בס"ד
מאמר השבוע עוסק בשאלה מה הדין של משלוח של חמץ שהגיע בדואר לאחר הפסח. מה הדין כאשר יהודי ששלח חמץ בדואר ולא עשה מכירת חמץ על החמץ שנשלח בדואר? מה הדין כאשר נכרי ששלח חמץ בדואר לנמען יהודי? ומה הדין בנכרי ששלח חמץ בדואר דרך דואר ישראל או חברת משלוחים יהודית? ומה הדין ביהודי שהזמין ברשת מוצר חמץ ושילם עליו, והנכרי שלח את החמץ ליהודי, אך המוצר הגיע לאחר הפסח? של מי המוצר בזמן שהוא נמצא בדואר? מי שאנוס ולא יכול היה למכור את החמץ, האם עדיין החמץ נאסר באכילה? חמץ שהיה במקום שאינו נגיש האם הוא נאסר לאחר הפסח? אסיר שמינה שליח למכור את החמץ או לבערו, ולא היה יכול לעקוב אחרי השליח האם הדבר בוצע, האם החמץ נאסר? חמץ שנגזל האם הוא נאסר באכילה? והאם יש הבדל בין גנב יהודי לגנב נכרי? עצורים במחנה מעפילים שסמכו על רב המחנה שיסדר להם את החמץ, מה נפסק לגבי חבילות שנשלחו אליהם, או מנות שקיבלו מהנהלת המחנה? האם מותר להזמין כרטיס טיסה הכולל מנת חמץ בחול המועד פסח? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
מה הדין של חמץ שנשלח בדואר והגיע לאחר הפסח? חלק ב
בשבוע שעבר עסקנו בשאלה האם מותר לשלוח חמץ בדואר כאשר יתכן והחמץ יגיע בפסח או לאחר פסח. וכן האם מותר להזמין חמץ ברשת, כאשר יתכן והחמץ יגיע ליעדו בפסח או לאחר הפסח. השבוע נשלים את הנושא מה הדין בדיעבד, כאשר אדם קיבל משלוח של חמץ לאחר הפסח שנשלח לו לפני הפסח.
משלוח של חמץ שהגיע בדואר לאחר הפסח?
במשלוח חמץ שהיה בדואר או בחברת המשלוחים בפסח, יש כמה נידונים: א. יהודי ששלח חמץ בדואר ולא עשה מכירת חמץ על החמץ שנשלח בדואר. ב. נכרי ששלח חמץ בדואר לנמען יהודי. ג. נכרי ששלח חמץ בדואר דרך דואר ישראל או חברת משלוחים יהודית. ד. יהודי שהזמין ברשת מוצר חמץ ושילם עליו, והנכרי שלח את החמץ ליהודי.
בשבוע שעבר כתבנו כי למעשה כאשר החמץ בדואר הוא בפשטות בבעלות השולח עד שהנמען מושך אותו או מגביה אותו, או שמניחים אותו בתיבת הדואר או בחצר של הנמען. אם כי הפוסקים דנו שיתכן במצבים מסוימים נדירים יותר שהנמען כבר זכה במשלוח מיד כשהוא הגיע לדואר או לחברת המשלוחים.
בנוסף בצורה הרגילה שלאחר שהמשלח שלח את החמץ הפעולה היא אל חזור, והמשלח אינו יכול להחזיר לעצמו את המשלוח, כתב הרב פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"א סי' קמו) שהחמץ היא בבעלותו המשלח או אינה ברשותו, ובמקרה כזה אינו יכול למכור ואף לא להפקיר את החמץ. אולם כתב שבשעת הדחק יש מקום לסמוך על הסוברים שכיון שאין לו שום שליטה על החמץ אינו עובר על בל יראה ובל ימצא. ומצד הנמען החמץ עדיין אינו שלו, ולכן גם הוא אינו עובר על בל יראה. אולם סיים שהדבר עדיין צ"ע.
