בס"ד

השבוע נעסוק בשאלה כיצד מטרות נטיעת העץ משפיעות על הלכות ערלה? פסיפלורה המשמנת כגדר חיה האם יש איסור ערלה בפירות? עץ דקל שניטע לנוי ברחוב, האם יש איסור ערלה בפירות? האם מותר לאכול צנובר מעץ אצטרובלים הנטוע בחצר? האם יש איסור ערלה באתרוגים שאין כוונה לאוכלם? האם יש איסור ערלה כשנטע דקל עבור לולב? האם מותר להריח ורד של ערלה? האם מותר לטייל בפרדס הדרים של ערלה כדי להנות מריח ההדרים? מה הדין כאשר אדם שינה את יעוד העץ? איזה עצים חצי מהעץ אסור בערלה וחצי מותר? האם מותר לגדל תפוז סיני ולהנות מנוי הפירות בעודם ערלה? ילד שנטע עץ האם הכוונה שלו משפיעה על ההלכה? כאשר הגנן חשב למטרה אחרת ובעל הבית חשב על מטרה אחרת מה דין העץ? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מתי הכוונה מתירה את איסור ערלה

בשבועות האחרונים עסקנו בהלכות ערלה, וכפי שציינו כי בזוהר נאמר כי בשבועות האדם נידון האם הוא קיים את הלכות ערלה כדין, ואין צורה ראויה יותר בימי ספירת העומר לעסוק בהלכות אלו, ולהתכונן לחג השבועות. השבוע נשלים את סדרת המאמרים בהלכות ערלה ונתמקד בשורה של מקרים שבהם המחשבות שלנו יכולים להתיר את איסור ערלה.

גדר חיה

אדם שנטע שיח מטפס לגדר חיה, דוגמא מצויה הם פסיפלורה פטל ועוד, במידה ואנחנו פוסקים שיש לשיח דין עץ ולא ירק [ראה בהרחבה מאמר בשבוע שעבר פרשת בהר תשפ"ד], אולם כוונתו רק שהשיח יהיה גדר חיה בין החצר לרחוב. ונשאלת השאלה האם מותר לאכול את פירות השיח בשנות הערלה?

נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רצד סעיף כג) כי במידה ונטעו אילן כדי שישמש כגדר, או לצורך קציצת העצים להסקה או להשתמש בקורות העץ לבניה, לא נוהג בו ערלה.

אולם הרא"ש (ערלה סי' ב) סובר כי הדברים הם רק בתנאי שניכר על העץ שהוא נועד למטרה אחרת ולא לאכילה. לדוגמא במידה והוא נטע את העצים בצפיפות גדולה ניכר שהם נועדו להסקה. במידה והוא גוזם את העץ בצורה שהקורות יהיו עבים, ניכר שהעץ נועד לבנין, במידה והעץ נטוע במקום שיש חור בגדר ניכר שהוא נועד להיות גדר.

ואילו שיטת הרמב"ם (מעש"ש פ"י ה"ב) שאין צורך בהיכר ומספיק שהיה בדעתו שיעוד העץ אינו למאכל.

להלכה פסק השולחן ערוך כדעת הרא"ש.  וכן הורה למעשה החזון איש (ערלה סי' א אות יא; דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק יא). אמנם בחו"ל ניתן להקל גם בלי היכר כדעת הרמב"ם. (תורת הארץ פ"ט אות כז; משפטי ארץ ערלה פ"ז אות א הערה 6).

איזה עצים תלוי בכוונת הנוטע

למדנו שהתורה אסרה רק עץ מאכל, וגם עץ שהוא עץ מאכל גמור, כאשר בכוונת הנוטע לנטוע אותו לצורך אחר, לא נאמר בו איסור ערלה.

הרב קניבסקי (דרך אמונה מעש"ש פ"י סק"ה ע"פ פי' הגר"א בירושלמי ערלה פ"א ה"א) כתב שקיימים 3 הגדרות במיני העצים השונים:

א. עץ שפירותיו אכילים, אולם רוב העולם אינו נוטע אותו לאכילה, גם מי שנטע אותו לאכילה בטלה דעתו, ולא נוהג בהם דין ערלה.

