צניעות פאה

תמהני על הרב המשיב שליט"א, כיצד אפשר לפסוק לפי "ההגיון" כאשר מאות פוסקים שהתירו פאה באופן עקרוני, וכל המצוי בספרי השו"ת מאז החל הפולמוס בנדון, יודע שהנדון היה על פאה שאינה ניכרת, ולכן האוסרים רצו לאסור משום מראית העין – שלא ניכר כלל שהיא נשואה ונראית כהולכת בגילוי ראש.

אבל המתירים לא חשו כלל ל"הגיון" הנ"ל, כיון שאין לו שום מקור, אלא סברת הכרס בעלמא, שהרי המקור לכיסוי ראש בכתובות ע"ב נלמד באגב מהפסוק 'ופרע', ועצם כיסוי הראש מקורו בקללת חוה ואינו ענין של צניעות או ריחוק, אלא ענין של עונש, שתהא עטופה כאבל, כמבואר בגמ' עירובין ק'.

וכן הביא בספר "טהרת משה" עמ' קפ"א מפסקי הגאון מהרי"ק בתשובות כת"י: "שאלה, מדוע כת"ר מתיר ללכת בפאה, מדוע אין כאן חשש לדברי הרמב"ן "נבל ברשות התורה", כי הרי מטרת הכיסוי משום צניעות – ששערות האשה לא יראו כי הם מושכות את יצר לב האדם, ולכאורה רוח ההלכה אין כאן". תשובה, "מותר גמור לילך עם פאה נכרית, ומשנה שלמה "יוצאה האשה… בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה". ועיין פירוש הרמב"ם שם. ומעולם לא מצאתי אני שחייב אדם לקחת אשתו לדקורטור כדי לבחור לה בגדים המכערים אותה. וכת"ר דריש טעמיה דקרא לפי דעתו, ולית לן בה".

ואפילו הפוסקים האוסרים, מלפני 500 שנה ועד היום, רובם דיברו על מראית העין שהיא גדר הלכתי שאין לו שום קשר לצניעות, ולא אסרו בשם "ההגיון".

וזאת ישכיל המשכיל, שאין נפק"מ בין "טופ לייס" לבין הפאה שהיתה לפני 500 שנה (ובמערת קבורה במצרים התגלתה פאה מלפני 3400 שנה שהשתמרה ע"י חומרים מיוחדים שהיו למצרים, ונראית בדיוק כמו הפאות של היום!) וכהיום כן אז, הפאה היתה נראית כשיער, ולכל הפחות מרחוק היתה נראית כך, ועל זה גופא היה הדיון בין האוסרים למתירים.

מאידך גיסא לגבי מטפחת המחליקה ונראה ראשה – אין הבדל בין מטפחת כזאת לחצאית שבכל רגע מחליקה ונראה בשרה, שכל בר דעת מבין שאי אפשר לקרוא לזה כיסוי, ופשוט שחצאית ג'ינס (לדוגמא) עדיפה על חצאית כזאת, למרות שאולי מחומרות הצניעות נהגו לא ללבוש חצאית כזאת. כי כאן חסר במהות הכיסוי.

לענ"ד, הנדון איננו בגדר פריצה חדשה בחומת הצניעות, שכן ההבדל בין "לייס" לסוגיו לבין פאה רגילה, אינו ניכר אלא למתבונן מקרוב, וכבר כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), "דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". אלא להולך בתומו, ופאה מסוג 'לייס' איננה דבר בולט או מושך את העין.

בוודאי שלאחר שנהגו נשות ישראל לכסות את הראש, יש בזה אלמנט של צניעות, אבל אני מדבר על המנהג הרווח אצל נשים צדקניות לכסות בפאה, ובזה אין שום נפק"מ בין פאה לפאה כנ"ל, אלא יכולה להיות נפק"מ בפאה חריגה ובולטת.

אבל ביסוד טעם כיסוי הראש, הטעם של הגמ' בעירובין דף ק' איננו "שולי" אלא למעשה זהו הטעם היחיד המוזכר בחז"ל, שתהא עטופה כאבל.