במידה והמשלח יכול לשלוט על החמץ, ולבטל את המשלוח והחברה או הדואר תשיב לו את החבילה, ועלות הביטול היא נמוכה מעלות החמץ שנשלח, הדבר נחשב ברשות ובבעלות המשלח, ובמקרה כזה הוא יכול למכור או להפקיר את החמץ.
למעשה הרב פיינשטיין הכריע שכדי להמנע מהאיסור של בל יראה, אסור לשלוח חמץ לפני הפסח במידה ויתכן והוא ישאר בדואר בפסח. והעצה היחידה היא לתת את החמץ במתנה לנכרי והנכרי ישלח את החמץ. ועצה זו מועילה רק במידה והדואר או חברת השליחויות אינה בבעלות יהודית, או שאין לדואר ולחברת השליחיות שום אחריות על המוצר. אמנם הוא מדבר על לשלוח את החבילה לפני פסח לכתחילה, והוא לא דן מה הדין החבילה לאחר הפסח בדיעבד במידה והיא נשלחה.
בנוסף עסקנו בשבוע שעבר בכך יש מהתורה שני איסורים: א. שלא יהיה בבעלותו של יהודי חמץ. ב. שלא יהיה ברשותו של יהודי חמץ שיש לו אחריות על החפץ, והובאו 3 דעות מהו אחריות: א. אחריות על גניבה ואבידה. ב. אפילו אחריות על פשיעה. ג. אפילו אם אין אחריות הלכתית או חוקית, אך בעל החמץ הוא אדם אלים והוא יגבה בכח תשלום אם יקרה איזה נזק לחמץ.
מי שהיה אנוס מלבער את החמץ
נשוב כעת לדון על מציאות שיש ליהודי חמץ בדואר בבעלותו, אולם אין לו אפשרות לבער את החמץ, ולדעת רבי משה פיינשטיין אין לו אפשרות גם להפקיר או למכור את החמץ, כיון שהוא לא בשליטתו. על מנת לענות על שאלה זו נביא מספר שאלות מקבילות שנידונו בשלחן ערוך.
השלחן ערוך (או"ח סי' תמח סעיף ג) פסק שחמץ שהיה בבעלות יהודי, אף שהיה שוגג או אנוס בכך שלא ביער את החמץ, החמץ נאסר באכילה ובהנאה לאחר הפסח. עוד פסק השלחן ערוך (שם סעיף ה) כי גם במידה ויהודי ביטל את החמץ לפני פסח כדין, והפקיר אותו, בכל זאת החמץ נאסר לאחר הפסח.
כלומר שלמרות שהאיסור להנות מהחמץ לאחר הפסח הוא קנס שקנסו חכמים, חכמים גזרו את הקנס על כל המקרים, ואף אדם שהיה אנוס ולא היה יכול לבער את החמץ קנסו אותו.
אולם המשנה ברורה (סי' תמח סק"ט) כתב שיש הבדלים בין מיני האונס השונים, ובאונס שלא היה מוטל כלל על האדם לחשוב שהוא צריך לבער את החמץ, יש מקום להתיר. ולמעשה (בה"ל סי' תמח סעיף א ד"ה אפילו) הכריע שאם יש הפסד מרובה ניתן להקל להנות מהחמץ, אך גם במקרה של הפסד גדול אין להתיר את החמץ באכילה ליהודי. אך כשמדובר בהפסד קטן יש להחמיר גם שלא להנות מהחמץ.
המשנה ברורה (סי' תמח ס"ק כה) כתב לגבי אדם שעשה בדיקת חמץ כדין ולא מצא את החמץ, ולאחר הפסח גילה שהיה חמץ שהוחבא היטב, או שהיה במקום שלא היה עליו לבדוק שם, שנחלקו הפוסקים האם החמץ אסור בהנאה, ולמעשה בדיעבד אם מדובר בסכום קטן יש להחמיר, אך אם מדובר בחמץ שיש לו שווי כספי גדול, ניתן להקל להנות מהחמץ, למשל למוכרו לנכרי, אך אין להקל שיהודי יאכל את החמץ גם כשיש הפסד גדול.
