שאלה:

איך מחשבים כתובה שהסכום הנקוב בה בשקלים ישנים?

תשובה:

שלום וברכה

בדרך כלל הנטייה היא להצמיד את ערך הכתובה בשעת מעשה לדולר, ולשלם לפי סך זה היום.

אמנם במקרים רבים דיון זה לא בא לידי ביטוי בבתי הדין כיון שבלאו הכי כוללים את דמי הכתובה עם הפשרה הכללית הנעשית בחלוקת הרכוש המשותף בין בני הזוג. בדרך כלל מדובר בכסף קטן יחסית.

מקורות:

אני מעתיק לך תשובתו של הגאון רבי מנחם הגר שליט"א אב"ד ירושלים, כפי שהתפרסמה בס' חקר משפט מבית אוצר הפוסקים, בענין זה ממש:

הצמדת דמי כתובה לשקלים החדשים ולמדד

שאלה זו העומדת לפנינו, מצויה ומזדמנת רבות בפני בתי הדין, כאשר בני זוג באים להתגרש, וסך הכתובה שבשטר שבידם נכתב בלירות או בשקלים ישנים שכבר אינם קיימים בשוק, והם חסרי ערך לחלוטין, ועל בית הדין להכריע, האם חיוב הכתובה בטל באופן זה לגמרי, או שמא יש להצמיד את הסך הנזכר בכתובה ולחייב את הבעל ליתנו עתה במטבעות החדשים לפי שוויו בעת חתימת השטר. ובאם יקבע שיש להצמיד את סך החוב כדי לשמור על ערכו, יש לדון למה להצמידו, אם למדד המחירים לצרכן או לדבר יציב אחר.

כמו כן יש לדון בכל שטר כתובה הבא לפנינו, לאחר שנים רבות מהנישואין, כאשר מחמת מדד המחירים לצרכן וכדומה ערך הכסף פחת מאוד, ועתה אינו אלא מועט, האם יש לחייב את הבעל בסך המקביל לערכו בעת חתימת הכתובה, ועל פי הצמדתו למדד. כמו כן יש לדון כאשר הפחת היה מועט יותר, ויש ערך לדמי הכתובה גם היום, אלא שאינם כפי שווים שבתחילה.

א

מטבע שנפסל

נדון זה שורשו בסוגית הגמרא בב"ק (צז א): "המלוה את חברו על המטבע ונפסלה המטבע, רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן. אמר רב נחמן, מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא, לא". ומבואר בגמרא שם לדעת שמואל, שכל שיוכל להוציא מטבע זו על ידי הדחק, אם על ידי שיוליכנה למקום שעדיין משתמשים בה, או ע"י שיתננה לסוחרים הבאים למקומו מאותם מקומות שמשתמשים במטבעות אלו, יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אבל אם אינו יכולה להוציאה אפילו ע"י הדחק – חייב ליתן לו מטבע היוצאת באותה שעה. דין זה הובא להלכה בשו"ע (חו"מ סי' עד סעי' ז), "המלוה את תבירו על המטבע ונפסל וכו', ואם אין לו דרך לשם נותן לו מטבע היוצא באותה שעה", ובשו"ע שם הוסיף: "וכן בכתובה".

וכתב הרמ"א, "וכל זה שהתנה ליתן לו מעות, אבל אם לא התנה כלום, נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין". מבואר בדברי הרמ"א, דרק אם התנה לתת מעות צריך לשלם במטבע היוצאת באותה שעה, ויש לעיין, איך הדין במקום שכתבו שם של מטבע אך לא כתבו תנאי, האם נחשב כהתנה לתת מעות או שמא לא חשיב תנאי, ונותן לו מטבע שהלוהו. ספק זה נוגע גם לנ"ד, וכפי שכתב בסמ"ע שם (ס"ק טז), שאף בכתובה בעינן תנאי מפורש, וממילא, כל שלא התנו שיתן לה דוקא מעות, אף שנקב בשטר הכתובה סך מעות, נותן לה מהמטבע שנפסל.

אך בודאי זה אינו, ולפי שודאי דברי הרמ"א אמורים היו לגבי מטבעות שבזמנם שהיה ערך לעצם המטבע מחמת המתכת שבו, שהיתה של כסף או זהב, ובזה הוא שדנו אם נותן לה לפי ערך המטבע שנפסל או לפי המטבע היוצא עתה, אבל בשטרות ומטבעות שלנו שכל ענינם הוא הערך הנקוב בהם, בהיותם משמשים כאמצעי תשלום, ודאי הוא כעין תנאי מפורש, ואין צד שיוכל לתת לה מטבע שאינו יוצא בשוק. וראה בענין זה שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קלד), הגה' חכמת שלמה להגרש"ק (חו"מ סי' עד סעי' ז), שו"ת הר המור (סי' לז) ושו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קנא), ועוד נדון בסברא זו והשלכותיה להלן.

וכ"כ בערוך השלחן (חו"מ סי' עד סעי' ח), ולאחר שהביא דברי השו"ע הנ"ל: "אין הכוונה מה שכתבו 'ונפסל' שאין המטבע שוה עתה כלום, דא"כ אפילו לא התנה למה ישלם בחספא בעלמא, אלא הענין כן הוא, דמיירי במטבע של כסף או זהב שגם עתה יש לה אותו שיווי כמקדם, רק המלך העביר אותה מפני ששינה צורת המטבע, וגזר שבמדינה זו לא תלך כמטבע אלא כחתיכת כסף או זהב, וממילא דנפחת מעט מהמקח, ולכן אם הלוהו מעות ולא דיבר עמו במה ישלם, יוכל לשלם לו אף במטבע שנפסלה, וכשהתנה שישלם לו מטבע או מעות וכו'. ולכן, בזמנינו כשלוה מעות סי"ג והוא שטר חוב של המדינה, אם פסלה המלכות הוה כחספא בעלמא, וצריך לשלם תמיד ממעות סי"ג החדשים. ואפילו במטבעות כסף אם אינן שוות המעות, רק שהמושל צוה שתלך בכך וכך ואח"כ פסלה, צריך ליתן לו תמיד מהחדשות. אבל כשהמטבע שוה מעותיה רק המושל פסלה מפני שינוי הצורה אז הדין כמ"ש בש"ע".

על כן ודאי אין מקום לדון שישלם לו במטבעות הישנות, אלא שמכל מקום יש לנו לדון לענין סך הדמים שצריך לשלם לה, וזאת לפי המצוי בזמנינו בשטר חוב או כתובה, שהסכום הנקוב בהן הוא בלירות או בשקלים ישנים ששווים מועט עתה מאוד, ועתה בא לפרוע חובו, האם מחייבים אותו להצמיד את ערך החוב לפי ערכו בשעת החיוב, או שיתן לו דמיו לפי תרגום הסך הכתוב בשטר לערכו בשקלים חדשים.

ולצורך הבהרת הענין, 1,000 ₪ ישנים הוחלפו ב1 ₪ חדש, וכמו כן שקל אחד ישן החליף בשעתו 10 לירות שקדמו לו, כך ש10,000 לירות שוות ערך ל1 ₪ חדש. ממילא חוב או שטר כתובה שנקוב בו סך של כמה עשרות אלפי לירות שהיה בזמנו סכום נכבד, מסתכם כיום בשקלים בודדים בלבד[1].

ב

תנודות המדד – שינוי ערך המטבע

בראשית הדיון לגבי הצמדת ערך הכתובה למדד המחירים לצרכן, או לשוויה בעת נתינתה, יש לנו לדון כיצד הוא היחס הנכון לשינוי ותנודת המדד [גם באופן שלא נפסל המטבע לגמרי ונשתנה, אלא רק הוזל והוקר], האם הכסף הוא שהוזל והוקר, או הפירות הם שמוזלים, בעוד ערך הכסף במקומו עומד.

בגמרא (ב"מ מד ב) אמרו: "אמר רבא, האי תנא סבר דהבא טבעא הוי, דתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי, למאי נפקא מינה, לקדושי אשה. איסר אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף, למאי נפקא מינה, למקח וממכר וכו', אי אמרת בשלמא טבעא הוי, משער תנא במידי דקיץ, אלא אי אמרת פירא הוי, משער תנא במידי דאוקיר וזיל, זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא, אלא שמע מינה טבעא הוי".

ובחזון איש (יו"ד סי' עד ס"ק ה) הוסיף בביאור דברי הגמרא: "המלוה את חברו מטבע והוזלה ואייקור פירי, אע"ג דהסיבה היא במטבע, שהושפע שפע של כסף, מ"מ אינו מוסיף לו, דזהו כוחו של מטבע שאמרה תורה גזלן ומזיק דמשלם כשעת הגזילה, וכדאמרו ריש פ' הזהב דיוקרא וזולא מתייחס אל הפירי לעולם ולא אל המטבע". וע"ע להלן שם (ס"ק ח).

ומבואר, שכאשר נעשה שינוי ותנודה במדד המחירים לצרכן וכדומה, אין הכוונה שערך הכסף פוחת או מתווסף, אלא הפירות הם שנעשים זולים או יקרים יותר. דין זה היה נכון גם בזמנם, כאשר שווי המטבע נמדד על פי ערך המתכת ממנה היתה עשויה, כסף או זהב, שאף שעליית ערך המטבע עשויה להיות מושפעת מריבוי תפוצת המתכת, מכל מקום הקביעה ההלכתית היא תמיד שלא המטבע משתנה אלא ערך הפירות הנקנים בו, וכל שכן בזמנינו שהכסף אין לו ערך עצמי וכולו אינו אלא שיווי הסכמי, כך שבודאי אין לתלות את השינוי בערכו שלו עצמו, אלא בשינוי מחירם של הפירות הנקנים בו.

ואכן, מציאות הדברים כך היא, שמדד המחירים לצרכן מושפע מהמצב הכללי במשק, גידול הפירות והירקות ושאר מיני המזון, מצב היצוא והיבוא וערך המטבעות בעולם ועוד, ולא בגלל שינוי כל שהוא הקשור עם המטבע עצמו. ומשכך, מן הדין ליתן מה שהתחייב או לוה ללא הצמדה.

אמנם, באופן שהשינוי מחמת ערך המטבע עצמו, וכגון שהמלכות גזרה ליצור בו פיחות או הוספה, סבר החזון איש שם שודאי נותן לו כפי ערכו בשעת ההלוואה או כתיבת שטר ההתחייבות, דהיינו בהצמדה וכאמור, ראה להלן שם (ס"ק ח) שכתב: "נראה דגזלן שגזל מאה דינרים וכל דינר ו' מעה, וציוה המלך לחשוב את הדין ה' מעין, והוקרו הפירות נגד הדינר – שאינו נחשב אלא ה' מעין, הוי כמו שפסל את הדינר הראשון ועשה דינר חדש ופיחתו. דמה לי עושה חדש ומה לי פיחתו את זה, כיון שהפחת על פי ציווי המלך, הוי כשינה צורתו. ואם בא בגזלן לשלם, חשיב ראשון מטבע שנפסל שתות, וחושב את הדינר ה' מעין, ולא חשיב כהוזל. ולא עוד, אלא אפילו גזל דינר והוא בעין, חשיב כנסדק לרב יהודה (ב"ק צז א) דחשיב פסלתו מלכות כמינכרא היזקא, ואינו אומר לו הרי שלך לפניך, אלא מוסיף לו מעה. ולפיכך גם מלוה על המטבע צריך להוסיף את החלק שפסלתו מלכות". וע"ש שעפ"ז דחה את דברי החוות דעת המובא להלן דס"ל שגם כאשר גזרה המלכות ליצור פיחות במטבע נותן לו אותו סך מטבעות, אף שעתה שווין פחות.

