן מבואר שכאשר הרווח הוא לע"ז עצמה אין שום קולא, וכן מבואר בט"ז (שם, ה).

ג. שיטת הירושלמי

התוספות (שם) הביאו את דברי הירושלמי בפרק רבי ישמעאל (ה"ג):

"חלילין של עבודת כוכבים אסור לספוד בהן, ואם היו מעלין שכר למדינה אע"ג שהן עושין לצורך עבודת כוכבים מותר לספוד בהן. חנויות של עבודת כוכבים אסור לשכור מהם, ואם היו מעלין שכר למדינה, אע"ג שהן לצורך עבודת כוכבים מותר. גנאין של עבודת כוכבים אסור ליתן להם, אם היו מעלין שכר למדינה אע"ג שהיא לצורך עבודת כוכבים מותר".

ומשמע שאפילו לצורך עבודת כוכבים ממש מותר, ולא רק כאשר השכר ניתן לכמרים.

והר"ן שם הקשה על הירושלמי, שמשמע שאף שכר גמור הותר ולא רק הנאה פורתא וכפי שהתיר הר"ן וכאמור, ואם כן צ"ב מה טעם ההיתר, וכתב:

"מכל מקום לענין דינא אין לסמוך על הירושלמי, דכיון דבגמרא דילן תרי לישני נינהו קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא, דלישנא בתרא הוא ואפילו שלה ושל אחרים בטובת כומרים אסור. והירושלמי ההוא שכתבנו על דרך לשון ראשון שבגמרתינו, דשלה ושל אחרים אפילו בטובת כומרים שרינן, ולפיכך הוא מתיר לשכור חלילין של עבודה זרה כשמעלין שכר למדינה. ולדידן דקיימא לן כלישנא בתרא אסור. והרמב"ן ז"ל התיר בגובה לשם מדינה, אע"פ שבני מדינה נותנים חלקם לעבודה זרה, וצ"ע. ואחרים פירשו, דהאי טובת כומרים דאמרינן, היינו כשהדמים נופלים לכיסן ולא לכיס של עבודה זרה, וכל כהאי גוונא לא מיתסר אלא מפני מראית העין, ומשום הכי שרינן בשלה ושל אחרים, וזה דרך נכון לפי גמרתנו, דמשמע דכומרים דומיא דעובדיה, שהן משתכרין ולא עבודה זרה".

והטור פירש את דברי הירושלמי:

"פירוש, שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי הע"ז, מותר, כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו, ומה שנותנין לע"ז כאילו נותנין מכיסן".

נמצא שאין בזה היתר לענייננו, הן לפי הר"ן שדחה את הירושלמי מהלכה, הן לפי הטור, משום שבענייננו הכסף נועד ישירות לכנסייה. על כן אם נכתב על הבקבוקים שדמי המכירות מיועדים לשיפוץ בית תפלתם, אסור לקנות מים מינרליים אלו מדינא.

ד. לפני עוור למומרים

עוד יש להעיר שאפילו לפי דעת המטה לוי שמתיר לתרום כסף לכנסיה, הרי בסוף תשובתו כתב שאם יש יהודים מומרים בין באי הכנסיה רח"ל, אסור משום לפני עיוור, שהרי הם מוזהרים על השיתוף לכולי עלמא. וכאן ברוסיה ידוע שחלק לא מבוטל מאנשי הכמורה הם מזרע ישראל, כמו אחד הידועים שבהם, אלכסנדר מען, שנרצח לפני כעשר שנים, שהיה מומר ידוע והעביר מאות מישראל על דתם, וגם אביו של אחד משרי ממשלת ישראל שעלה מהכא להתם היה כומר ידוע. וידוע לי שהרבה מבני ישראל ממירים דתם מחוסר ידיעה ובאים לבית תפלותיהם. גם מכירני אחד מגדולי המוסיקאים היהודים כאן שסח לפי תומו ואמר שנכנס שם להתפלל כי אינו מבין שפת עבר. על כן, גם בעל המטה לוי יודה בנידוננו שאסור לסייע בבניית ושיפוץ בתי תפלותיהם.

 

מסקנת הדברים:

היוצא הלכה למעשה, שאסור לקנות בקבוקי מים שכתוב עליהם שהרווח הוא לטובת בתי תפלה של נוצרים, משום שאסור להנות את הע"ז, ולגבי ישראל ודאי נחשב פולחנם ע"ז. אבל המים עצמם אינם אסורים, ולכן מי שמתארח ומגישים לו לשתות מהמים הללו, כגון בבתי מלון שמגישים בקבוק מים מינרליים אלה ואינו צריך לשלם על כך בנפרד, מותר לשתותם. אבל אם עליו להוסיף תשלום כלשהו עבור המים, מסתבר שתשלום זה מועבר לכנסיה, ואסור, משום שמהנה את העבודה זרה.

והנלע"ד כתבתי.

[הדברים הנ"ל נכתבו לפני שנים מספר, אמנם לאחרונה השתנו הפרסומים של החברה הנ"ל, והם חדלו מלכתוב את ברכת הפטריארך ושיעוד הכסף הוא לטובת הכנסיה, הן על בקבוקי המים הן באתר האינטרנט של החברה. הפרסום שלהם כיום, הוא שהם החברה המובילה בתחום המים המינרלייים ברוסיה, ושהם שואבים את המים מכמה מעיינות שונים, ללא איזכור ברכה דתית כלשהי, ואם כן אין מקום לחשש. ופשוט שאף שבעבר החברה פרסמה את עצמה על ידי ענייני דת אין בכך בית מיחוש, ואדרבה, אפשר שאף הוכיח סופם על תחילתם שהכל היה מן השפה ולחוץ, ואף אם בשעתו אכן היו אדוקים באמונתם, כעת אין עניינם אלא בפרנסה, ומותר לקנות מים אלו ולשתות מהם ללא חשש].