אולם במידה ואדם היה בדרך ולא היה לו נכרי שניתן למכור לו את החמץ שבביתו, וכן לא היה לו אפשרות טכנית לבער את החמץ בביתו, כיון שהוא אנוס, אם הוא הפקיר את החמץ כדין במקום ששהה שם ניתן להקל והחמץ מותר באכילה ובהנאה והיא לא נאסרה.
דוגמא נוספת שפסק המשנה ברורה (סי' תלג ס"ק לט) שמותר לאכול ולהנות מהחמץ והחמץ לא נאסר, הוא כאשר נפל מפולת על החמץ גבוה יותר מג' טפחים [כ30 ס"מ] שאין חשש המפולת יתגלה בפסח, וחכמים לא הטריחו את בעליו לחפור במקום ולבערו, ולכן גם לא נאסר החמץ מתחת המפולת, ואם לאחר הפסח הוציא את החמץ מתחת המפולת הוא מותר באכילה ובהנאה.
לאור הלכות אלו הסתפק רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה פסחים י: גמ' ד"ה מי) מה הדין בחמץ שהיה בדואר בפסח, כיון שבפועל לא היה לאדם שום אפשרות לבדוק את החמץ ולבערו, ולכן אין סיבה לאסור את החמץ כאשר בעלי החמץ ביטלו את החמץ כדין ואמרו כל חמירא, או שמא חכמים גזרו על כל אופן, ולא חילקו בדבר. והביא שם מספר רב של נידונים שבחלקם אסרו את החמץ למרות שלא היה אפשרות לאדם לבער את החמץ, ובחלקם לא אסרו. ולמעשה לא הכריע.
חמץ גזול
נידון נוסף שיכול לשפוך אור על השאלה, הוא מחלוקת האחרונים האם חמץ גזול נאסר בהנאה, בזמן שבעלי החמץ אינם יכולים בפועל לבער את החמץ. למעשה נחלקו בכך האחרונים דעת הנודע ביהודה (קמא או"ח סי' כ) שכיון שבעלי החמץ אינם יכולים לבער את החמץ שנגזל מהם, הם אינם עוברים על איסור בל יראה, ולכן גם החמץ אינו נאסר באכילה או בהנאה. ואילו רבי עקיבא איגר (קמא סי' כג ד"ה ולכאורה היה) והשואל ומשיב (תליתא ח"ג סי' לא) סברו שהחמץ נאסר בהנאה, וכן פסק המשנה ברורה (סי' תמח בה"ל סעיף ג ד"ה חמץ). אולם במקרה ונכרי גזל את החמץ מיהודי פסק המשנה ברורה (שם) שהחמץ אינו נאסר כלל. ונראה שהסיבה שאסרו את החמץ כיון שהוא היה ברשותו של הגזלן, והגזלן עבר על איסור בל ימצא, כיון שהוא ברשותו ויש לו אחריות על הדבר, משום שאם ינזק החפץ הוא חייב לשלם את שוויו לבעלים. [ראה שדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ח ס"ק טז ד"ה ואם) חזון איש (או"ח סי' קיח סק"ד) ומנחת שלמה (פסחים י: ד"ה עוד יש לדון)].
ע"פ סברא זו יש להחמיר יותר כאשר הדואר או חברת המשלוחים היא בבעלות יהודית, וכאשר יש ברשותו חמץ שהוא חייב באחריותו הרי הוא עובר על איסור בל ימצא, וזה סיבה לאסור את החמץ.
חמץ שהיה בדואר האם נאסר לאחר הפסח
כפי שציינו שבוע שעבר מספר פוסקים קדומים עסקו בשאלה זו, אולם בהחלט לא ברור האם המציאות בזמנינו אכן דומה למציאות בזמנם, וכיצד התקבלו הדברים להלכה.
החלקת יעקב (או"ח סימן קצא) הרחיב בדברים הנ"ל והסיק שבמקום שהיהודי אמר כל חמירא וביטל את החמץ, ובפרט כשעשה מכירת חמץ וכלל כל חמץ שיש לו, אף שיש להסתפק האם גם החמץ שבדואר בכלל, במקום שיש הספד מרובה יש מקום להתיר, אולם כאשר מדובר בסכום קטן ראוי להחמיר ולא להנות ממנו.
