גוי ששבת בעידן המודני

שאלה:

למה?
מה העמדה ההלכתית היום בעניין?
בעולם גלובאלי (כלכלית) היה יותר קל עבורי לשמור שבת כהלכתה אם גם כל גויי העולם היו שובתים בשבת.
תודה

תשובה:

שלום וברכה

בסוגיית הגמרא בסנהדרין (נח ע"ב) איתא: "אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח כב) 'ויום ולילה לא ישבותו'". ופי' שם רש"י, שמקרא זה יוצא מידי פשוטו ונדרש על בני האדם, שהם המצווים שלא לשבות ממלאכה יום ולילה שלמים מעת לעת ולבטל בכך קיומו וישובו של עולם, מלבד ישראל שניתנה להם השבת במתנה.

ביתר ביאור ופירוט נתפרשה הלכה זו ברמב"ם (מלכים פ"י הל' ט), שכתב: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בז' מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג". ע"כ. 

כלומר, השביתה של גוי ביום השבת יש שני איסורים, האחד, משום שיש בכך ביטול לקיום העולם, שהוא תלוי ועומד בעשייה האנושית, והשני, משום שהוא מחדש דת לעצמו, ומקיים מצוות שהוא אינו שייך בהן.

הנושא אגב אינו קשור דוקא לעסקים וענינים כלכליים, גוי שבוחר לקחת את יום החופשי שלו בשבת, אבל בשבת עצמה הוא כותב משהו, או נוסע ברכבו כבר אינו בטל מישובו של עולם ודי בכך.

מקורות:

אצרף לך נושא מרתק מתוך הספר משנת הגר לרבי משה קליין שליט"א העומד לצאת לאור במהלך הקיץ במהדורה חדשה:

קושיית האחרונים – היאך הותר לאבות הק' לשבות בשבת

בגמרא קידושין (פב ע"א) אמרו, "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. שנאמר (בראשית כו ה): עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי". ובמדרש רבה פ' וישלח (פרשה עט ו) נתבאר, שלא היתה הנהגה זו מיוחדת לאברהם לבד אלא גם יצחק ויעקב החזיקו בה. שנאמר (בראשית לג יח) "ויחן את פני העיר", ודרשו חז"ל, "מלמד שנכנס יעקב עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא דאמרת, ששמר יעקב את השבת קודם שניתנה".

ובאחרונים, הקשו, היאך הותר לאבותינו לקיים את כל מצוות התורה עד שלא ניתנה, הא קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה [ולהבנת החתם סופר דלעיל שבן נח המקפיד על שמירת ז' מצוות אינו בכלל איסור זה, אתי שפיר].

האבות הק' – דינם כישראל או כבני נח

מחמת קושיא זו יש שסברו לומר, שהאבות הק' היה דינם כישראל ולא כבני נח [ראה מש"כ בזה בס' פרשת דרכים דרוש א-ב]. ובאמת נראה שנחלקו בזה ראשונים ואחרונים:

הרמב"ן בפירושו לתורה פרשת אמור (כד י) כתב, שהאבות היה להם דין ישראל, ומה שמצינו שנשא יעקב שתי אחיות הוא משום שהיה הדבר בחו"ל, שם לא שמרו על קיום מצוותיה בפועל אלא בלימוד טעמיה וסודותיה. וזאת לשיטתו (ויקרא יח כה, דברים יא ח) שעיקר קיום מצוות התורה הוא בא"י, ואילו בחו"ל הוא רק בגדר "הציבי לך ציונים" (ירמיה לא כ).

המהר"ל בגור אריה (פ' ויגש, מו יא [הובא בהקדמה לשב שמעתתא]) כתב בישוב קושיית הראשונים היאך נשא יעקב ב' אחיות, שאמנם האבות נתקדשו בקדושת ישראל, אבל כיון שלא היו מחוייבים בקיום המצוות, בקבלתם אותן נעשה דינם כגר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, ומשום כך הותר ליעקב אבינו לשאת שתי אחיות שבטלה האחוה ביניהן. ופירש, שדין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אינו נובע מקדושת ישראל שחלה עליו מעצם לידתו, אלא מחמת חיוב המצוות, ולכן עם ישראל בצאתו ממצרים שכבר היה חייב במקצת מצוות, לא נעשו כקטן שנולד במתן תורה, בשונה מהאבות הק' שלא היו מחוייבים כלל [שלא כמשמעות דברי הרמב"ן שלא היתה כלל תורת גרות באבות הק', ולא שייך בהם דין זה של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאם כן לא היה צריך לחלק בזה בין ארץ ישראל לחו"ל].