בדומה לכך היא שיטתו הידועה של המהרשד"ם (חו"מ סי' עה), שכל שניכר ששינוי הערך נובע מהמטבע ולא מהפירות, בין אם הדבר נובע מגזירת המלך, בין אם מחמת שהמתכת ממנה נעשה המטבע נשתנה ערכה בעולם, יש להצמיד את התשלום לשוויה של המטבע בעת חלות החיוב. ורק כאשר לא ניתן לקבוע את הגורם לתנודת המדד, תולים את השוני בערך הפירות ולא במטבע שהוא "טבעא".

וכך כתב בנדונו, כשגזרה המלכות להפחית את ערך הגרושוש והזהובים, והדבר גרם למחלוקות רבות בין הסוחרים, כיצד לפרוע חובות קודמים שהיו קצובים במטבעות אלו, ולאחר שהביא דברי הגמ' בב"ק הנ"ל ודברי הראשונים: "לפי האמת, אין הדעת סובלת שימכור אדם סחורה ומרויח בה כפי התנאי שעושין י' לק', ובשעת הפרעון נהפוך הוא, שמפסיד מן הקרן, וכן שהלוה אדם לחברו ק' זהובים או ק' גרושוש, ובשעת הפרעון יתן לו פ' ויצא פטור. לזה אני אומר, שאחר העיון במה שבא בגמ' אחר מחלוקת רב ושמואל, בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו, א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, א"ל ואפי' כנפיא, אמר ליה אין וכו', והא קא זילי פירי, חזינן אי מחמת טבעא זיל מנכי לו, ואי מחמת תרעא זיל לא מנכינן ליה וכו',  למדנו מכאן, שאם אנו רואים שבשביל מטבע חדש נותנים לאיש פירות יותר ממה שנותנים בשביל הישן, לא יפרע אלא לפי חשבון הישן. וכ"כ רב אלפס והרמב"ם, והסכימו שכן הדין אם פחתו ממנו, וכ"ד הרשב"א וכן דעת בעה"ת וכ"ד הרא"ש ובנו הריב"ה [הטור]. א"כ כשם שאם הוסיפו על משקל המטבע, אם הוזלו הפירות בשביל אותו התוספות לא יתן לו מן המטבע החדש דהוי רבית, כן להפך, אם פחתו משקל המטבע עד שנראה שאין נותנים כ"כ פירות עתה במטבע החדש כמו שנותנים במטבע הראשון, צריך שיתן לו שווי מטבע הראשון, כדי שלא יפסיד מלוה. ואחר שאנו רואים שתלוי ענין זה בזילי פירי או ביקירי פירי, מה לי שיהיה הפחת או העילוי מצד המשקל או מחמת גזירת ומאמר המלך יר"ה, הכל אחד, דדינא דמלכותא דינא, וא"כ אחר שאנו רואים שבשעת עליית הגרוש או הזהוב היו נותנים סאה בשקל אחד ועתה שירד עפ"י גזרת המלך יר"ה באותו שקל אין נותנין אלא ג' קבין, נמצא שאם היה פורע הגרושש באותו שווי שהיה בשעת מלוה אין כאן פרעון, אלא ודאי שחייב הפורע ליתן לפי שיווי דהשתא, עד שיהיו עולים המניין מן הגרושוש כפי שהיו עולים בשעת העלוי, אלא שאם ימצא מקום שעוברים המטבעות כשיווי הראשון, איכא למימר הדין של רב נחמן הנ"ל". וכן נתבארו דברי מהרשד"ם בס' נתיבות שלום (גלבר, סי' קסה אות ז).

עוד הוסיף המהרשד"ם שם טעם בדין זה: "גם קים לן בלי ספק, שאם היה יודע המלוה שיהיו מוסיפין על המטבעות, שהיה מתנה עם הלוה שלא יתן לו אלא במשקל המטבע הישן, ובפרט אם היו הפירות זלים בשביל התוספות. וכי תימא למה לא התנו דבר זה, כמו שהתנו שיפרע לו בגרושי"ש או בזהובים כנהוג, ככה היה להם להתנות שאם ירד הגרושי"ש שיפרע לו שיעור שוויו כשעה הראשונה וכו', מי שיאמר כן לא בדעת ידבר, שכבר אמרו שדבר דלא שכיח ואינו מצוי לא שייך ביה תנאי".

ראיה לדבריו הביא המהרשד"ם שם מדברי התוספות (ב"מ מד ב, ד"ה למקח וממכר) שכתבו: "פרש"י שאם מכר לו דינר ביותר מכ"ד איסרין נתאנה לוקח, ואם יש שתות יחזיר. וקשה, דהא זימנין דזול איסרי כדאמרי' בקדושין (יב א). לכן נראה לפרש, שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זול והיה ל"ב בדינר, אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן, אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרין". הרי שכאשר הוזלו האיסרים אינו יכול לפטור עצמו במנין שהיה נותן לכתחילה, אלא מוסיף עליהם עד שיגיעו לכדי דינר כדמעיקרא.

בהמשך דבריו מביא מהרשד"ם ראיה נוספת לשיטתו מתשובת הרא"ש (כלל צד סי' ז) שכתב: "מי ששלח יד בפקדון דינרי זהב והוציא, שוב חייב לשלם דמים כפי מה ששוים בשעת שליחות יד, דכל מידי דשייך ביה יוקרא וזולא, מיד כששלח בה יד נעשה עליו גזלן".

הרי לן שני טעמים בדינו של מהרשד"ם:

א. אינו בדין שישלם פחות ממה שנטל או שנתחייב בשעת החיוב.

ב. אומדנא ברורה היא, שאילו היה יודע שתפחת המטבע, היה מתנה על כך בפירוש.

נפקא מינה בין שני טעמיו אלו של המהרשד"ם, לענין פיחות מצוי – שינויי מדד קלים, אחוזים בודדים בכל שנה, שכיון שהוא דבר המצוי, אם הוא מקפיד על כך שיקבל את הערך המדוייק שהיו מעותיו שוות בשעת ההלוואה או בעת כתיבת הכתובה, היה לו להתנות על כך בפירוש, שהרי בדבר המצוי אמרינן דהוי ליה להתנות. אולם לפי הטעם הראשון, שמן הדין הוא שערך הכסף המושב יהיה שווה למה שניתן, אין הבדל לכאורה בין פיחות מצוי לשאינו מצוי. ומכל מקום לדינא נראה מדברי מהרשד"ם, שהנתבע יכול לטעון בדבר המצוי והרגיל כל כך, שמכך שלא התנה המלוה בפירוש שעל החוב להיות מוצמד למדד, ניכר שאינו מקפיד על אותו פיחות המצוי. וכן האריך לבאר בספר ברית יהודה (לרבי יעקב בלויא, פרק כ הערה ד, פרק כא סעי' א) שבשינויי מדד סטנדרטיים קיימים אין להצמיד את חוב ההלוואה למדד, לדעתו שם בחוב של הלוואה, גם אם סיכמו על כך יש בזה איסור ריבית [כיון ששינוי כזה כלל אינו מתייחס למטבע].

נפקא מינה נוספת בין שני טעמיו אלו של המהרשד"ם, לגבי חיובים שלא נעשו מדעת שניהם, כגון תשלומי גזילה, שבהם לא קיימת הסברא שעל דעת כן נעשה הדבר שיהיה הסכום צמוד לשוויו הראשון, וכל הנדון הוא רק ביחס לערך האמיתי של הכסף, אם חייב לפורעו כפי שהיה שווה בעת החסרון. וראה כנה"ג (יו"ד סי' קסה הגה"ט ס"ק ג, ובחו"מ סי' עד ס"ק טו) שמהר"י באסן ומהר"ם גלאנטי סברו כדעת מהרשד"ם, אלא שציין לכמה מהאחרונים שחלקו על דבריו.

אלא שיש להעיר בדברי מהרשד"ם מסוגית הגמרא בב"ק בה פתחנו, שם נתבאר שאף שנפסל המטבע, שבודאי השינוי שנעשה הוא מחמת המטבע עצמו ולא מחמת שער הפירות, מכל מקום נותן לו מטבע הראשון [אא"כ אינו יוצא בשום מקום, ונפסד ונפסל לגמרי].

ובישוב שיטתו נראה לומר, שבסוגית הגמ' בב"ק כלל לא מדובר שיש שינוי בערך המטבעות, אלא שבא לפורעו במטבעות ישנים שאינם עוברות לסוחר ויקשה על התובע להשתמש בהן, ובזה אמרו שאין זו טענה ונותן לו מטבעות אלו, כל שניתן להשתמש בהן על ידי הדחק. ויתכן עוד, דאה"נ דצריך לפורעו כפי שיוויו מתחילה בהצמדה, אלא שיכול לפרוע חובו במטבעות ישנים אלו שנתחייב לו מעיקרא.

הסוברים שגם כאשר השינוי בערך המטבע משלם בלא הצמדה

אמנם בשו"ת מהרש"ך (ח"א סי' סב) דן בנדונו של המהרשד"ם הנ"ל, ולאחר שהביא מסוגית הגמרא בב"ק (צז א) ודברי רש"י ותוס' שם, דמשמע שכל שהתנהו שישלם לו במעות נותן לו כמטבע של עכשיו, כתב לחלק: "אפילו התנה בפירוש על מנת שתתן לו גרושוש והוזלו אח"כ, דדמו לנפסלו וכדכתיבנא, אפ"ה אין כונת התנאי מספיק לחייב ללווה בהפסד הגרושוש, כי דינא דגמרא כפי מה שנראה לענ"ד, ריהטא דמילתא מיירי בגוונא דלא היה רק מין מטבע אחד, שהיו נושאים ונותנים עליו, ולכן המתנה שישלם לו מעות [שהוא תנאי מיותר לכאורה], כוונתו הוא על מעות שיצאו בהוצאה ולא על מעות שנפסלו או הוזלו. אבל בזמנינו זה שיש כמה מיני מטבעות שנושאים ונותנים בהם, יש לנו לומר שכוונת התנאי שהוצרך להתנות על מנת שיתן לו גרושוש, לא היה רק לאפוקי שלא יתן לו מטבע הנקרא אשה, או שאר מטבעות שנושאים ונותנים, ולא לחייב לשלם לו גרושוש לערך היוצא בשעת הפרעון, דודאי לא אסיקו אדעתייהו שיוזלו כ"כ דנימא דמשום הכי התנו, באופן שאפילו שהתנה לשלם לו גרושוש הפסד הנמשך מחמת הגזרה חוזר על המלוה. וזה החילוק יראה לענ"ד אמיתי ונכון, ומספיק אפילו להוציא כל שכן להחזיק ולהעמיד הממון בחזקת מריה". כלומר, לא מיבעיא שבלא התנו דפשיטא דהמלוה מפסיד, ואינו נוטל אלא לפי השווי הפחות של עכשיו [ושלא כדברי מהרשד"ם], אלא אפילו התנו ביניהם שיתן לו מעות אלו, אין לפרש כוונתו בתנאי זה להצמיד את ערך החוב לשוויו שבתחילה, ומפסיד מלוה.