מוצר שנקנה ברשת
אולם כאשר אדם מזמין מוצר של חמץ ברשת השאלה היא כפולה, האם הלכתית המוצר עובר לרשותו של הקונה, או שהוא עדיין ברשותו של המוכר עד שהוא מגיע לידו של הקונה?
בהנחה שאין בעלות על המוצר עד שהוא מגיע לידו של היהודי עדיין יש מקום לאסור להזמין מהרשת, כיון שהכסף כבר שולם, ולכן האחריות על המוצר הוא של היהודי, ואם יקרה לכך נזק היהודי הוא שישא בהפסד.
המשנה ברורה (בה"ל סי' תמ סעיף א ד"ה ואפילו) כתב בשם השאגת אריה (סי' פה) שיש מחלוקת ראשונים האם האיסור הוא רק כאשר החמץ הוא בביתו ובאחריותו, אולם אחריות על חמץ שאינו נמצא ברשותו ובביתו אינו אסור, או שכל אחריות אסור. והכריע השאגת אריה שלגבי איסור החזקת חמץ יש לחשוש לדעת המחמירים, ולהמנע מכל סוג של אחריות, אולם בדיעבד לאחר הפסח, גם מי שנכשל והיה לו אחריות על חמץ שאינו נמצא בביתו, ניתן להתיר את החמץ באכילה, ולסמוך על המתירים.
בנוסף כתב המשנה ברורה (סי' תמ סק"ג) שבדיעבד יש להקל כדעת הסוברים שאם יחד מקום ואינו יכול לטלטלו ולהעבירו כרצונו לא נאסר. ולכן מה שיש אחריות על ההפסד לחוד אינו אוסר.
סיכום
א. יהודי ששלח חמץ בדואר ולא עשה מכירת חמץ על החמץ שנשלח בדואר, בפשטות החמץ עדיין בבעלותו ונאסר בהנאה, ודנו הפוסקים האם ניתן לעשות מכירת חמץ לאחר שהדואר נשלח, והאם החמץ נאסר כיון שהיה אנוס גמור. למעשה בסכום קטן ראוי להחמיר, בהפסד מרובה יעשה שאלת חכם, כיון שיש נתונים נוספים שיכולים להשפיע על ההלכה.
ב. נכרי ששלח חמץ בדואר לנמען יהודי, כל עוד שהדואר לא הגיע אל היהודי בפסח יש מקום להקל, בדיעבד. אולם במידה והיהודי מודע למשלוח בפרט אם הוא נשלח ע"י דואר ישראל או חברת משלוחים יהודית יש יותר חשש שהוא הגיע לבעלותו, ויש לעשות מכירת חמץ ולבטלו. אך בדיעבד יש מקום להקל.
ג. נכרי ששלח חמץ בדואר דרך דואר ישראל או חברת משלוחים יהודית. במידה והדואר רשום והוא באחריות היהודי, וגם נמצא ברשותו [בשטח השייך לחברה], החמץ נאסר בהנאה. אולם אם לא היה לחברה אחריות על המשלוח, החמץ אינו נאסר בדיעבד.
ד. יהודי שהזמין ברשת מוצר חמץ ושילם עליו, והנכרי שלח את החמץ ליהודי. יש לברר קודם האם הוא בבעלות היהודי הלכתית, ובהנחה שהוא לא בבעלות היהודי עד שמגיע ליעדו, אף שהדבר אסור כיון שהוא באחריותו, הוא אינו נאסר בדיעבד.
שליח שמעל בשליחותו?
שאלה נוספת שנשאלה מה הדין כאשר אדם עשה כל שביכולתו למכור את החמץ, אולם השליח מעל באמונו. החק יעקב (תורת השלמים שאלה ו בסוף הספר) דן על יהודי שלצערנו היה כלוא במאסר, והוא מינה שליח שימכור עבורו את החמץ, ומאיזה סיבה השליח התרשל ולא מכר את החמץ, כעת כשהאיסר שב לביתו מתברר לו שכל החמץ היה ברשותו בפסח. החק יעקב פסק שבמקרה זה, כיון שהוא היה אנוס גמור.