ולכן אף שהפוסקים דנו בהרחבה האם יש ערלה בשיח ורדים או בשיח הדסים, בימינו אין בו ערלה כיון שאנשים שנוטעים ורדים רק לנוי או לריח, ורק מעט מאד אנשים [בפרט בתעשייה] נוטעים ורדים בשביל מי ורדים או אכילת העלים. וכן הדסים שאנשים נוטעים אותם לנוי או לריח של עלי ההדסים, וכמעט לא מצוי בימינו אנשים שנוטעים אותו לאכילת ענבי ההדסים [פרי אכיל קטנטן הצומח בין עלי ההדסים, שבעבר היה נאכל יותר].

לגבי תעשיית הפרחים יש להוסיף כי רוב מגדלי הוורדים משנים את צורת הגידול כדי שהפרח כמעט לא יכיל את החלק היוצר את הריח והשמן האכיל, משום שחלק זה גורם לפרח לנבול מהר יותר, ובתעשיית הפרחים מעדיפים שהפרח יהיה עמיד לתקופה ארוכה יותר. ולכן ניכר גם שהגידול שלא לשם אכילה.

וכן עצי חרובים ואצטרובלים הנטועים בחצרות פרטיים, או ביערות, מאחר ורוב העולם אינו טורח לאכול את הפירות, גם מי שמבשל את החרובים או מוציא את הצנובר מהאצטרובלים פטור מערלה.

ב. עץ שחלק מהאנשים נטעים אותו לאכילה, וחלק נוטעים מין זה לגדר חיה או לתעשייה עבור העצים, או עבור נוי, ואינם רוצים את הפירות, וכמות הנוטעים למאכל ושלא למאכל שווה. הדבר תלוי בדעתו של הנוטע.

ג. עץ שרוב העולם נוטע אותו עבור הפירות, או גם עבור הפירות, אך יש מעט אנשים הנוטעים את העץ עבור מטרות צדדיות, גם במידה ואדם נטע אותו למטרה צדדית, צריך לעשות היכר שיהיה ניכר בעץ שהוא ניטע לשם כך.

איזה מחשבה קובעת

המנחת חינוך (מ' רמו) דן בשאלה האם מספיק שבזמן נטיעת העץ הוא חשב במחשבתו שהעץ יהיה מיועד למטרה צדדית, ולא לשם אכילת הפירות. או שהוא חייב להוציא את הדברים בפיו. והמנחת חנוך כתב שהדבר תלוי במחלוקת כללית בכל הש"ס האם מחשבה מספיקה למשל לגבי הלכות פיגול. (ראה עוד משנה ברורה סי' שעב ס"ק קכא מחלוקת לגבי דיני עירוב). אך להלכה נראה (תפארת ישראל ערלה פ"א ה"א; דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק ו) שדי בכך שהנוטע חשב במחשבתו שהעץ מיועד למטרה אחרת ולא לאכילה.

במידה וילד קטן פחות מבר מצוה נוטע בגינה עץ, אין משמעות למחשבתו. אולם במידה והמחשבה ניכרת מתוך מעשיו, למשל אם הוא נטע עץ שבצורת הנטיעה ניכר שהוא ניטע כדי שיהיה גדר חיה, במקרה זה במידה וחיוב הערלה הוא רק מדרבנן מחשבתו מועילה לקבוע שהעץ אינו ערלה. אולם במקרה הקלאסי שחיוב הערלה הוא מהתורה, המחשבה לא מועילה, והעץ ערלה. (דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק ו).

גנן שנטע גדר חיה בחצר של בעל הבית, והוא סיפר לבעל הבית שהוא נטע בכוונה מין שפירותיו משובחים, כדי שהוא יוכל להנות מהפירות המשובחים. אולם בעל הבית אמר לו כי הוא מעוניין רק בגדר חיה, והפירות לא מעניינים אותו כלל, המחשבה הקובעת היא של בעל הבית בעל העץ, ולא של הנוטע. (דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק ו).