והוסיף עוד בטעם הדבר: "טעם גדול יש לומר שכל ההפסד חוזר על המלוה, והוא כי בלי ספק אלו הב' מטבעות דהיינו גרושוש וזהובים מיקרו פירא, דחזינן דזולא ויוקרא תליא בדידהו ולא תלו ביוקרא וזולא דפירא, אלא אדרבה יוקרא וזולא דפירי תליא בדידהו, וא"כ דמי להלואת סאה בסאה, והלואת גרושוש בעבור גרושוש דמי להלואת חטים בחטים שעורים בשעורים וכו', דדבר ידוע דמותר ללוות סאה בסאה אם יש לו אפילו סאה אחת לוה עליה כמה סאין וכו', ומילתא דפשיטא היא דבהנך גווני דשרינן ללות סאה בסאה אם הוקרה או הוזלה הכל הוא ברשות המלוה, וא"כ בנדון דידן בין הלואת גרושוש בגרושוש או גרושוש בזהובים משעה שנעשה העסק ונגמר בין הלוה והמלוה קמו ברשות המלוה לענין יוקרא וזולא".

כמו כן, במחנה אפרים (מלוה דיני ריבית סי' כה) הביא את דברי מהרשד"ם הנ"ל, ודחה מכמה טעמים:

א. ראשית, סוגיא מפורשת היא לכאורה שאינו צריך לשלם לו כפי שווי המעות עתה, שכן בגמרא (ב"מ ס ב) נתבאר שאם יתן לו כפי שווי המעות עתה עובר משום ריבית, הרי שלא נכלל הדבר בעצם חיובו באופן טבעי. שכך שנינו שם: "אי דאוזפיה מאה במאה ועשרים, מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא, נשך איכא, דקא נכית ליה, דקא שקיל מיניה מידי דלא יהיב, ותרבית ליכא דלית ליה רווחא, דדנקא אוזפיה ודנקא קא שקיל מיניה. סוף סוף, אי בתר מעיקרא אזלת, הרי נשך והרי תרבית. אי בתר בסוף אזלת, לא נשך איכא ולא תרבית איכא. ותו, תרבית בלא נשך היכי דמי, אי דאוזיף מאה במאה, מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף מאה בחומשא, אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא, אי בתר סוף אזלת – הרי נשך והרי תרבית". ועיי"ש שהאריך מדברי הראשונים שם דנקטו שהיא ריבית דאורייתא, ובהכרח אינו חיובו דמדינא.

ב. ולענין מה שהוכיח המהרשד"ם מדברי התוס' בב"מ לגבי איסרים שהוזלו שנותן כדהשתא, דחה שם: "ההיא איירי במוכר חפץ בכ"ד איסרין, דסתמא כל המוכר בכ"ד איסרין כאומר בדינר אני מוכר לך, דכ"ד איסרין הוי דינר, ולפיכך צריך ליתן לו דינר". כלומר, אה"נ דאם היה חובו קצוב עליו באיסרים, היה משלם כדמעיקרא אף דזיילי ואינם שווים בעת הפרעון דינא כבתחילה. אלא דאומדנא היא שאף שנקב שכרו באיסרים כוונתו היתה להתחייב לו דינר, ולכן, עתה שהדינר שווה ל"ב איסרים, צריך ליתן לו כדהשתא. דדינר התחייב לו ודינר חייב להשיבו.

ג. באופן אחר כתב: "מה שכתבו התוספות בפרק הגוזל במוכר פרגמטייא כל שלא פירש שיתן לו מטבע נותן לו מטבע שנפסל, איירי במוכר לו לזמן בהקפה והמעות נעשו עליו מלוה, אבל במוכר שלא בהקפה אלא עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, לא מצי ליתן לו מטבע שנפסל, דאם כן נמצא זה נתאנה". כלומר, מה שנותן לו כדהשתא אינו אמור במלווה או באופן שדמי  מקח נעשו עליו כחוב, אלא באופן שעדיין לא קצב עליו את דמי המקח, וכיון שנשתנו דמיו עד עתה, אם ישלם לו כדמעיקרא הוי אונאה. אבל בכל אופן בו התחייב לו סך מסויים, אין משמעות לשינוי שווי המעות, ולעולם משלם כדמעיקרא. עכ"ד המחנה אפרים.

אמנם יש להעיר על דברי המחנה אפרים, דאף שדחה את ראיית המהרשד"ם מדברי התוס' בבא מציעא שם, מ"מ עדיין עיקר ראייתו של המהרשד"ם מסוגית הגמרא בב"ק (צז ב) במקומה עומדת, שם נתבאר להדיא בגמרא שאין מפסידים את המלווה, ואם החסירו את המטבע נותן לו לפי השער הישן, ורק אם מחמת תרעא הוא דזיל נותן כדהשתא.

כדבריהם נראה כבר בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקס), שנשאל, לגבי שטר כתובה שנכתב בו סך מטבעות ממטבע 'מיידי', כאשר בזמן כתיבת הכתובה היו מטבעות אלו שווים יותר, מחמת שנעשו מכסף מזוקק יותר ובעל משקל רב יותר, האם חייב הבעל לתת מעות לפי ערכם בשעת כתיבת הכתובה או לפי ערכם כיום.

והשיב: "הדבר ברור אצלי שאינם חייבין לשלם אלא מיידים של זמן זה, כפי סכום מנין הכתוב בכתובה ותו לא, דקולי כתובה שנו, דתנן הנושא אשה בארץ ישראל ובא לגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא אעפ"י שהם קלים ופחותים ממעות א"י, דמקולי כתובה שנו כאן. והכי פסקו רוב הפוסקים אשר אנו רגילים לסמוך עליהם. וק"ו הדברים, השתא ומה התם דאיכא שינוי במקומות וגם המטבע משונה, משום דכתב לה מעות סתם מגבינן לה הפחות שבהם, כ"ש בנ"ד ששם המטבע אחד הוא, ובמקום אחד וממלך אחד, שאין מגבין לה אלא מה שיוצא בזמן גביית הכתובה, וכן המנהג ולא ראינו מי שפקפק בזה. אבל מה שיש להסתפק, אם היו שם נכסי צאן ברזל שנאבדו ובלו, שהרי היא כבעלת חוב ולא אמרינן בהו מקולי כתובה, גובה אותם כפי זמן כתיבת הכתובה או כפי הזמן היוצא, וכן לענין המלוה את חבירו מיידים ממטבע אותו זמן ובא לפורעו עתה שהוא פחות ממה שהלוהו. וגם אני אומר שאינו פורע לו אלא מיידים היוצאים בזמן הזה, כיון שהשם אחד והמקום אחד. דבשלמא אם הלוה במקום אחד ובא לפורעו במקום אחר, צריך לפרוע מעות המקום שהלוהו, דדוקא בכתובה דהיינו מנה מאתים ותוספת אמרינן מקולי כתובה שנו כאן, אבל בנכסי צאן ברזל או בשאר בעלי חובות, לא אמרינן הקלו. אבל כיון שמעות זה המקום הלוהו ומעות זה המקום פורע לו שפיר דמי".

וכ"ה בשו"ת מהרי"ט (אהע"ז סי' ב), שו"ת חתם סופר (חו"מ סי' סב וסה, ואהע"ז סי' קכו), ובנתיבות המשפט (סי' עד ס"ק ה), דדוקא שהתנה לתת לו מטבע ונפסלה לגמרי וכו', אבל אם רק פיחתו המלך ודאי דאינו משלם רק המטבע שהלוה, דעדיין שם מטבע עליה, רק שהוזל כמו סאה בסאה והוזל שאינו נותן רק סאה שהלוהו.

וכן כתב בספרו חוות דעת (סי' קסה ביאורים ס"ק א): "עיין ש"ך ס"ק א' דמיירי בענין שחייב ליתן לו מטבע היוצא וכו'. והיינו דוקא שהתנה לתת לו מטבע, והמטבע הראשונה נפסלה לגמרי, שאז אין שם מטבע עליו כלל, והוא התנה לתת לו מטבע. אבל אם רק פיחתו המלך מכמות שהיתה, כגון שהיה הדינר זהב עשרים וחמישה דינרים והעמידו המלך על עשרים, ודאי דאין משלם לו רק המטבע שהלוה לו, דהא עדיין שם מטבע עליו רק שהוזל, כמו בסאה בסאה והוזל שאינו נותן לו רק סאה שהלויהו אף שהוזל, וכן הוא בתשובת לחם רב סימן י' ע"ש. וכן אם הוקר המטבע ע"י שהעלהו המלך להמטבע, מחוייב לשלם לו המטבע שהלוה אף שהוקר מחמת שהעלהו המלך, דאין במטבע משום הלואת סאה בסאה, דהא לוין על שער שבשוק ואין לך יצא השער גדול משער של המטבע קודם שהעלהו המלך". הרי שלא מתחשבים בשינויי השער ושווי המטבע, אף כאשר השוני הוא במטבע עצמו ולא ניתן לתלותו בפירות, אלא נותן כפי הסכום שהלווה בין אם מעות אלו שוות עתה יותר, בין אם פחות.

אמנם כאמור, החזון איש תמה על דברי החוות דעת אלו, כיצד יתיישבו עם פשטות דברי הגמרא הנ"ל, שם נתבאר שכל שהשינוי הוא מחמת המטבע ולא מחמת שער מחירי הפירות, נותן לו כפי ערך המטבעות שנתחייב לו בתחילה.

נמצאנו למדים עד עתה:

א. לדעת מהרשד"ם, בין אם השינוי נעשה מחמת גזירת המלכות בין אם נעשה הדבר מחמת שינוי בגוף המטבע, כיון שעתה המטבעות בסך זה שנקבו מתחילה שווה פחות ממה שהיה בעת ההלוואה, וניכר שהשוני נובע מערך המטבע עצמו, אין להפסיד את המלווה ונותן לו כפי שווין בתחילה – בהצמדה.