אמנם בטורי אבן (חגיגה ג ע"א) העלה בזה גדר מחודש, דלעולם לא היה דינם כישראל לגמרי, דקדושת ישראל לא נתחדשה אלא בעת יציאת ממצרים ומתן תורה, ומ"מ בקבלתם לעבוד את בוראם כבר יצאו מדין בן נח אף שלכלל ישראל לא באו.

ופי' עפ"ז מה שאמרו ביבמות (ק ע"ב): "אלא מעתה גבי אברהם דכתיב (בראשית יז ז) להיות לך לאלו-הים ולזרעך אחריך, התם מאי קמזהיר ליה רחמנא, הכי קאמר ליה, לא תנסב נכרית ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרא". והיינו דכיון שכבר יצאו מתורת בן נח, דיני היחס לגביהם הוא כישראל, שאם באו על השפחה ולדה כמותה ואינו מיוחס אחריהם. שלא כבני נח דהולד הולך אצלם אחר הזכר.

כמו כן, בדעת זקנים לבעלי התוס' (בראשית לז לה) נראה לדקדק קצת שלא היו בתורת ישראל ממש, שכן בנדונו היאך נשאו השבטים את אחיותיהם, והיאך נשא יעקב אבינו שתי אחיות וכו', כתב ליישב, שהאבות הק' לא היו מקיימים את מצוות התורה כנתינתן ממש, אלא כפי שהיה נראה בעיניהם לנכון לצורך עבודתם את הבורא יתברך. וז"ל שם:

"קשיא, מדאמרינן קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, גם מצות יבום היו מקיימין, כדכתיב (בראשית לח ט) בא אל אשת אחיך ויבם אותה, וא"כ האיך השבטים נשאו אחיותיהם, וגם יעקב היאך נשא שתי אחיות בחייהן. וי"ל, כי מאחר שלא נצטוו על התורה, אף על פי שידועה ברוח הקדש, מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין. והא דאמרינן בערבי פסחים (קיט ע"ב) שבסעודה של צדיקים לעתיד לבא נותנים כוס של ברכה לברך ליעקב, והוא אומר לא אברך מפני שנשאתי שתי אחיות בחייהן, אלמא דשלא כהוגן עשה. אפשר לומר דמ"מ הואיל ועתידה תורה לאסור איכא קצת עונש בדבר, ואפ"ה נשאן אף על גב דאיכא קצת עונש, לפי שלא היה רוצה אלא מן הצדקניות, ולא מצא בדור צדקניות כמותן. וגם אחת מהן לא היתה יכולה להוליד לבדה כל השנים עשר שבטים".

ולכאורה פשיטא, שאם היה דינם כישראל, לא היו בוררים להם דרך משלהם בעבודת הא-ל, אלא היו מקפידים לדקדק בכל מצוות התורה אף שטרם נתחייבו בהן, שהרי זו היא הדרך המתאימה וראויה לישראל לעבודתו יתברך.

מיהו, בלאו הכי לפי חידושו של הדעת זקנים אין מקום להקשות היאך שבתו האבות ביום השבת, דאדרבה, אפשר שלא שבתו ממש, אלא נהגו ביום השבת באופן שהיה נראה בעיניהם לנכון לצורך עבודת הבורא. בדומה לכך יש מהאחרונים שכתבו, שהאבות כלל לא קיימו את מצוות התורה בפועל ממש, אלא שידעו לייאת חד יחודים במעשיהם ולתקן ע"י מחשבת ליבם לבד את שצריך לתקן ע"י מעשה המצוות [ראה נפש החיים שער א פכ"א, וס' אוהב ישראל ריש פרשת בראשית], ולדבריהם כלל אין מקום לקושיא זו. ונמצא מעתה, דלהצד שהיה דינם כישראל בלאו הכי מותרים היו לשבות בשבת, ולהצד שהיה דינם כבני נח, אפשר שאכן לא שבתו בה, ושלא כפשטות לשון הגמרא שם.