אולם אדם שגנב קרקע ונטע בה עץ, כל עוד והוא ברשות הגנב, מחשבתו של הגנב הנוטע קובע את דין העץ, וגם אם לאחר זמן בעל הבית הצליח לסלק משם את הגנב, דינו של העץ הוא כפי מחשבתו של הגנב שנטע את העץ. אולם במידה ולאחר שבעל המקום קיבל את המקום חזרה לרשותו הוא רוצה לשנות את ייעוד את העץ למטרה אחרת, דינו כעץ שיועד למטרה אחרת שכעת מייעדים אותו למטרה אחרת וכפי שנפרט בהמשך. (דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק ו).

עץ המיועד לנוי

עץ שנטוע אותו למטרת נוי או צל וכדומה, לדוגמא עצי דקל  חרובים או זית שנוטעים ברחובות הערים או בגינות ציבוריות, וניכר שלא נטעו אותם למאכל. לא נוהג בהם ערלה. אך במידה ובכוונת העירייה הוא הנוטע שהציבור יוכל גם לאכול מהפירות בעונה, יש לנהוג גם בעצים אלו ערלה. (משפטי ארץ ערלה פ"ז אות ב והערה 7-8).

במידה וההנאה של הנוי הוא מפירות העץ, לדוגמא אדם שנוטע תפוז סיני בחצר או בבית, שעיקר ההנאה הוא ממראה הפירות על העץ, ראה להלן.

שינוי יעוד העץ

אדם שנטע עץ למטרת גדר חיה, או לצורך העצים, או לנוי, והוא שינה את דעתו והחליט שהוא מעוניין גם בפירות העץ, החל מרגע זה ואילך העץ מתחייב בערלה. אולם העצים שכבר הבשילו על העץ אינם נאסרים. אמנם העץ אינו נחשב כמי שנולד מחדש, אלא מונים את שנות הערלה מרגע הנטיעה ולא מרגע שינוי ההחלטה.

במידה והאדם שינה את היעוד בשנה הרביעית של העץ, מאחר ולעץ לא היה ערלה, לא נוהג בו רבעי, כיון שיש הלכה שרק בעץ שנהג בו ערלה נוהג בו רבעי.

אולם החזון איש (ערלה סי' א סק"ט; שיני ערלה אות טז) כתב שכל זאת כאשר נטע את העץ על דעת שלעולם העץ יהיה מיועד להיות גדר או למיועד להפיק ממנו עצים וכדומה, ולא היה בדעתו כלל להשתמש בפירות. אולם במידה והיה בדעתו בשעת הנטיעה שהעץ יחזיק מעמד 20 שנה, ובשנה האחרונה לחייו הוא ישתמש בפירות העץ, העץ מתחייב מיד בערלה. והרב קניבסקי (דרך אמונה צה"ל מעש"ש פ" י ס"ק כג) הביא לכך ראיה, שהרי כל אדם הנוטע עץ דעתו שלא להשתמש בפירות העץ בשנות הערלה.

עץ המיועד גם לאכילת הפירות וגם למטרה אחרת

אדם שנטע עץ לצורך מטרה מסוימת, אולם בדעתו גם להנות מאכילת הפירות, אך אכילת הפירות הם רק בונוס קטן במטרה של נטיעת העץ, והמטרה שלו הוא עבור המטרה הצדדית, למשל לצורך העצים או לצורך גדר חיה, או נוי, אולם הוא בהחלט שמח שבעונה יהיו לו מעט פירות מהעץ, העץ חייב בערלה.

אולם אם לא היה בדעתו לאכול את הפירות, אלא שבמקרה כשהפרי צומח הוא רוצה לאוכלו, מותר לאוכלו.

אם נטע את העץ מסיבה אחרת, אולם אוכל את הפירות במקרה, מותר. אם העיקר המטרה האחרת, והוא לא מייחס חשיבות לפירות, אולם בכל זאת הוא מתכנן כי בעונה יהיה לו מעט פירות מהעץ, אף שהוא מייחס להם ערך קל מאד, והם לא שיקול בנטיעת העץ, החזון איש  (חזון איש ערלה סי' א אות יא; דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק יא) כתב שהוא נוטה לומר שהעץ פטור, אך עדיין יש אצלו ספק שמא הוא ערלה. ובחו"ל יש מקום להקל, וראוי להתייעץ עם רב כיון שאצל כל אחד יש רמה אחרת של חשיבות לפירות בערך מוסף אגבי, אך בארץ ישראל יש להחמיר.