ב. לדעת הרדב"ז, המחנה אפרים והחוות דעת, אף אם המלכות היא זו שגזרה להפחית את ערך המטבע, כך שבאופן מובהק וברור לא ניתן לתלות את השינוי בשער הפירות, נותן לו אותו סך שנתחייב לו, בלא להתחשב בשווי המטבעות שפחת, וללא הצמדה.

ג

היחס לשטרות הכסף ומטבעות בני זמנינו

עד עתה עסקנו, במטבעות הכסף שהיו נהוגות בזמן חז"ל ועוד מאות שנים לאחר מכן, כאשר עצם המטבע היתה בעלת ערך, וערכה הושפע לא במעט, על פי המתכת ממנה נעשתה [אף כי שוויה כשהיא עם צורת מטבע היתה יתירה על גוש גולמי של מתכת זו, אך לא גרע ענין זה מכל כלי מעוצב אחר ששוה יותר ממתכתו הגולמית]. ממילא התעוררה השאלה, כאשר נוצר פער ביחס שבין המטבע ליכולת הקנייה שבו מזמן חלות החוב לזמן הפרעון, במה לתלות את השינוי, אם בשווי המטבע או בשווי הפירות.

לגבי מטבעות בנות זמנינו לכאורה היחס שונה, ונקדים מעט לבאר את השוני באופי המסחר מימי חז"ל ועד השנים האחרונות ממש, שכן במרוצת הדורות חלו בענין זה כמה תמורות.

בימי חז"ל המרכיב העיקרי בשווי המטבע היתה המתכת ממנה נוצרה. הצורה שנטבעה בו, היתה מורה בעיקר את משקלו המדוייק, וסייעה בשימוש בו כמטבע העובר לסוחר ומשמש תמורה נוחה בקניית פירות, שכן לא כל אדם יודע ויכול לשקול מתכות ולבדוק את מהימנותן ונקיונן, שלא מעורב בהן מתכת זולה יותר וכדומה, אך לא היה ערך עצמי לצורה מלבד היותה סימן לשווי המתכת. גזירת המלכות בפסילת מטבע היתה אחת מן השתיים: או לשנות את כמות המתכת באותה מטבע, או לפסול צורה מסוימת, ששוב לא תהווה ראיה למשקלו של מטבע, ולא תשמש יותר ככלי עובר לסוחר.

בימי הביניים שכבר נעשה מסחר עולמי רחב יותר, בין מדינות שונות, כבר היתה משמעות רבה יותר לצורת המטבע והמקום בו נוצרה, אך עדיין היה למשקלה משמעות רבה.

בעת החדשה – סביב תחילת המאה ה-19 ביטלו המלכויות השונות את הצורך במסחר במטבעות יקרות שוות ערך מצד עצמן, מחמת החשש לגניבות והסירבול הרב קיים בהחזקת מטבעות שכאלו, והחלו לספק תחליפים זולים יותר, מטבעות ממתכת זולה ואף שטרות נייר, כאשר הנפקת השטרות והמטבעות היתה לפי שווי המתכות היקרות שגנוזות באוצרות המלוכה או מרתפי הבנקים, וכל אדם זכאי היה לבוא עם מטבעותיו ולקבל תמורתן מתכות אלו לפי ערכן הנקוב.

באמצע המאה ה-20 בוטלה גם חובה זו של המדינות לתת לאזרחים מתכות יקרות לפי שווי המטבעות והשטרות שברשותם, אלא שכל מדינה היתה חייבת להחזיק רזרבות של מטילי זהב לפי ערך המטבעות והשטרות שהיא מנפיקה, ובכך בעצם הוגדר השווי האמיתי של השטרות הללו.

בשנים האחרונות בוטלה גם חובה זו [ונקודה זו משמעותית לכאורה לנדון דידן], ואין כל הגבלה על מספר השטרות והמטבעות השמדינה רשאית להדפיס, ועתה שווי הכסף נקבע על פי ערכו בשווקי המטבעות בעולם. שווי המטבע מורכב מאוד ויש לו גורמים רבים ומשתנים, סחר בין לאומי, תוצר גולמי ורמת האבטלה במדינה, אוצרות טבע, ביטחון לאומי ועוד. וככל שהכלכלה נחלשת ערך המטבע יורד. לעיתים קיימים שינויים זמניים מהירים וחדים כתוצאה ממלחמה וחוסר יציבות וכדומה, אף שמבחינת השוק עדיין לא אירע דבר. די בחשש של סוחרים שיארע דבר מה במדינה כדי שערך המטבע יפחת. כמו כן, לעיתים רשויות המדינה נאלצים להתערב בקביעת ערך המטבע על ידי רכישת מטבע חוץ או אופנים אחרים, כדי לשמור על יציבותו, או על היחס בינו לבין מטבעות חוץ נפוצים, וזאת כדי שלא לפגוע ביכולת היצואנים והיבואנים לסחור עם גורמי חוץ. נקודה זו גם משמעותית לדיון שלנו, לגבי דין "פסלתו מלכות" במטבעות בני זמנינו.

מכאן יש לדון ולומר, שלכאורה בזמנינו לא קיים כלל המושג "ערך המטבע", שכן כל ערכו נגזר אך ורק מאותם גורמים חיצוניים של "שער הפירות" – הכדאיות לסחור עם בני אותם מדינה ביבוא ויצוא של פירות או כל תוצר אחר. ולפי זה מן הדין לכאורה שהכל יודו לדברי מהרשד"ם הנ"ל, שבזמנינו חייב הלוה לתת למלוה את אותו ערך שוק שהלוה לו וקצצו ביניהם בשעת חלות החיוב.

ומפורשים הדברים בחזון איש (יו"ד סי' עד ס"ק ה), שכתב: "ענין המטבעות בזמנינו נשתנה, שיש מטבעות שאין להן שיווי בחומרם כלום, רק שהם כשטר על אוצר הממשלה ובזה הם מקיימים את ערכם, וכשנפסלו אינם שוים כלום. ונראה דבזה אפילו לוה סתם – אם נפסלו ואינם מטבע כלל, חייב ליתן לו מטבע היוצא, דלא חשיב כהוזל, דלא היה לו רק הצורה והצורה אבדה. ואם מטבע החדש נפחת, מפני שאין אנשים נותנים בו אמון בערך שהיה להם אמון למטבע הראשון, חשיב כנפחת. ואם הוקרו פירי בשביל זה, יש לחשוב את המטבע החדש כמטבע שנפחת, וצריך להוסיף למלוה את הפחת".  

כלומר, בזמנינו שערך המטבע לעולם נגזר מכח הקנייה שבו, לא מיבעיא שאם נפסל אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון שאין לו כל ערך עצמי, אלא גם אם רק נפחת ביחס למחירי הפירות בשוק, ועתה הוא מוערך בפחות, צריך להוסיף למלוה את הפחת, וכאילו נשתנה המטבע לגמרי.

וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קיד), בנדונו לענין חיוב מעשר כספים, במי שקנה בית ב-1000 דולר בשעה שהיו שווים טובא, ומכרו ב-2000 דולר השוים עתה רק כ-1200 דולר של זמן היוקר, כמה מעשר כספים עליו לתת, ולאחר שהביא דברי הראשונים דס"ל דטיבעא במקומו עומד ופירי הוא דזיילי וכדלעיל, כתב: "אבל במטבעות דהניירות – שרק מטבעות אלו איכא במדינותינו, שאין בעצמן שום שיוי, ואף שיווי דשטרי מלוכה שהיו להם שצריכים למי שרוצה להחליפם על מטבעות כסף וזהב שהיו מחליפין להם, ג"כ אין להם, דלבד שלמעשה חזינן שאין מחליפין אותם במטבעות כסף וזהב, פירשו זה ממש שאין המלכות מחוייב לשלם להם בשום דבר, רק שמ"מ קונים במטבעות אלו של נייר שאיכא חותם המדינה כל דבר, אולי משום שהמלכות ג"כ מקבלתן בחשיבות מעות בעד המסים, ובעד דברים שקונים מהם, הרי ודאי אין מקום להחשיב זה לדבר שיהיה קייץ ולא יהיה ביוקר וזול. דכיון דכל חשיבותם הוא מצד שהמלכות מקבלתן בחשיבות מעות, הרי זה שייך להוקיר ולהוזיל ענין זה, דתלוי לפי אופן הצורך להמטבע לדברים שבני המדינה משלמין להמלכות, וכן אף כשיש סבות אחרות לזה שקונים בעד ניירות אלו, נמי שייך שיוקרו ויוזלו, ולא שייך שיהיה דבר קבוע וקייץ בשויו, מאחר דאין לו שום שיוי בעצם. ואפשר שמה שקונים בעצם כל דבר, אולי הוא משום דסוברים דהמלכות ודאי במשך הזמן ישלמו בעדם איזה סך, שלכן כשעובר עוד שנה ועוד שנה ואין משלמין כלום, נתקטן אצל העם עצם המחשבה שישלמו איזה סך, וגם אם ישלמו, הוא רק לסך קטן מכפי שחשבו תחלה, ולכן ניזולין מיום ליום". הרי שגם לדברי האגרות משה שווי המטבע היום הוא לפי ערך הקנייה בו, וממילא שייך בו זול ויוקר, ושלא כבימי חז"ל שניתן היה לו ששווי המטבע במקומו עומד והפירות הם אלו שמשתנה שווים.

וכ"כ בס' נתיבות שלום (הנ"ל), ולאחר שדן בשיטות הנ"ל: "נראה שיש סברא גדולה לומר דגם לעליית המדד – האינפלציה בימינו, יהא דין של פיחות שפיחתו המלך וכו', שהרי המציאות היא שהמלכות עצמה מתנהגת בהתאם לירידת ערך המטבע, והיינו שהיא מצמידה את החובות למדד יוקר המחייה, וגם מעלה את משכורות העובדים ומפחיתה את שער המטבע ביחס למטבעות זרים. כל זה מוכיח שהמלכות נותנת גושפנקא לאותה ירידה בערך המטבע, והוא כפיחות המוכרז בדיעבד על ידי המלך וכו', והמלך עצמו מתייחס למטבע כשווה פחות מערכו הקודם לענין חובות ומשכורות ולענין מטבע זר. ואם כנים הדברים דעליית המדד תחשב לפעמים כפיחות שפיחתו המלך, עכ"פ כאשר נראים הדברים שאין זו עליית מחירים גרידא אלא ירידה כללית בערך המטבע, אזי אפשר שלא תהיה בזה מחלוקת בין הפוסקים, וכו"ע יודו בזה דיש להצמיד חובות למדד".