ולמעשה לא גילו לנו בזה שום טעם, והגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', דף קצ"ד ע"א, נדפס בשנת תקע"ט), כתב: "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו [מעורר] הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם… אלא טעמם ונימוקם עמם".

ומה שכתב ששיער נאסר מטעם כמוס, כן כתב רבינו מנחם ריקאנטי, פוסק ומקובל מן הראשונים, בספרו ריקאנטי על התורה (פרשת נשא): "וטעם ופרע ראש האשה, רומז אל הענין המכוון להמציא מקום למדת הדין לחול עליה אם היא טמאה, כטעם וראשו יהיה פרוע, לרוח הטומאה השופעת עליו, ולהתרחק ממדה זו אמרו רבותינו ז"ל ופרע את ראש האשה, תנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש".

וביתר ביאור התבאר בדברי הגאון רבי נחום רוטשטיין שליט"א, ראש ישיבת נזר התורה, בתשובה שכתב: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם… ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

ולמעשה כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו דת והלכה סימן א' שאין הרהור כלל בשיער בימינו, "ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן" (אלא שאיסור דאורייתא אי אפשר להתיר).

וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סימן י"ג: "נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך".

ובטענה זו גופא דנו הפוסקים במשך 500 השנים האחרונות, והפוסקים המתירים פאה טענו שאין בזה בעיה של דת יהודית, אע"פ שלא ניכר הכיסוי, היות וכך המנהג העכשווי אצל נשים צדקניות.

ואצטט מעט מלשונות הפוסקים האוסרים, כדי שיובן שאין חדש תחת השמש:

מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות. לפני כחמש מאות שנה).

תשובה מאהבה: "בזה נראין הן… כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".

ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".

תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".

תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

ר' שלמה קלוגר: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".

ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

שו"ת חסד לאברהם (לפני מאתיים שנה): "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

ברכת שלמה (דף ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשוייין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער"…

במחילה מכת"ר, זו לא הדחיה שדחו המתירים את דברי האוסרים. מעולם לא היתה בזה מחלוקת במציאות, ובדברי המתירים (גם שנים רבות טרם הופעת ה"טופ לייס") מבואר במפורש שמותר אע"פ שלא ניכר.

ולגבי דת יהודית השיבו כנ"ל, שאין בזה דת יהודית אע"פ שנראית כפרועת ראש, ולגבי מראית העין השיבו שאע"פ שלא ניכר כלל, הרואה ישער בדעתו שמדובר בפאה כי ההיתר מצוי.

ולדוגמא, בשו"ת "סתרי ומגיני" (נדפס בשנת תרצ"ב) כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה".

וכן בשו"ת "אגרות משה" (חלק ד', אה"ע ח"ב סי' י"ב) כתב במפורש שאע"פ שלא ניכר לפעמים בכל זאת מותר, ובין דבריו כתב "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש [אפשרות] ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה".

כתבתי כבר לעיל שאיני רואה בזה פרצה בחומת הצניעות. שהרי אברך הרואה אשה ברחוב במבט בעלמא לעולם לא יוכל לזהות אם מדובר בפאה רגילה או ב"טופ לייס" וכיו"ב.

אני אצל אשתי לא שם לב איזו פאה היא לובשת, רגיל או לייס! ולא זכיתי להגיע לדרגתו של אברהם אבינו, איש פשוט אנכי…

ובעיקרון, כל פאה נראית פאה. רואים לפי התסרוקת שמדובר בפאה, וזה דבר מאוד בולט. הרי בדרך כלל רווקות אוספות את השיער (למרות שאין חיוב מדינא).

גם אינני חושב שזה נכון לומר שרוב הנשים הכשרות נמנעות מפאות לייס. זה מאוד נפוץ אצל צעירות.

כדאי לעיין כאן
https://din.org.il/2023/11/21/%d7%a4%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%94-%d7%a4%d7%90%d7%94-%d7%a0%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d/