ומכל מקום כמה תשובות נאמרו על כך בספרי האחרונים:

א. החילוק בין האבות לסתם בן נח

בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמה) כתב, דלטעמו של הרמב"ם דהאיסור בזה הוא משום שנראה כמחדש דת מדעתו, יש לחלק בין בן נח שאינו שייך כלל בתורת ישראל, שע"י זה שמקיים מצוות נראה כמחדש דת לעצמו, לאבות הק' שהם אבות האומה כולה שסופה לקבל תורה מסיני. דכיון שעתידים בניהם לקבל את התורה ולשמור מצוותיה, גם מעשי האבות אינם מתפרשים כדת חדשה, אלא הרי הם כמוסיפים מחול על הקודש ומקיימים כבר עתה מצוות שיתחייבו בהן בעתיד, והרי הם כגר צדק הבא להסתפח על נחלת ה'. אמנם, לפירושו של רש"י שם שגזירת הכתוב היא לאסור את השביתה לבן נח, ואין זה תלוי בחשש שנראה כמחדש דת, עדיין יקשה.

ואפשר שיש להטעים דבריו ע"פ מש"נ בחידושי הגר"ח (סטנסיל, סי' תלו), שמעולם לא נסתפק אחד מן הראשונים לומר שהאבות הק' היו בני נח ממש, שהרי אבות אומתנו הם, ואת כל מעלתנו יונקים אנו מהם, וכל מה שנחלנו אינו אלא בזכותם ומחמת ההבטחה שהובטחו מפי הגבורה, ובודאי מצד מעלתם הם ישראל. אלא שנחלקו הראשונים אם קיומם את המצוות היה כמי שמצווה ועושה או כמי שאינו מצווה ועושה. ולפי דבריו אלו פשיטא שאין מקום לשאלה זו כלל.

ב. דעת האחרונים שאכן עשו מלאכה כל שהיא ביום השבת

עוד כתב שם המהר"ם שיק בשם רבו החתם סופר (חי' חת"ס שבת קלט ע"ב), דאפשר שאכן היו מחללים את השבת בדבר מה, אלא שהיו עושים כן באופן שלישראל אין בכך איסור בשבת, וכמה דרכים יש בדבר [עצות אלו גם ניתנו בפוסקים לגבי גר שמל ולא טבל, שכפי שיבואר במקומו, נחלקו האחרונים אם הוא מותר בשביתה בשבת]:

א. בשם גאון אחד הביא במהר"ם שיק שם, דאפשר שהיו יוצאים מרשות היחיד לרשות הרבים בבגד ד' כנפות מצוייץ. שאצל ישראל היתר גמור הוא, כיון שהציציות הן צורך הבגד וטפלות אליו, ואילו אצל בן נח שאינו חייב בציצית נחשב הדבר כמשוי וזו היא הוצאה האסורה בשבת [ראה שו"ע או"ח סי' שא סעי' לט], ואף סברא זו הובאה בחת"ס (שם) בשם קדמון אחד. וכ"כ ברמזי אש על תנא דבי אליהו (פ"ו אות כד). וע"ע ס' מכתב השני להגאון השואל שם (סי' יד-טו), וס' ליקוטי סופר (מצוה לב).

ב. באופן אחר תירץ, דכיון שטעם איסור השביתה בשבת לשיטת רש"י הוא משום ישובו של עולם, יכולים היו לעשות מלאכה ע"י שליח, שבכך כבר אינם בטלים מישובו של עולם. וכ"כ בקונטרס באהלי צדיקים בשם רבי ישראל סלנטר, שהיו מחללין את השבת ע"י שליח נכרי, דלגבי ישראל אין כאן חילול שבת, דאין שליח לדבר עבירה [לכאורה תליא בשני הטעמים המבוארים בסוגית הגמ' בב"מ י ע"ב, עיי"ש ודו"ק], ואין שליחות לעכו"ם, אבל לבני נח הוי חילול, דאף שאין שליחות לישראל ע"י עכו"ם, מ"מ בעכו"ם לעכו"ם חבירו יש שליחות. וראה מה שהאריך בזה בשו"ת בכורי יעקב (זריהן, או"ח סי' ד).

ג. בס' פרשת דרכים זוטא לבעל המלא הרועים כתב, דכיון שהיו עושים מלאכה שלא לצורך מסויים, אלא בכדי להפטר מעונש מיתה שלא יושת עליהם מחמת שביתת השבת, נחשב הדבר כמלאכה שאינה צריכה לגופה שישראל פטור עליה ואינה אלא מדרבנן [ראה שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' נ ד"ה ועוד בה שלישיה].