כלומר בנתיבות שלום שם נוגע בבעייתיות שבהוראת החזון איש והאגרות משה הנ"ל, כאשר מחד גיסא האמת כדבריהם שבזמנינו אין למטבע ערך עצמי, וכל ערכו נגזר מיכולת הקנייה בו, ומאידך, לעיתים מצוי שאכן יש עליית מחירים שנוגעת במישרים לערך הפירות ולא לערכו של המטבע, וכגון שמחירי הפירות והירקות עולים בעקבות מצב חריג במזג האויר שגרם נזק וכדומה, במקרים אלו ודאי לא יתייחס השינוי למטבע גם בזמנינו. אלא כאשר יש ירידה כלל במדד המחירים, יחשב הדבר כפיחות בערך המטבע, ולדעת הכל יש לתת לו כפי שוויו מתחילה בשעת החיוב. וראה עוד שם שמחמת קושי זה מתקשה בנתיבות שלום שם לתת הגדרה ברורה אימתי אכן יחשב הדבר כשינוי בשווי המטבע ובאלו המקרים יהווה המדד סימן לשינוי שווי הפירות בלבד, והדבר הזה דין הוא שיתברר על פי מומחים, ובדרך כלל שני הדברים אמת ויש סיבות שונות ומשלבות לירידה במדד המחירים לצרכן, חלקן נובעות מעליית מחירי הסחורות וחלקן מחמת ירידת ערכו של המטבע המקומי [נקודה זו היא סברא יסודית במנהג הרווח בעשרות השנים האחרונות לפשר בדמי הכתובה וכפי שיבואר להלן, שכן יש קושי של ממש לקבוע האם אכן נעשה שינוי בערך המטבע מזמן כתיבת השטר ועד חלות חיובו ביום הגירושין].

אמנם, במקרה שיש חוק מהמלכות באיזה אופן יפרעו חובות הנקובים במטבעות הישנים, סבר החתם סופר (יו"ד סי' קלד) דאמרינן דינא דמלכותא דינא, ויש לפרוע על פי תיקון המלך, ואם יקבע שאין לפרוע אלא כפי ערכן בשטרות הישנים, אין לחייב את הלוה ביותר מכך [וע"ע כעין זה בס' נחל יצחק סי' סו].

אכן, מלבד הנדון אם יש דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, גם אין ידוע בזמנינו חוק מסויים מהמלכות וגורמי השלטון בענין זה[2], ודאי שלא לגבי חיובי הכתובה.

[בחתם סופר שם האריך לבאר עוד, שגם מטבעות בני זמנינו יש להם דין טבעא וערך עצמי בהיותם עוברים לסוחר, ונפקא מינה לענין פדיון הקדשות וכדומה, שאינם נחשבים כנייר בעלמא וכשטר ראיה לבנק, אלא גופם ממון, אולם לא כתב שם שמחמת כן יהיה ערכם העצמי משתמר והשינוי יתייחס לפירות, ונראה שבזה אף הוא מודה שיתכן בהם שינוי ערך, אלא שכאמור סבר שחיובי הלוה בזה יהיו כפי דינא דמלכותא. ובעיקר נדונו של החת"ס אם הכסף בזמנינו נחשב גופו ממון לענין פדיון וכדומה, ראה שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קנא) שלמד בדברי החת"ס לחלק בענין זה בין שטר כסף שאינו אלא נייר בעלמא, לבין מטבעות שיש להן ערך כל שהוא מחמת המתכת שבהן, אף ששוויה פחותה בהרבה מערכם הנקוב].

ד

החילוק בין הצמדת הלוואה להצמדת כתובה

אמנם, גם להצד שכאמור לעיל במטבעות שלנו לא שייכת הסברא דפירי הוא דזיילי, והפיחות מתייחס לערך המטבע עצמו, הנה בשו"ת מהרשד"ם הנ"ל נימק הוראותו בשני טעמים, האחד, שלא יתכן להפסיד את המלוה להשיב לו סכום הפחות מאותו שהלוה בתחילה. והשני, דאומדנא היא שודאי היתה כוונת המלוה להתנות מתחילה שאם יחול שינוי בשווי המטבע יקבל אותו שווי שהלוה לו בתחילה.

שני טעמים אלו לכאורה שייכים דוקא בהלוואה ולא בכתובה. שכן לענין כתובה לא נתנה האשה לבעל סך מסויים בתחילה שאותו הוא משיב לה עתה, אלא זו התחייבות של מתנה ופיצוי למקרה שיגרשנה או ימות בחייה, וסך זה יכול להיות כך או כך, ולא ניתן לומר שאם פחת ערכו במשך השנים היא נפסדת דבר שהיה בחזקתה [וראה ברכת שלמה (טנא, אבהע"ז סו"ס כה) שהעלה כעין סברא זו בנדונו שם. כמו כן דבר רחוק הוא קצת לומר שיש אומדנא ברורה כעין תנאי שיהיה סך הכתוב מוצמד לערכו הראשון, שכן גם אומדנא זו נגזרת מכך שהיו המעות הללו של המלוה בתחילה, אבל לענין מתנה כעין דמי הכתובה, אפשר שלא מקפידים על כך ביותר. בפרט שלא היתה דעתה באותה שעה לממש התחייבות זו, ובעת הנישואין ודאי לא קפדי אהדדי.

ודברים שבכל יום הן, שאדם רוכש חפץ בתשלומין, ולא נשמע מעולם שיהיה סך זה צמוד מדד, למעט עיסקאות גדולות וממושכות במיוחד כמו רכישת דירה, ולא נהגו להצמיד למדד אלא במקרה שאינו משלם במועד, שאז מצמידים את חובו למדד ולעיתים אף משיתים עליו ריבית פיגורים אסורה [וראה כעין סברא זו בדבריו של הגר"מ אוחנונה בספרו מאורות משה עמ' רכא][3].

אמנם לאידך גיסא יש חומרא בכתובה מבחוב, ראה בשו"ת חתם סופר (ח"א סי' קכו), שלאחר שהאריך לבאר שכאשר המלכות קובעת להפחית את המטבע ולשלם את החוב כפי ההפחתה בלא הצמדה דינם דין, דדינא דמלכותא דינא כאשר הדבר נעשה לטובת העם שיוכלו לעמוד בנטל החובות בלא שהכלכלה תקרוס וכו', סיים וכתב, דדין זה אינו אמור אלא לגבי חובות של הלואה וכדומה, אבל לענין דמי הכתובה יש לדקדק שלא יפחת הסכום משווי מאתיים זוז שחייב לה הבעל מדינא. ועיי"ש שטרח בחשבון הסכום שיבוא לידי כך לפי המטבעות שהיו נהוגים בזמנו ובמקומו.

בטעם הדבר שם נראה מדבריו, דחיוב מאתיים זוז אינו מותנה בכתיבתו בשטר הכתובה, והוא חיוב מתקנת חכמים כתנאי בית דין לכל אשה הנשאת לאיש, ולכך לא יוכל הבעל לפחות מסך זה אף אם נשתנה ערך המטבע. כמו כן יש להוסיף בזה, דכיון שעיקר תקנת הכתובה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אינו רשאי לפחות מסך זה, שאם כן בטלה תקנתם. אולם יש לזכור, שעיקר התביעה היא ביחס לתוספת הכתובה, כי לכל הדעות ר' זהובים הינו סכום זעום.

כמו כן, מה שסברנו שהאומדנא המקובלת להצמיד את דמי החוב לערכו הראשון שייכת רק בהלוואה ולא בכתובה, אינה אלא באופן שגם עתה לאחר שינויי המדד עולה הכתובה לסכום מכובד לפי ערכם של בני הזוג, אבל מה שמצוי בזמנינו, שכתובה שנכתבה בסך עצום של לירות שווה היום שקלים בודדים וכפי שיבואר, בודאי לענין זה קיימת אומדנא ברורה שלו היינו שואלים את הבעל בשעת מעשה האם הוא סבור לשלם את הכתובה לפי שער היוקר או שער הזול, היה רוצה לשלמה כשער היוקר.

ועוד יש לצרף לזה את סברתו של החזון איש (סי' עט ס"ק טז) לענין אומדנות כעין אלו, שכך כתב: "אע"ג דבאמת כל האומדנות אינן מחשבת הקונה והמקנה בשעת הקנין והמעשה, מ"מ מידת סתמא שתלוי במשפט החכמים מה חשיב תנאי ומה לא חשיב תנאי, תלוי בחוזק החשק של הענין שעושה, ובחוזק ההפסד של חשש העתיד המסופק". ממילא ודאי אומדנא היא, שבשעת הנישואין שהבעל שואף לכבד את אשתו ככל שיוכל, והחשק גדול, ולעומתו ההפסד שנוצר הוא עצום, אומדנא ברורה היא בכהאי גוונא שדעתו לשלם כשער היוקר.

אמנם, בשונה מן האומדנא האמורה לגבי הלואה, שם ודאי יש הקפדה על הסכום המדויק שניתן ללוה, ואינו מן הדין שיפסיד המלוה אפילו סכום מועט כפי שהאריך המהרשד"ם הנ"ל, לענין חיוב הכתובה האומדנא אינה אלא שתנתן לאשה מתנה חשובה, אך אין הכרח שבדעת הבעל להקפיד לתת לה דוקא את הערך הנקוב בשטר הכתובה לפי שוויו בעת הנישואין. ובודאי הוא כך לסברתו של החתם סופר הנ"ל, שיש להקפיד שלא יפחת סכום הכתובה ממאתיים זוז, שעדיין אין בכך כדי להצמיד את דמי הכתובה לשווים המקורי. ולהלן יובא ממנהג בתי דין רבים לפשר בענין זה סך מסויים ממוצע של דמי כתובה, לאו דוקא בהצמדה מלאה לסכום המקורי ושוויו.

כמו כן יש לפקפק מעט באומדנא זו, וכפי שהעיר הגאון רבי בנימין בארי שליט"א בשיעורו בכנס הדיינים תשע"א, דהא ניחא לענין הלואה שזמנה קצוב, יש לומר שאכן אדם מקבל עליו להצמיד את ערך הסך הנקוב לערכו בשעת הפרעון, אבל לענין כתובה שזמנה אינו ידוע, ועשוי להיות כעבור עשרות שנים בערך בלתי ידוע ובלתי משוער, קשה לומר שאומדנא דמוכח היא שדעתו להתחייב בכך בלא כל הגבלה [כמו כן, עיקר טעמו של המהרשד"ם, הוא ששינויים שאינם מצויים לא עלה בדעתו של התובע להתנות בפירוש, וזאת קשה לומר לגבי התחייבות ארוכת טווח כל כך, שדבר מצוי הוא שיחולו בה שינויים משמעותיים מאוד].

בפרט, שהרי כל זוג שנישא יודע, שבסופו של דבר בדרך כלל אין גובים את הכתובה בשעת הגט, ולרוב מפשרים ביניהם וכוללים את חיובה בכלל הפרדת הממון והפשרות הנעשות באותה שעה, לכן אפשר שלא מייחסים להתחייבות זו משמעות רבה עד כדי שיקבלו עליהם את הצמדתה [ויש לציין את הוראת סדר הגט סעי' פ"א ובסדר מהר"ם ר"י, שהרב יבקש את הכתובה מן האשה ויורה לה למחול חיובה לבעל על פי הסכמה זו]. זאת ועוד, עובדה היא, שרבים מהבאים להתגרש, שנישאו בצעירותם ולא היו מודעים לכל פרטי הכתובה, או מהציבור שאינם שומרי מצוות, שניכר עליהם שכלל לא הבינו לכתחילה שיש לכתובה משמעות מחייבת ככל שטרי הממון, לפי הבנתם לא היתה זו אלא כעין הצהרת כוונות וסוג של כבוד הדדי בין בני הזוג, וכיון שזו התייחסותם הבסיסית, קשה לומר שקיבל עליו הבעל את הצמדת הכתובה, או שהאשה מקפידה על כך בעת הנישואין.