אם לאחר שהפירות הבשילו החליט לקטוף את הפירות, וכעת נהנה מכך שהעץ הוא עץ פרי מאכל, הפירות הללו כבר אינם נהפכים לערלה, והם מותרים באכילה. (חזון איש ערלה סי' א אות יא; דרך אמונה מעש"ש פ"י ס"ק יא).

נטיעת עץ מאכל עבור שימוש אחר בפירותיו

עד עכשיו עסקנו בשאלה כאשר אדם רוצה לגדל את העץ עבור העץ הענפים והעלים, ליצור מכך גדר, לשם שימוש בעץ עצמו, ליצור צל או נוי, אולם אין לו שום צורך בפירות המאכל עצמם.

כעת נשאלת השאלה במידה ואדם רוצה את הפירות עצמם, והפירות ראויים לאכילה, אולם הוא רוצה אותם למטרה אחרת ולא לאכילה, האם גם במקרה זה העץ נחשב עץ מאכל, כיון שהוא מיועד ליצור פירות הראויים לאכילה.

ישנו שורה של דוגמאות לכך, נביא כמה דוגמאות: א. נטיעת עצי אתרוג כאשר האדם אינו אוכל כלל את האתרוגים, והם מיועדים אך ורק לשם קיום המצווה. ב. נטיעת עצים בעלי פירות ריחניים כשהמטרה הוא רק להריח את הפירות ולא לאוכלם. או לשם תעשיית תמרוקים. ג. נטיעת עצי מאכל, כשהכוונה להפיק תרופות או משחות מפירות המאכל, ולא לאוכלם. ד. נטיעת עצים לנוי כאשר עיקר הנוי הוא מהפירות, אולם אין כל כוונה לאכול אותם. דוגמא מצויה הוא עץ תפוז סיני, שהאדם נהנה לראות את העץ מלא בפירות הזעירים, אולם לאנשים רבים אין כל כוונה לאכול את התפוזים החמצמצים.

נטיעה לשם מצוה

נחזור לשאלה המקורית על שימוש בפירות שלא למטרת אכילה, לאור הדברים נשאלת השאלה כאשר נוטעים עץ אתרוגים, וכוונת הנוטע אינו לאכול את האתרוגים כלל, אלא רק לברך עליהם בארבעת המינים, האם הדבר נחשב כמי שנוטע למטרה אחרת כגון נטיעה לגדר וכדומה, או שמא הדבר כנטיעה לפירות?

במקרה זה השולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סעיף כד) פסק כי גם נטיעה לשם מצוה אף שאין בדעתו כלל לאכול את האתרוג נחשבת כאילן מאכל וחייב בערלה.

אולם נשאלה השאלה בימינו שיש נטיעת פרדסי תמרים המיועדים אך ורק למצווה ולא באכילת התמרים, לדוגמא בגידול זן דרי.

להבין את השאלה נפרט את היחוד של זן דרי, הזן נותן מעט תמרים, אולם התמרים מאד מתוקים ועסיסים, אולם מה שמיוחד בזן זה שהלולבים ירוקים מאד עד למעלה, וראש הלולב חזק מאד ומאד קשה לקטום אותו, ויחסית הוא סגור עד למעלה, ולכן הלולבים של זן זה מהודרים מאד למצווה. למעשה לא מגדלים זן מבחינה מסחרית כיון שכמות המועטה של התמרים לא מצדיקה את ההשקעה, אולם מגדלים אותו לנוי במקומות שונים, וכן הערבים נוטעים בחצרות פרטים, משום שהם מאד אוהבים לשבור את חודש הצום שלהם בתמרים מזן זה. ולכן בתחילה היו קונים ממקומות שגידלו זן זה לנוי, או מערבים. הבעיה שבמידה ומורידים את הלולבים התמרים מאבדים את המתיקות וטעמם טפלות, ולכן הערבים מסרבים למכור. ומאידך כיון שהציבור גילה את מעלתו של זן החלו לגדל פרדסים יעודים שנועדו רק לגידול דקלים עבור לולבים, בנוסף ע"פ שינויים בצורת הגידול בצפיפות, בכמות ועונת השקיה ניתן להשיג תוצרת איכותית יותר וטובה יותר של לולבים, [מניעת ההשקיה גורמת לראש להיות יותר סגור ופחות מפוצל], אולם שינויים אלו פוגעים עוד יותר בתוצרת התמרים. ולכן בפרדסי דקלי דרי עבור שוק ארבעת המינים יש מעט מאד תמרים ואיכותם גרועה. לחלק מהמגדלים לא שווה בכלל להתעסק עם זה, וחלקם מוכר את התוצרת לתעשייה לממרחים וסילואן וכדומה. ונשאלת במידה ומגדלים את הפרדס על דעת שלא להשתמש כלל בתמרים, האם יש עדיין איסור ערלה על הפרדס?

השולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סעיף כד) כתב שמי שנוטע דקל עבור הלולב נוהג בכך איסור ערלה. משמעותו הפשוטה של השולחן ערוך שיש איסור להשתמש בלולב עצמו. אמנם אחרונים רבים (תשובה מאהבה ח"ב סי' רפה; חת"ס סוכה לד. ברכ"י סי' רצד ס"ק לט ועוד) תמהו מאד שהרי איסור ערלה אינו על העץ אלא על הפירות, והלולב נחשב עץ ולא פרי. ולכן ביארו שהכוונה שהתמרים שעל העץ אסורים משום ערלה. ובערוך השולחן (יו"ד סי' רצד סעיף מא) ביאר שהחשיבות של המצוה נוטעת לעץ שם של עץ מאכל, ומאחר והתמרים ראויים לאכילה, למרות שלא היתה כוונתו לכך העץ ערלה.

אמנם המעדני מלך (הל' ערלה סי' ב אות מא) ורבי עקיבא איגר (הג' שו"ע יו"ד סי' רצד סעיף כד) ועוד חולקים על השלחן ערוך וסוברים שרק אם הוא התכוון שהפרי עצמו מיועד למצוה, יש לעץ שם עץ מאכל כיון שיש שימוש חשוב בפרי המאכל, אף שאינו שימוש של אכילה. אולם במידה וכוונתו לעשות שימוש של מצוה בעץ, לדוגמא בלולב, הוא אינו נחשב עץ מאכל, ולא נוהג בו ערלה.

עצים שנטעו אותם לריח

פוסקים רבים (רדב"ז ח"א סי' מד; הג' רעק"א לשו"ע יו"ד סי' רצד; חכמת אדם שערי צדק משפטי הארץ פ"ו הי"ז; ועוד) כתבו שעץ שנטעו אותו בעיקר כדי להריח את פירותיו, אף שהפירות אכילים, והם נאכלים לעיתים, לדוגמא שיח ורדים שישלו מאפיינים של עץ, ובזמנו היה מקובל להכין ממנו מרקחת ורדים [עלי ורדים מטוגנים בסוכר] מכל מקום כיון שעיקר הכוונה להריח את הריח הטוב של הוורדים [או בימינו להנות מיופים של הפרחים] אין איסור ערלה נוהג בשיח.

וכן בפירות בשם 'כייר' שהיה מקובל לגדם לצורך רפואי ואדם בריא אינו נוהג לאכול את הפירות, ואפילו שאנשים אוכלים את הפירות לשם שמירת הבריאות, אולם לא לשם הנאה ותזונה, לא נוהג בהם איסור ערלה.

אך החזון איש כתב שקשה להתיר עץ שפירותיו עומדים לריח ולא לאכילה, במידה והם נאכלים בסוף, ולומר שהכוונה להרחה עוקרת מהם שם מאכל. וכן כתב רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' עא אות ד) שאם הפרי ראוי לאכילה, והוא נטע את העץ כדי להפיק מהפרי תועלת אחרת כגון הדלקת השמן, או לריח, או סחיטת הפרי, העץ עדיין ערלה. החיד"א (ברכי יוסף יו"ד סי' רצד ס"ק יג) הביא בכך מחלוקת נרחבת של אחרונים.