וכן יש שפירשו, עפ"ד המהרש"א (ב"ב קיט ע"א) גבי המקושש, שכיון שלא עשה כן לצורך העצים אלא כדי ללמד הלכה מה יהא דינם של מחללי שבתות, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה [ומ"מ סקלוהו כיון שלא ידעו העדים שכך כוונתו, והרי הם דברים שבלב ואינם דברים]. וגם האבות הק', כיון שעשו מלאכה רק כדי שלא יתחייבו מיתה בשביתתם ביום השבת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה רק מדרבנן, ומכל מקום די בזה כדי שלא יתחייבו מחמת שביתתם.

ד. בס' פנים יפות (פ' משפטים יב יג, עה"פ ששת ימים תעשה מעשיך) פירש, שהיו עושים מלאכה בשבת בחצי שיעור [וזאת לשיטת ריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה], דכל דיני השיעורים לישראל נאמרו ולא לבני נח [ראה רמב"ם מלכים פ"ט הל' י], נמצא שביחס לקיום המצוות כישראל שבתו כהלכה, ומחמת דינם כבני נח אין כאן שביתה, דלגבי בן נח מלאכה גמורה היא. וראה בהרחבה בבכורי יעקב שם [אמנם ראה בתוצאות חיים לר"מ זאמבא סי' ח שדן אם יש דין חצי שיעור במלאכת שבת, או שכאשר אין שיעור הראוי למלאכה לא הוי מלאכת מחשבת].

ה. בס' בית האוצר (כלל א) למהר"י ענגיל כתב ליישב, שעשו מלאכה ביחד עם אדם נוסף, דלענין ישראל קיי"ל ד"שנים שעשו פטורים", שנאמר (ויקרא ד כז) "בעשותה", ודרשו חכמים (שבת צב ע"א) שרק יחיד שעשה את כל המלאכה בעצמו חייב מיתה ולא כשעשאוה שנים, אבל לענין בני נח לא נאמרה דרשה זו, וחילול גמור הוא לגבייהו [אמנם בס' מקור חיים סי' תס"ו כתב דשנים שעשו הוא איסור תורה אלא שפטורים מן הקרבן, ולדבריו לא מהני מידי].

ו. בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' טז) כתב, שהיו נוהגים לרוץ לדבר מצוה, שיש בזה דררא דחילול שבת כמבואר בשו"ע (סי' שא סעי' א), ומ"מ אין זו הפקעה למצות השביתה. אמנם בס' שאלת רב (לגר"ח קנייבסקי, עמ' קלו) נקט שצריך לעשות מלאכה דאורייתא ולא די במה שמחללה באיסור דרבנן בלבד.

ז. באופן נוסף כתב, ע"פ מה שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני בראשית רמז סג), שאברהם היה משמש ככהן גדול ומקריב קרבנות ביום השבת, והנה, ישראל מותר בהקרבת קרבנות ביום השבת, ד"גדולה עבודה שדוחה את השבת" (תנחומא בראשית ו), אבל קרבנות של בני נח אינם דוחים את השבת ולדידהו נחשב הדבר כחילול שבת.

ח. עוד כתב, שהיו שוחטים בן פקועה בשבת ואוכלים מבשרו אומצא. דלישראל בן פקועה אינו צריך שחיטה אפילו משום מראית העין [ראה שו"ע יו"ד סי' יד סעי' ב], ואילו לבני נח בן פקועה אסור באכילה משום אבר מן החי, ונחשב להם הדבר כתיקון גמור.

[יש לעיין, לענין יום טוב שחל להיות בשבת, ועשה מעשה הנחשב מלאכה לענין יו"ט ואינו מלאכה לענין שבת, אי חשיב ע"י זה שביטל שביתתו, או שמא כיון שלענין שבת אין זו מלאכה עדיין חשיב ששבת בשבת. וכגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול פרי מסויים להצלת נפשו, וניתן להביאו לו בשתי דרכים, או ע"י תלישה מן המחובר או ע"י הוצאה מרשות לרשות. דלענין שבת אין בזה נפקותא, דמה לי אם יקצור הוא יוציאנו מרשות לרשות, אבל לענין יו"ט שאין איסור הוצאה מרשות לרשות, אסור לתלוש מן המחובר, ואם עשה כן לוקה (לקט יושר לבעל תרומת הדשן). ויש לדון אי חשיב בכהאי גוונא שביטל שביתתו, ונפק"מ לגבי דידן, בנכרי שעשה כך, אם מותר לו לשבות משאר מלאכות בשבת זו. מיהו בעיקר נידון זה יש לפקפק, דאפשר שאף שעשיית מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה מותרת בשבת מ"מ לא חשיב ששבת, דסוף סוף עשה מלאכה, אלא שעשה את הדבר בהיתר מחמת פיקוח נפש, וממילא אדרבה, עצה טובה היא בכהאי גוונא שיעשה מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה אם נזתמן לו, ובכך לא חשיב ששבת ומכל מקום לא חילל את השבת בדבר האסור].