והוסיף עוד, כי אף אם קיימת אומדנא כזו אצל אנשים מסויימים, הרי כלל יש בידינו שאומדנא שאינה חזקה בגדר של "בליבו ובלב כל אדם", הרי בגדר דברים שבלב שאין בהם ממש [ראה קידושין מט ב, וע"ע בזה בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' מה, ומה שביאר בזה בשו"ת באר יצחק אבהע"ז סי' י ענף ד-ו], ואם כן לאחר שיש כמה פקפוקים באומדנא זו, הרי היא בטלה מאליה ואין בה ממש.

מאידך גיסא, בכתובה בשונה מהלוואה, לא קיימת הטענה מדוע לא נעשה תנאי מפורש של הצמדה בשטר הכתובה, שכן מטבע הדברים האשה בושה לתבוע זכויות בעת נתינת הכתובה, שהוא רגע עדין בו בני הזוג אינם רגילים ורוצים להתמקח כמו בעת משא ומתן כספי, הדבר אינו מתאים ועשוי להעכיר את האוירה החגיגית. עצם הזכרת אפשרות של גט אינה מתאימה לחגיגת הנישואין.

גם מה שציינו לגבי סברתו הראשונה של המהרשד"ם, שבכתובה שלא ניתן ממון מיד האשה לבעל בעת הנישואין לא ניתן לומר שדין הוא שלא תפסיד את הסכום הקצוב לה, אינה סברא ברורה, שכן אף שעיקר טעם הכתובה הוא תקנה לבעל וכדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מכל מקום לאחר שנתייסד הדבר והונהג, ההתחייבות שבכתובה נתהוותה לחלק מכלל התרצותה של האשה לקבל קידושין מיד הבעל, וכחלק מהכבוד שנדרש מהבעל כלפיה. תכליתו של שטר זה בזמנינו מתפרש גם כדי להבטיח את קיומה של האשה במקרה שינטשנה הבעל, ואם כן קבלת הקידושין היא כעין תמורה והתחייבות מצידה של האשה חלף שטר הכתובה, ואינו דין שתפסיד דמיה ותצא בלא כלום. 

"מקולי כתובה שנו כאן"

בסוגיא דכתובות (קי ב) נחלקו תנאים, במי שנושא אשה בארץ ישראל ומגרשה בקפוטקיא, אם נותן לה כמטבעות של קפוטקיא שהם חריפים יותר, או כמטבעות ארץ ישראל שנתחייב לה מתחילה, ואמרו בגמרא, דלמ"ד כתובה דרבנן "מקולי כתובה שנו כאן" שלעולם יד האשה על התחתונה, ובין אם נשאה בא"י וגירשה בקפוטקיא בין אם נשאה בקפטקיא וגירשה בא"י, נותן לה כמעות ארץ ישראל. והיינו, דאף שלענין חוב אזלינן בתר מקום השיעבוד, לענין כתובה ידה על התחתונה, ואם גירשה בא"י מקבלת כמקום הגירושין. ובפוסקים דנו לפ"ז, באופן שנפסלה המטבע, שכאמור לעיל לענין חוב נותן מטבע חדשה, אם גם בזה אמרו דמקולי כתוב שנו כאן ליתן לה מן המטבע הפחותה, וכמה שיטות יש בדבר.

דעת הט"ז בתשובתו המובאת בסו"ס ס"ו, דאדרבה, בכתובה יש ליפות כוחה של האשה יותר, ואף אם לגבי חוב, ונכסי הנדוניה המתפרשים כחוב, נותן לה מהמטבע הפחותה [ותליא בגדרי הסןגיא הנ"ל בריש דברינו], לגבי כתובה יש לתת לה מהמטבע היפה, כיון שלענין כתובה שהיא כמתנה אין חשש ריבית, ויותר בנקל יש ליפות את כוחה.

באופן שונה מעט כתב בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אבהע"ז סי' ב), דלא אמרו "מקולי כתובה" אלא באופן שמשקל המטבעות שווה, אבל אם נשתנה המשקל אינו נותן לה מן הפחותה.

בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' עד, ואבהע"ז סי' קכו) נקט בפשיטות שכלל לא נאמר דין זה באופן שנפסלה המטבע, אלא רק בחילוקי המקומות כגוונא דגמרא.

אולם בדרישה (סי' ק) כתב דאף בכה"ג י"ל מקולי כתובה שנו כאן, ואף אם נפסל המטבע נותן לה לפי המטבע הפחותה, ולא דמי לחוב.  ומ"מ נ"ד תליא גם בזה, דלדעת הדרישה יש כאן סברא נוספת שלא להצמיד את דמי הכתובה למדד. וכ"ה לשיטת המהרי"ט. ולדעת הט"ז יש צד לפ"ז לחלק לענין זה בין דמי הכתובה עצמה לדמי הנדוניה. אמנם לדעת החת"ס דין הכתובה בזה שווה לשאר חוב.

ה

היחס לשינוי המטבעות בארץ ישראל בזמנינו מלירות לשקלים ישנים וחדשים

קודם שנסכם את הדיון ביחס לשאלה הנדונה בתחילה, נראה לבאר נקודה נוספת הנוגעת לענין:

עד עתה עסקנו בשינויי מדד באותה המטבע עצמה, כאשר כח הקנייה שבה משתנה עם הזמן מחמת גורמים שונים, ובזה הראנו פנים לכאן ולכאן, מחד גיסא נקטו הפוסקים בפשיטות שיש להצמיד את ערך החוב כיון שאין למטבעות ערך עצמי מלבד כח הקנייה שבהן, ומאידך ציינו מדברי הנתיבות שלום שהתחבט גם בזמננו אלו שינויים ניתן לייחס למטבע ואלו אכן הם שינויים בשווי הפירות. אמנם בנוגע לכתובה שנכתבה בלירות או בשקלים ישנים יש לדון עוד, שלכאורה היא נחשבת כמטבע שפסלתו מלכות, ויש לדון האם יש בעובדה זו כדי לחייב יותר בשופי את הצמדת ערכה לזמן כתיבתה [בריש הדברים לעיל אות א', ציינו שאין מקום מחמת מציאות זו לשלם מטבעות ישנים, ועתה הנדון האם יש בכך כדי לחייב את הצמדתה של הכתובה, ול פי סוגית הגמרא בבא קמא שם, אף להצד שבפיחות בעלמא שאין בו שינוי צורת המטבע אין חיוב הצמדה].

למעשה נראה שאין בסברא זו כדי ליתן טעם נוסף להצמדת דמי הכתובה, משני טעמים:

א. מטבע שפסלתו מלכות האמור בגמרא, הוא באופן שאכן המלכות מבטלת מטבע מסויים, מורידה את ערכו על ידי שינוי המתכת, מבטלת צורתו וכדומה באופן שרירותי על פי חוק המלך ללא קשר לפיחות בשוויו. באופן זה אכן יש להעתיק את סך החוב לפי שוויו הראשוני, בלא להתחשב לשינויים אלו שנעשו במטבע, כדי שלא להפסיד את התובע.

אולם, לענין שינוי הלירות לשקלים ולאחר מכן לשקלים חדשים, לא נעשה כל שינוי בערך המטבע, וגם לא היתה מטרה לפסול את צורתו – וכדי לגרע את שוויו כפי המקרה שבגמרא. אלא שכדי להקל על התנהלותו של הציבור בזמן האינפלציה הגדולה, החליטו לשנות את שמו של המטבע ולהפחית בו מספר אפסים. הסך הכתוב על השטר 1,000 ₪ הועתק ונעשה 1 ₪ בלבד. השינוי נעשה ביחס ישיר לערכו הראשוני, ואין כאן אלא שינוי השם בלבד ובהתאמה מלאה לערך הנקוב, וזאת מטעמים פסיכולוגיים וטכניים בלבד. והואיל ולא נעשה כל שינוי מהותי בערכו של הכסף או בצורתו בהחלפה זו, מה לי אם ישאר הסך הנקוב בו כצורתו הראשונה או השניה, הרי ערכו האמיתי לא השתנה והכל נעשה בהתאמה מלאה כדי שלא יגרם כל שינוי! בפרט יש תוקף לסברא זו בזמנינו, שבלאו הכי אין כל ערך ממשי בשטר עצמו או במטבע, וכל הערך הוא רק ערך הקנייה שבלאו הכי נותר כבתחילה.

ב. עוד נקודה עיקרית ויסודית יש בזה שחובה ליתן עליה את הדעת:

הנושא של שינוי המטבע בגמרא, נעשה באופן שאין כל ירידת ערך משווי המטבע בתחילה לשוויו של עכשיו, וכל ירידת הערך נוצרת רק בגלל השינוי בצורת המטבע, ששוב אינו עובר לסוחר.

מה שאין כן במקרה שלנו, שלא שינוי צורת המטבע גרם לפיחות בערכו, אלא להיפך! שינוי המטבע ופסילתו, נעשתה כתוצאה מאינפלציה אדירה שהתרחשה באותם שנים, כך שבעצם עוד לפני שנפסל המטבע נשחק ערך החוב עד עפר! ממילא, גם אם נקבע שמחמת פסילת המטבע יש ליצור הצמדה של החוב, בודאי אינו מן המידה להצמיד את ערכו לשעת החיוב שאז היה זה סך רב, אלא לערכו שהיה רגע לפני פסילת המטבע. שהרי לא יתכן שאדם שחובו נשחק מחמת הירידת ערך המטבע קודם לפסילתו, והיה מקבל סכום מועט, יזכה מחמת פסילתו של המטבע לסכום גבוה הרבה יותר. למשל: אם היה סך הכתובה 50,000 לירות, סך עצום בעת הנישואין שהיה די בו לעיתים אף לרכישת דירה, רגע לפני החלפת המטבע לשקלים כבר היה שוויו נמוך מאוד, ולאחר שנים מספר שנעשה שקלים חדשים הוא אינו אלא 5 ₪ בלבד… וזאת לא בגלל השינוי במטבע, אלא בגלל אותה אינפלציה חסרת תקדים שהתרחשה באותם ימים, כאשר שינוי מהטבע הוא רק תוצאה שלה, ולא להיפך.