עצורים במחנה מעצר שלא היו מודעים לכך שיש ברשותם חמץ?
רבי דוב בער אליעזרוב בספרו על שאלות של מחנה המעצר של המעפילים (שאלי ציון ח"ב סי' טז) דן לגבי משלוחי מזון של חמץ שנשלחו למעפילים במחנות העצורים, והעצורים לא היו מודעים שעליהם למכור את החמץ. ולמעשה התיר את הדבר בהסתמך על כך שהעצורים לא ידעו שצריך לעשות מכירת חמץ, ובנוסף היה במקום רב שסידר את כל עניני הדת, והם היו בטוחים שכל מה שצריך לעשות בענין הפסח הוא מסדר להם, ולכן יש לדונם כאנוסים. ואף שיש מחמירים באנוס יש לצרף את הסברא שבימינו אנו שכולם עושים מכירת חמץ, אין נסיון בכך והדבר מותר.
טיסה בפסח הכוללת ארוחה שהיא חמץ
אדם שרוצה לטוס בחג הפסח, אולם יש לו בעיה כיון שכרטיס הטיסה המוצעת לו כוללת ארוחת חמץ מובנית בכרטיס, ואין לו דרך לרכוש את הכרטיס ללא הארוחה, למרות שהוא מעולם אינו אוכל את הארוחה הלא כשרה, ונשאלת השאלה האם מותר לו להחזיק בכרטיס כיון שבכך יש לו בעלות על ארוחת חמץ?
רבי דוב בער אליעזרוב (שאלי ציון ח"ב סי' טז) דן על מקרה דומה, במחנה עצורים של מעפילים בכל יום העצורים קיבלו מנה יומית של חמץ, המנה הוחזקה עבור העצורים בצורה אישית בידי מפקדי המחנה, והמנות שניתנו לפני פסח הוחזקו עבורם במהלך החג בידי ההנהלה, והעצורים לא היו מודעים לכך שיש לעשות מכירת חמץ. במקרה זה הוא כותב כי הבעלות על החמץ היתה עדיין של הנהלת המחנה האנגלית אלא שהיה אחריות של העצור על המנה, כיון שאם המנה נגנבה או נאבדה ההפסד היה שלו. בפועל הוא כתב כי בצירוף העובדה שהעצורים חשבו שהרב האחראי סידר להם את מה שצריך, והם לא היו מודעים לכך שצריך למכור או להפקיר את החמץ, ניתן להסתמך על השיטות שאף שיש איסור של בל יראה כאשר יש אחריות על החמץ, אין לאחר הפסח החמץ לא נאסר.
רבי אלתר אליהו רובינשטיין (מגדנות אליהו ח"ד סי' פה) כותב שבמקרה קנית כרטיס טיסה הכוללת ארוחה אין כל חשש, כיון שהוא לא קנה את הארוחה, אלא זכות לקבלת ארוחה, והזכות אינה חמץ. והדבר דומה למי שקיבל שובר למימוש במסעדה ביום מסוים, שאין לו בעלות על האוכל, עד שהוא לא ניגש למסעדה ומימש את השובר, והוגשה לו הארוחה. ומכל מקום כתב שלכתחילה ראוי שיכלול במכירת החמץ גם את זכות הארוחה של החברה, לצאת מידי כל חשש.
בשבוע הבאה נשלים את הסדרה, ונעסוק בעיקר בשאלה מתי עוברים על בל יראה ובל ימצא אף על שאינה בבעלותנו, ובאיזה תנאים מותר שיהיה בבתינו חמץ שאינה בבעלותנו. הדבר מצוי מאד כאשר יש לסטודנט למשל דירה בשותפות עם נכרי או יהודי שלצערנו לא שומר כשרות, או עובד נכרי.