ג. באיסור השביתה – אם הלילה הולך אחר היום שלאחריו

 בתשובות רעק"א (השמטות לסי' קכא) עמד אף הוא על קושיא זו היאך היו האבות מקיימים את התורה, וכתב ליישב בשם ס' פנים יפות לבעל ההפלאה (שם, ובראשית ח כב, וע"ע ס' המקנה קידושין לז ע"ב), דהנה כבר נתבאר שמקור הלכה זו שגוי ששבת חייב מיתה, הוא מדכתיב (בראשית ח כב) "יום ולילה לא ישבותו". והיינו, שאסור לבן נח לשבות יום ולילה שלמים ממלאכה, דנמצא בטל ע"י זה מישובו של עולם.

והרי קודם מתן תורה היה הלילה נמשך אחר היום שלפניו, שכן המקור לכך שהיום נמשך אחר הלילה שלפניו הוא מדכתיב (ויקרא כג לב) "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ופסוק זה נאמר אחר מתן תורה, ולישראל נאמר ולא לנכרים. נמצא איפוא שגדר איסור השביתה המוטל על בן נח הוא שלא ישבות יום תמים ובלילה שלאחריו, אבל אם שבת בלילה שלפניו אין זה בכלל האיסור. וא"כ נתיישבה הקושיא היטב, דאברהם אבינו שמר את מצוות התורה כדרך שיצטוו בהן לאחר מכן ישראל במתן תורה, וע"כ שבת בליל שבת וביום שלמחרתו, ומעשה זה אינו בכלל האיסור.

ובפנים יפות שם הוסיף עוד, דהשתא דאתינן להכי תעלה ארוכה לקושיא נוספת שיש לעורר בפרשה זו. דבסוגיית הגמרא בסנהדרין (נט ע"א) איתא: "אמר מר, כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לא נשנית בסיני לישראל נאמרה". ע"כ.

והקשו התוס' שם (ד"ה נאמר), היאך יתכן שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה, הרי האיסור לשבות בשבת האמור לבן נח לא חזר ונשנה בסיני, והוא אינו נוהג בישראל.

ותירצו התוס', שכלל זה שכל מצוה שלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבן נח, הוא רק כאשר זה אינו סותר למצוה המפורשת בתורה, אבל כאשר גילתה התורה בפירוש שהלכה זו אינה נוהגת בישראל, וכמו כאן דאדרבה נצטוו ישראל לשמור את השבת, לא נאמר כלל זה.

ובפנים יפות שם הקשה, לדברינו שאיסור השביתה בשבת נאמר כאשר הוא שובת ממלאכה במוצאי השבת ולא בלילה, א"כ גם לאחר שנצטוו על שמירתה עדיין יכולה להתקיים הלכה זו, ומפני מה לא אמרו שאסור לבן ישראל לשבות ממלאכה במוצאי שבת.

ותירץ, דכיון שלעיתים יזדמן יום הכיפורים במוצאי שבת, ועל כרחו ישבות ממלאכה ביום השבת ובצאתה, מוכרח שלא נאמר איסור זה לישראל [ויש לעיין לדבריו היאך קיים אברהם אבינו את מצות השביתה כאשר חל יוה"כ אחר השבת, ודו"ק].

ובחידושי רעק"א הקשה על דבריו, שהרי בעל מימרא זו שם הוא ריש לקיש, ושיטת ר"ל ידועה דחצי שיעור מותר מן התורה כמבואר ביומא (עג ע"ב), וא"כ גם אם יחול יוה"כ במוצאי שבת יכול להתקיים דין "יום ולילה לא ישבותו" – ע"י שיקצור בשבת כשיעור חצי גרוגרת, שמדיני השבת אין בכך כל איסור, דחצי שיעור מותר מן התורה, וכן יעשה גם בליל יום הכיפורים, שעי"ז נמצא שמבחינת דיני השבת ויום הכיפורים לא חילל, אבל מבחינת הצטרפות יום השבת למוצאי השבת לענין דין "יום ולילה לא ישבותו" נמצא שלא שבת. וא"כ גם כשחל יום הכיפורים במוצאי שבת יכולה להתקיים הלכה זו ושבה קושית בעל הפנים יפות למקומה.