וראה בנתיבות שלום שם שכתב בדומה לכך, ואכן נקט על פי זה, שמי שלוה מחברו 1,000 לירות ועתה הם שקלים חדשים, אינו חייב לפורעו אלא 10 אג' בלבד… וכתב: "לא אמרינן דכיון שהלירות נפסלו עליו ליתן שקלים חדשים לפי כח הקנייה של אלף לירות בשעת ההלוואה, דמשערין את שערי החליפין בין המטבעות לפי זמן ההחלפה, וכשם שהיה יכול לפרוע באלף לירות קודם שנפסלו הלירות, אף שירד ערכן הרבה, כן היה יכול ליתן מאה שקלים לאחר שהוחלפו עשר לירות בשקל. וכן כשהוחלף השקל לשקל חדש, וכל מאה שקלים שווים לעשר אג' מהשקל החדש, פורע את חובו בעשר אג'". כלומר, פסילת המטבע לעולם לא תזכה את המלוה בסך שלא היה זכאי לו קודם פסילתו.

ג. תהליך פסילתו של המטבע הישן כלל לא נעשה בכפוף להחלת המטבע החדש, הם היו חופפים זה לזה זמן רב. תפוגת תוקפו של המטבע הישן נעשתה רק לאחר שעבר זמן סביר שבו ניתן היה להניח שכבר אין שימוש במטבע הישן, והציבור כולו כבר פדה את המטבעות הישנים בחדשים. בשינוי כזה לא שייכות סברותיו של המהרשד"ם הנ"ל האמורות לגבי מטבע שנפסל בן לילה, שם כל אותם שהחזיקו בו יצאו נקיים מנכסיהם, וממילא קיימות כל אותן אומדנות האמורות לעיל.

ו

מנהג בתי הדין לפשר בדמי הכתובה

כאמור לעיל, מלבד דעת הסוברים שבכל חוב, אף בימי חז"ל, יש להצמיד את סך החיוב לערכו בשעת חלותו, עוד הראנו פנים לומר שבזמנינו שאין ערך עצמי למטבעות אפשר שהכל מודים בדין זה. וכן ציינו כמה סברות לכך שלא ניתן לשחוק את שווי הכתובה יתר על המידה, אם משום סברת החת"ס הנ"ל וכדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אם מחמת אומדן דעת הבעל.

ואכן, מנהג בתי הדין במקומות רבים היה לפשר באופנים אלו בקביעת סך הכתובה, וכבר הובא הדברים בשו"ת מהרי"ט (אבהע"ז סי' ב) שכתב: "יש מקומות שנוהגים לפרוע הכתובות והחובות הישנים בדרך ממוצע, וכן נוהגים ובאים בארץ ישראל מזמן הרבנים גדולי הדור שלפנים עד עתה". וראה כעין זה בכנה"ג (יו"ד סי' קסה הגה"ט ס"ק ג) בשם מהר"ש הלוי, דבנדון זה נהגו לפשר בין הסוחרים. וראה בברכת שלמה (טנא, סו"ס כה), שלאחר שהביא מדברי הסוברים שאין להצמיד את דמי הכתובה אלא באופן שנפסלה המטבע לגמרי [בנדונו שם היתה הכתובה בלירות ובא לגרשה עוד בזמן שהלירות היו בתוקף, אלא שחל פיחות גדול מאוד בשווין], הביא מדברי הכנה"ג אלו שנהגו לפשר בדמי הכתובה.

בס' מעשה בית דין (לרה"ג מרדכי טולידאנו, ח"א חו"מ סי' ו) הביא ששאל את חותנו הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, והשיב לו שמנהגם בבית הדין הרבני הגדול היה מאז ומתמיד להצמיד את דמי הכתובה למדד, כיון שהיתה אינפלציה גבוהה מאוד באותם שנים, ואילולי ההצמדה לא היתה האשה מקבלת אלא סכום מינמלי ביותר.

וכן מביאים בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש להצמיד את דמי הכתובה לאיזה שהוא גורם מאזן, וזאת מחמת האינפלציה העצומה שהביאה לשינוי המטבע, אלא שלא פירט למה להצמידו, אם למדד המחירים לצרכן או לשווי הדולר שנשאר יציב הרבה יותר גם באותם שנים, ונראה שלא חשש לשיטת מהרשד"ם שהצריך הצמדה מדוייקת כך שלא יבוא כל הפסד לתובעת מזמן החיוב ועד עתה, אלא עיקרו לבצע סוג של איזון מסויים שיאפשר שדמי הכתובה ישארו סבירים בלא שינוי משמעותי וגבוה במיוחד.

בס' עיונים למשפט (לרה"ג חיים שלמה שאנן זצ"ל, אבהע"ז סי' כז) הפליג בענין זה, וכתב, שכשם שאמרו חכמים "אחריות טעות סופר", כך מה שלא נכתבה ההצמדה בכתובה אין זה אלא כטעות סופר, ויש לדון כאילו נכתב הדבר בפירוש בשטר הכתובה כתנאי מחייב בין הצדדים.

בס' פתחי חושן (לגרי"י בלויא, פ"ז הערה יב) הביא בשם הגרא"ח נאה, שמנהג ירושלים היה לתת את דמי הכתובה כפי המטבע היוצא באותה שעה, והיינו שיש להצמידו למדד. והוסיף, שעל כן רווח המנהג בזמנינו לכתוב את סך הכתובה בעת הנישואין נקוב בדולרים, שהוא מטבע יציב יותר וערכו משתמר לאורך שנים. ועל כן סיים שעל בית הדין להצמיד את דמי הכתובה או למדד או לדולר – כראות עיניהם, אך לא יפטרוה בסכום פעוט כפי הסכום הנקוב בשטר הכתובה שכבר אינו שווה בעת הגירושין כמעט לכלום.

בדומה לכך כתב החזון איש (סי' עד ס"ק ה) ובהקשר שונה מעט, לענין אדם שלווה מאה רובל ברוסיה, ועתה שניהם מצויים כאן בארץ ישראל, ולא ניתן לחשב את שווי הרובל כנגד שווי הלירה, כיון שהלירה אינה משמשת בחו"ל ואף הרובל אינו משמש בא"י, ומחמת הפרשי מחירי הפירות בשני המקומות ובזמנים המשתנים מזמן ההלוואה ועד זמן הפרעון, וכתב שם, שהעצה לכך היא לשום את הרובל והלירה שניהם כנגד הדולר שהוא קיים בכל מקום ומעמדו יציב יחסית, ובאופן זה יפרענו אף שעדיין יתכנו שינויי מדד מסויימים.

יתר על כן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' מג): "הנה ודאי שהלירות דבא"י שברור וידוע לכל שהולכין וניזולין מיום ליום, אין שום חשיבות מטבע להם, אלא אף בא"י חשיבות המטבע הוא בדאלארן. אך מ"מ אם אחד לווה מחברו רק לאיזה שעות מהיום, שלא שכיח כלל שיהיה איזה שינוי, לא מסתבר כלל לומר שיוכל לתבוע ממנו דאלארן בסתמא, ויכול לשלם לו גם בלירות באותו יום, כשלא התנו כלום". כלומר, בימים אלו שהאינפלציה גאתה באופן כה משמעותי, כל חוב מתפרש מאליו כחוב דולרי, ויש לפורעו לפי הצמדתו לדולר, עד כדי כך שהוצרך לבאר שבחוב לזמן קצר מאוד "מותר" לפורעו במטבע ישראלי.

וכ"ה בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' רלב): "אעפ"י שבמקרה דידן לא דברו בפירוש על דולר, מכ"מ בשעת הירידה הגדולה היה כמעט סתמא כמפורש שאינו רוצה במספר המטבעות אלא מחירו האמיתי כפי הדולר וכיו"ב".

כמו כן, בפסקי דין רבניים (חי"ח עמ' 48) דנו בשאלת המטבעות בני זמנינו וכנ"ל, ומסקנתם: "יש להסתפק מאחר ומטבע הקודמת יהיה פער בתשלום, בין אם נצמיד ההצמדה למדד יוקר המחיה או לתוספת יוקר או לדולאר, מ"מ בכתובה דקי"ל נותן לה בפחות שבמטבעות, לכן יש להצמיד לדולאר באופן דידן, דבזה הוי פחות שבמטבעות, ומקולי כתובה שנינו". כלומר כיון שההצמדה לדולר פחותה מההצמדה למדד המחירים לצרכן שעולה לסך מרובה מאוד, יש להקל על הבעל לענין כתובה ולהצמידה לדולר, שבכך מחד גיסא לא תבטל הכתובה לגמרי ומאידך לא יפסיד הבעל יותר מידי, והוא כעין פשרה לכאורה בענין זה, שהרי ודאי ערך הדולר אינו מוצמד באופן מדוייק לחוב הראשוני, ואין כוונת הדברים שטעם הצמדה זו היא כדי לפורעו במדוייק את שהוא חייב לשלם. וע"ע להלן שם עמ' 50.

מכל מקום יש לציין, כי לפי המתבאר באגרות משה ובשבט הלוי הנ"ל, עיקר טעם ההצמדה לדולר היתה משום שכך היה בדעתם מתחילה, וכפי שהיה נהוג בשנים עברו שכל עיסקה משמעותית היה נערכת גם כפי ערכה בדולרים, בפרט בקניית דירות וכדומה, ונמצא שיסודה של הצמדה זו לדולר הוא משום אומדן דעתם שכך סברו בתחילה. כך גם מוצגים הדברים בדרי הרב שאנן הנ"ל.

אמנם מנהג ירושלים הנ"ל וכן הוראות הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף זצ"ל מכוונות יותר לסגנון של פשרה, וכעין המבואר בכנסת הגדולה הנ"ל. ונפקא מינה בזה, במקרה שנישאו בשעה שהמטבע היה יציב, אף שלאחר מכן נשחק ערך המטבע לגמרי, שבאופן זה יש לדון אם ניתן לחייב את הבעל בהצמדת דמי הכתובה לדולר או למדד, אחר שלא ניתן לומר בודאות שכך היתה דעתם מתחילה. אמנם נראה שמנהג בתי הדין היה שלא לדקדק בזה, מחמת כל אותן סברות שהזכרנו לעיל, לענין עצם היחס למטבעות בני זמנינו ועוד. וכן משום שכך היה המנהג מאז ומעולם, גם קודם שנות האינפלציה, שעיסקאות גדולות נערכות ביחס לדולר וכאמור. על כן נראה שההנהגה הראויה היא כך לעשות, לברר את שווי הכתובה בעת נתינתה ביחס לדולר באותה שעה, וסך זה לחייבו עתה בזמן הגירושין.