אולם ערוך השולחן (יו"ד סי' רצד סעיף לח) הוסיף תנאי נוסף שהיתר זה הוא רק כשניכר שנטעו אותם לשם ריח או לשם רפואה, והוסיף שאם סתם אנשים לא אוכלים אותו, הדבר מהוה היכר. ובדרך אמונה (מעש"ש פ"י צה"ל כא) משמע שבמקרה זה גם לפי החזון איש יש להתיר.

במחלוקת זו תלויה לכאורה גם השאלה המצויה כשאדם מקבל עציץ של תפוז סיני לגדל בביתו, ועיקר הנאה מהעציץ הוא מראית הפירות, אף שאנשים רבים אינם אוהבים את טעמם של התפוזים הסינים, או שאף אם אוהבים הם אינם רוצים לקטוף את הפירות משום שהוא פוגם במראהו של העציץ, וכאשר הם נושרים לרוב הם כבר במצב פחות טוב. לדעת הרדב"ז ועוד לכאורה יש להתיר את ההנאה ממראה העציץ, ואף כשבמקרה נשר פרי טוב, או שהוא רוצה לתת לאורח לטעום טעם של תפוז סיני אין בכך חשש. אולם לדעת החזון איש ואחרונים נוספים יש לדון שעדיין יש על העציץ של עץ מאכל, ובארץ ישראל יש מקום לעשות שאלת חכם.

הרחת פירות ועצי ערלה

עד עכשיו עסקנו על עצים שנטעו לשם הרחה, אולם נשאלת השאלה במידה ויש לי פרדס הדרים שהוא ערלה ודאי שנטעו אותם עבור הפירות, האם מותר לטייל בפרדס כדי להנות מריח הטוב של העצים והפירות? וכן האם מותר להריח את הפירות כדי להנות מריחם הנעים?

השולחן ערוך (יו"ד סי' קח סעיף ז) פסק שאסור להריח בשמים של ערלה. אולם הפרי חדש (יו"ד סי' קח ס"ק כה) ומשמעות הש"ך (יו"ד סי' קח ס"ק כז) שהאיסור הוא רק במידה ודרך הנאתו של הדבר הוא להריח בו. אולם פרי שדרך הנאה מהפרי הוא לאכילה, והדרך אינו להנות מריחו הטוב, הדבר נחשב שלא כדרך הנאתן, ואין בכך איסור.

הרדב"ז (ח"א סי' מד) והחכמת אדם (שערי צדק משפטי הארץ פ"ו הי"ז) כתבו לגבי הרחת עצי לימונים ואתרוגים שהם ערלה, כי בעוד שיש רק פרחים או אף כשהפרי התחיל והוא עדיין סמדר [קטן מאד ועדיין אי אפשר לאכול או לסחוט את הפרי]  אין איסור להריח את ריח ההדרים במקום, כיון שאין איסור להנות מפירות הערלה לפני שהגיעו לשלב של בוסר. אולם כשהפרי בוסר וכל שכן כשהוא הבשיל, יש איסור להריח אותו. ולכן אסור להנות מהריח של הפרדס הבא מחמת הפירות שהם בוסר או הבשילו.

הגדרה של בוסר הוא כשהפרי התחיל לגדול מעט ויש אפשרות לאוכלו ע"י הדחק, אף שטעמו חמוץ מאד, או שיש כבר אפשרות לסחוט מעט מיץ חמוץ מהפרי [וניתן לתבל עימו מאכלים].

אמנם ויתכן שהרדב"ז וחכמת אדם סוברים שהדרך להנות מריחם הטוב של עצי הדרים, ולא נחלקו על הש"ך והפרי חדש.

עץ שחציו ערלה

נסיים בהלכה מעניינת נוספת, במידה ואדם נטע עץ, וכוונתו שחלקו העליון או התחתון ישמש כגדר חיה, ואילו בחלק השני הוא רוצה להנות מהפירות. או שהוא רוצה שהחלק החיצוני ישמש כגדר והחלק הפנימי ישמש כעץ מאכל. במקרה זה נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי'רצד סעיף כג) שחצי מהעץ יהיה ערלה, ואילו החצי השני לא יהיה ערלה.