וע"כ צ"ל, שלדעת התוס' איסור השביתה ביום השבת אינו מתפרש על הלילה שאחר השבת אלא על ליל שבת עצמו.

ונפק"מ בכל זה, לנדונו של רעק"א לגבי שפחות המצויות בבית ישראל ונוהגות בשמירת השבת כמותם, האם יש למחות בידן ולחייבן לחלל את השבת כדי שלא יבואו לידי חיוב מיתה. דלדברי הפנים יפות אין פסול במנהגן, כיון שהן עושות מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת, ונמצא שלא עברו באיסור זה. אבל לפי המתבאר מדברי התוס' איסורא קעבדי, ויש למחות בידן שלא ישמרו את השבת עם אדוניהן [אמנם בפנים יפות פ' ויקהל דן בשאלה זו, וראה שם מה שתירץ, וע"ע שו"ת בנין ציון (סי' קכו) שדברי התוס' אמורים לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, שכך הוכרע להלכה].

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי רעק"א [שאף קודם מתן תורה היה איסור זה נוהג בליל שבת ולא במוצ"ש], ממה שאמרו בגמרא שבת (פז ע"א) גבי שלושת ימי הגבלה דהוסיף משה יום אחד מדעתו, "מאי דריש, היום ומחר – היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה". והרי היה זה קודם מתן תורה שהיום קודם ללילה, וע"כ צ"ל כדברי רעק"א, שלענין מצוות התורה וחוקיה, גם קודם מתן תורה היה היום הולך אחר הלילה. וראה מש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קכא אות יב). וע"ע ערוגות הבשם (או"ח סי' קמו) ובנין ציון (שם) מה שדנו בדברי הפנים יפות.

[אמנם בחתם סופר תורת משה עה"ת (ויקרא דרוש לפ' החודש) מבואר שנקט בפשיטות כסברת הפנים יפות, יעוי"ש שהביא את קושיית התוס' בברכות (ח ע"ב), בהא דאמרינן בר"ה (ט ע"א) "ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מינה ליה, נפקא ליה מדתניא (ויקרא כג לב) ועניתם את נפשתיכם בתשעה, יכול בתשעה – תלמוד לומר בערב. אי בערב יכול משתחשך – תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קדש". והקשו התוס' (ברכות שם), שהרי כלשון זו ממש מצינו בפסוקי התורה גם לגבי חיוב אכילת מצה ושם לא דרשו לרבות את היום שלפניו, שנאמר "בארבעה עשר יום לחודש הזה בערב תאכלו מצות", הרי שאף שהזכיר הכתוב את יום י"ד, פשיטא להו לחז"ל דבערב היינו ליל ט"ו.

וכתב ליישב, דקודם מתן תורה גם לישראל היה הלילה הולך אחר היום, וממילא "בארבעה עשר בערב" הוא הזמן המכונה אחר מתן תורה ליל ט"ו ועלו דברי הפסוק יפה ואין כל רמז ליום שלפניו, ורק לגבי יום הכיפורים שנאמר אחר מתן תורה, שם הוקשה לחז"ל מפני מה אמרו בתשעה לחודש בערב, הרי ליל עשירי הוא, ומכאן למדו שיש להוסיף מן החול על הקודש.

וכן כתב הצל"ח בפסחים (קטז ע"ב) גבי מה שאמרו חז"ל [ראה רש"י במדבר טו מא] ששמונת פתילי הציצית הם כנגד שמונת הימים שעברו ישראל מיציאתם ממצרים עד שאמרו שירה על הים. דלכאורה קשיא, שהרי בשביעי של פסח היה הדבר וא"כ הם שבעה ימים ולא שמונה. ותירץ, דקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום ונחשב הדבר שיצאו ביום י"ד].

אמנם בביאור הלכה (סי' דש ד"ה א"י) נראה שנקט שנכרי שקיבל עליו להתגייר ולשמור כל המצוות מותר בשמירת השבת, ודינו עדיף מגר תושב, אבל מכל דברי האחרונים הנ"ל דחיזרו אחר טעם היאך קיימו אבותינו מצות שביתה בשבת נראה דלא ס"ל הכי, וצ"ע.