ז

הצמדת דמי הכתובה כאשר גם לאחר הפיחות היא עולה לסך גבוה

שאלה מצויה נוספת, נדונה בפנינו בבית הדין בפתח תקוה [ט"ז באייר תשע"ו], בראשות האב"ד הגאון רבי יגאל לרר שליט"א, כאשר סך דמי הכתובה גם לאחר השחיקה של המדד המשמעותי, הגיע לסך רב של 360,000 ₪, אם יש מקום מלבד זאת גם להצמיד את דמי הכתובה לשוויה בעת כתיבתה. האב"ד רבי יגאל לרר כתב אז את עמדתו בפסק הדין, שאין להצמיד את דמי הכתובה במקרה כזה למדד המשתנה, אף שיש לחייבו בסך הנקוב הנ"ל, וטעמו, על פי פסק דינו הידוע של רבי שלמה דיכובסקי שליט"א ביושבו על מדין בבה"ד הרבני הגדול [תיק 1-24-1687], הניתן לגבי כתובה שנכתב בה סכום מופרז ביותר, שדנו בו גדולי הדיינים האם ניתן לומר שאומדנא ברורה היא לשא נכתב סכום זה אלא לכבוד בלבד, ואין לכך תוקף מחייב, ויש שבהוראתו זו ענין גם לנ"ד לגבי הצמדת הכתובה למדד המחירים לצרכן.

וזו לשון פסק הדין:

"בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה אינו סכום של חיוב אלא סכום של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד, ולא ניתן לחייבו למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא מה נקרא סכום מוגזם. בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי היתה, שסכום הגבוה ממאה ועשרים אלף ₪ נחשב לסכום מוגזם. דעתי זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה, לגבי הדין שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול מן הצדקה, כי הסכום של מאתיים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלמה, לכן יש לרדת לדעת של חז"ל בנושא זה, ולקבוע את הסכום הראוי לפרנסת אדם במשך שנה. חז"ל רצו שהאשה לא תחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה. סכום חודשי של עשרת אלפים ₪ למשך שנה מהווה פרנסה ראויה לכל הדעות. גם סכום נמוך יותר המייצג פרנסה של שלושת אלפים ₪ עד ששת אלפים ₪ לחודש נחשב סכום התואם את כוונת חז"ל".

בהתאם לכך, הואיל והרף התחתון שקבע הר"ש דיכבוסקי בפסק דינו הנ"ל הוא 36,000 ₪, ובתיק שלפנינו התחייב הבעל פי עשרה מסכום זה, סבר הרב האב"ד שליט"א שאין מקום להצמיד את דמי הכתובה ולחייבו ביותר מכך.

על כך השבתי בדברי בפסק הדין הנ"ל, כי גופה של קביעה מחודשת זו, המוצגת בדברי הר"ש דיכובסקי שליט"א אמנם יכולה היתה להתיישב על הלב מבחינת עיקר טעם תקנת הכתובה, ולענין עיקר הכתובה שהוא מאתיים זוז, אולם תמוהה היא הרחבת קביעה זו גם לסכום הנקבע כתוספת כתובה, עד שנקבע שכל סכום היתר על פרנסת אדם לשנה נחשב כתוספת מוגזמת שאין בה ממש, ואינו אלא סכום של כבוד וכאסמכתא בעלמא.

זאת ועוד, אם נקבע שהתחייבותו של הבעל אינה אלא אסמכתא בעלמא ואין בה כדי לחייבו את הסכום הקצוב, אם כן לכאורה בטל חיובו לגמרי, ואין לה תוספת כתובה כלל! והיאך נוכל לקבוע סכום חדש מדעתנו שלא התחייב בו הבעל?!

אמנם הבית יוסף (חו"מ סי' רז) הביא את דעת הרי"ף (ב"מ סא ב מדפי הרי"ף) כי אף שהתחייבות בסך מופרז בטלה, מ"מ נותר בעינו החיוב בסכום הסביר, וזן לשונו שם: "בהמקבל גבי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי (קד א), כתב הרי"ף דמכל מקום משלם מה דאפסדיה. ונראה דמשום תנאה חייב, דאע"ג דלא אהני תנאה לאלפא זוזי, משום דגוזמא הוא, מ"מ אהני למאי דאפסדיה".

אולם בהמשך דבריו הביא דעת הרא"ש (ב"מ פ"ט סי' ז) דאם נתחייב סכום מופרז בטלה התחייבותו לגמרי, ולא ניתן לחייבו אפילו סכום מועט, וזו לשונו:

"הרא"ש כתב דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה, אלא משום דכיון דנהגו לכתוב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, אף אם לא נכתב כנכתב דמי, הלכך, כשתסלק תנאו כמאן דליתיה, העמידהו על דינו וישלם מאי דאפסיד. ונפק"מ, להיכא דלא רגילי למכתב אשלם במיטבא וכתב אשלם אלפא זוזי, דלמאי דמשמע מהרי"ף, משלם מיהא במיטבא, ולהרא"ש אינו משלם כלל".

כמו כן, קשה מאוד לקבוע שסכום מסויים מופרז עד כדי כך ש"דברים שבליבו ובלב כל אדם" הוא שאין כאן אלא אסמכתא בעלמא, שכן בהתחשב, למשל, בעגמת הנפש – הצער וההוצאות המרובות הנגרמות לאשה על ידי הגירושין, כאשר הבעל מבוסס כלכלית – סכום של כמה מאות אלפי שקלים עשוי להיות סביר בהחלט.

גם אם נסכים לסברת הרב דיכובסקי, אם נדחה את תביעת הצמדת הכתובה רק בגלל הסיבה הזו שסכום הכתובה בו חויב הבעל גבוה מידי, עלינו לנמק מדוע אם כן חייבנו את כל סכום הכתובה, ולא קבענו כי אינה אלא סכום של כבוד. על כן, אין מקום לדחות את הצמדת הכתובה מחמת שעדיין שוויה גבוה, ויש לדון רק לגופם של דברים האם יש דין הצמדה למדד בחוב הכתובה, וככל האמור לעיל.

ח

אם יכולה לומר קים לי כהמהרשד"ם ולהמנע מחיוב גט

כאמור לעיל, יש סוברים שאין להצמיד את דמי הכתובה לשוויה הראשון, אף כאשר נפחתה הרבה. כמו כן, מנהג בתי הדין לפשר בדמי ההצמדה ולא לתת לאשה את כל דמי שוויה כבתחילה. ויש לדון, באופן שבית הדין קבעו חיוב גט, והאשה טוענת קים לי כדעת הסוברים שיש לחייב הצמדה מלאה של דמי הכתובה, והיא מבקשת להמנע על פי טענה זו מלקבל את הגט, האם יש ממש בדבריה.

דן בשאלה זו הגר"ש טנא בברכת שלמה (סו"ס כה), וכך כתב: "אכן מתעוררת שאלה בנדוננו, אם האשה טוענת קים לי שעל הבעל לשלם במטבע דהשתא, ואם לא ישלם כל הסכום היא מסרבת לקבל גט, האם היא יכולה לאמר קים לי, או להיפך, הבעל יאמר קים לי. נראה כדבר פשוט, כיון שהיא חייבת לקבל גט מטעם ההלכה של עשר שנים ולא ילדה, ותשלום הכתובה הוא כתוצאה מהגרושין, הרי הספק בתשלום הכתובה אינו יכול לגרום עיכוב בגרושין. כי אנו דנים כעת על עצם הגרושין, ולאחר מכן יש לדון על תשלום הכתובה וכו'. ועי' בראנ"ח סי' ק"ה הדן בענין סכסוך של שותפין, וכתב במסקנתו, כיון דעל נתינת הסחורות אין ביניהם מחלוקת, דבין כך ובין כך להנתן קיימי וכו', ואין לראובן טענה על גוף הסחורות ועל חיובו לתתם לערל, אלא שהוא טוען ששמעון יקיים לו התנאי ויתנם, אומרים לו לראובן תן הסחורות ואח"כ הבא ראיה על התנאי וכו'. כמו כן בנדוננו, מאחר שחיוב הגירושין אינו מוטל בספק, אלא הספק הוא מה סהכום שחייב בתשלום הכתובה, הרי היא חייבת לקבל גט ואח"כ להתדיין על הכתובה".

מסקנת הדברים:

1. כאשר לא נעשו שינויים במטבע, וגם שינויי המדד לא היו חריגים אלא אחוז בודד בשנה כפי הרגילות, וסכום הכתובה אינו שונה באופן מהותי משעה שנכתבה, אין מקום להצמדת דמי הכתובה אלא אם כן הותנה הדבר בפירוש. וזאת מחמת כמה טעמים:

א. באופן זה לא קיימת סברת המהרשד"ם שמחמת היות מציאות זו דבר שאינו שכיח לא ראו להתנות על כך בפירוש. ב. באופן זה לא ניתן לקבוע שהשינוי נובע מירידת ערך המטבע, ובהחלט יתכן שזהו שינוי הנעשה בערך הפירות. ג. גם אם בהלואה יש מקום וסברא יתירה להצמיד את ערך החוב כדי שלא יפסיד המלוה מן הקרן הראשונית, לגבי כתובה יש מקום לפקפק בסברא זו וכמבואר לעיל, ואף מנהג בתי הדין לפשר בדמי ההצמדה הוא רק כעין פשרה הנעשית על מנת שלא תצא האשה ריקנית בלא דמי כללכה, וסברא זו אינה קיימת בשינויי מדד סבירים ומקובלים.

2. כאשר נעשה פיחות משמעותי ביותר בערך הכתובה, אינפלציה בלתי צפויה ששוחקת לגמרי את דמי החוב, יש לפשר ולהצמיד את דמי הכתובה או למדד המחירים לצרכן או לשווי הדולר, הכל כראות עיני הדיין ולפי המצב ושווי הכתובה. הנטייה בדרך כלל לגבי כתובות ישנות כעין זו שלפנינו להצמיד את ערכן לדולר, ומשום שכך היה מנהג הסוחרים בעיסקאות גדולות וכאמור. לגבי כתובות חדשות יותר תהיה הנטייה להצמיד במקרי קיצון של ירידת ערך, דוקא למדד המחירים לצרכן, שכן נדמה שכיום אין מנהג להעריך מחירו של נכס וכדומה בדולרים, אלא בשקלים.

3. ביטול המטבע המקובל במדינה והחלפתו באחר, כמו שנעשה במדינת ישראל בהחלפת המטבעות מלירות לשקלים ולאחר מכן לשקלים חדשים, אין בו כדי לשנות מהאמור לעיל סעיף 2, ולא קיים לגבי זה הדין האמור בגמרא לגבי מטבע שנפסל לגמרי, שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה תוך הצמדה גמורה לשווי החוב שנעשה בתחילה.

4. אין משמעות לסך הכתובה בקביעה האם להצמיד את דמיה למדד או לדולר, ובכל אופן בו נקבע על פי כל האמור כי יש לחייב הצמדה כזו או אחרת, יעשה הדבר גם במקרה שדמיה גבוהים [אין במסקנה זו כדי לקבוע מה דינה של כתובה מופרזת, ובאלו אופנים אם בכלל, נבטל חיובה לגמרי, ענין זה יש לדון בו בנפרד ובהרחבה].

5. אין האשה או הבעל יכולים לעכב את מתן הגט [באופן שקבעו בית דין חיוב גט] בטענת קים לי לגבי הצמדת הכתובה, כיון שהכתובה הוא חיוב הבא כתוצאה למתן הגט ואינו יכול להוות לו תנאי מקדים.