הגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א
מתוך הספר "בארו של אברהם" העומד לצאת לאור בקרוב
"ויקחו לי, האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה" (זוהר תרומה קכח ע"א[1]).
ראוי ונכון לו לאדם, להוציא ממון עבור מצוה שמקיים, שבכך מוכיח ומראה שמחבב ומייקר את המצוה. ובגמרא מסכת סוכה (מא ע"ב), אחרי שהביאה דברי הברייתא, כיצד נהגו התנאים שבאו בספינה ולא היה להם אלא לולב אחד שקנאו רבן גמליאל באלף זוז, כתבה: "למה לי למימר שלקחו באלף זוז. להודיעך כמה מצות חביבות עליהן"[3]. ובתנחומא (תזריע אות ה): "וביום השמיני ימול. אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה, ובא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות, שהן מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצות ולשמוח בהם".
וכתב בספר הברית (ח"ב מאמר יב פ"ד): "והנותן מה ששואל המוכר בפעם הראשון, הוא מעלה גדולה מאוד המורה על חיבה יתירה שיש לו להמצוה, ועל ידי זה זוכה למדרגה גדולה מאוד". והוסיף: "והמקובלים כתבו, שראוי לו לאדם שיתן בעד המצוה מה שהמוכר שואל מעמו בפעם הראשון, לא ישתדל שיתן לו בפחות ממה ששאל כדרך התגרים וכו' ומכל שכן שלא יאמר בפיו איני רוצה מצוה זו בעד ממון רב כזה, והאומר ככה, הוא דבר ה' בזה".
רוח טומאה על לוקח את המצוה בחינם
טעם נוסף יש בזוהר (תרומה קכח ע"א) האומר, שמצוה המתקיימת בחינם בלא שהוציא הוצאות עליה, אין בכוחה להעביר ממנו את רוח הטומאה ולהמשיך עליו רוח הקדושה. וז"ל הזוהר: "ויקחו לי, האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה וכו' אבל אשתדלותא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים"[4].
וממשיך הזוהר: "בספרא דחרשי דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא, כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא, ולאכפייא רוחא אחרא, ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא"[5].
דברי הזוהר הנ"ל, שרוח מסאבא שורה כשבאה המצוה בחינם, הובאו בספריהם של הרבה מן האחרונים והפוסקים (ראה, מילואים לכללי המילה לרבי יעקב הגוזר [זכרון ברית לראשונים ח"ב סי' י], זכר דוד מאמר א פרק עט, אגרא דפרקא אות רפא, תורה לשמה סי' נ, ועוד).
רבים מן האחרונים התייחסו לנתינת ממון עבור המצוה, כהידור ומעלה במצוה (ז"ל של המטה אפרים סי' תקפד סעיף יז [הובא גם במ"ב סי' תקפד סק"ח]: "ראוי לכל גבר ירא ה' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים, ואף במקומות שמוכרים מצות, יקנה אותה בדמים כפי יכולתו, ואדרבא יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף". ובחות יאיר סי' רלב כתב: "מ"מ טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו דלא הוי מסיטרא דחינם". וע"ע עוד מחצית השקל או"ח סי' קלב סק"ב).
אמנם, מצינו לאחד מן האחרונים, שהחמיר בדברי הזוהר עד מאד, וכתב, שהמקיים מצוה בחינם והיה באפשרותו ליתן שכר, עובר באיסור, וכלשון הזוהר (שם), "אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא" (אגרא דפרקא אות קצט). עוד יש שכתב, שהעושה מצוה בחינם, אין מקבל עליה שכר (טהרת המים שיורי טהרה מערכת המם אות צו).
ובמפרשים יש שהפליגו, שמצוה הנעשית בחינם אין יוצאים בה ידי חובה (נוהג כצאן יוסף הלכות סוכות וד' מינים סעיף ד), ואין לברך עליה (נוהג כצאן יוסף שם ומועד לכל חי סי' כג אות מג). וכבר תמהו על דבריהם, שבוודאי לא נאמרו דברי הזוהר לעכב במצוה ולהימנע מלברך (שדי חמד מערכת אות מ כלל קצח).
והנה, אף על פי שחששו האחרונים לדברי הזוהר, והזכירוהו פעמים רבות בספריהם, וכמובא לעיל, לא נתבארו כל כך בספרים הכללים והגדרים בענין זה. להלן כמה חקירות ובירורים.
מחירה המלא של המצוה או אפילו אם נתן עבורה מקצת
מלשון הזוהר, "דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים", משמע שיש ליתן את מחירה המלא של המצוה.
דבר זה נראה גם מלשון מהרח"ו, שכתב בשער המצות (פרשת עקב) על רבו האריז"ל: "גם כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג, לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא, אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים לו בפעם ראשונה, והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך קח כל מה שתרצה, וכמ"ש בזוהר בפרשת תרומה". ובפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פ"ב) כתב: "בענין שלשה ספרים שמוציאין בליל יום הכיפורים ואומרים עליהם התרת כל נדרי, אמר לי הר"י משעון יצ"ו כי ציווהו מורי ז"ל, ליל יה"כ שיקח הוא הספר הראשון הנקרא ספר כל נדרי בכל ממון שיפסקוהו עליו, כדי שתהיה באגר שלים כי הוא צריך לו מאוד".
מאידך, כתב החות יאיר (ס' רלב), שאדם המקבל יין לארבע כוסות, יזהר לקחת גם מעט יין מממונו, שלא תהא המצוה מסיטרא דחינם. ונראה שהבין בדברי הזוהר שהעיקר הוא שלא תהא המצוה בחנם, ובנתינה מועטת סגי.
יש מקום לומר, ששתי בחינות הן. להעביר ממנו את רוח טומאה, סגי בנתינה כל שהיא, שבכך אין המצוה נעשית בחינם, וכלשון הזוהר, "בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא". אכן, הרוצה שתשרה עליו רוח קדושה, יש לו ליתן שכר שלם, וכלשון הזהר, "בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים".
אמנם, מדבריהם של האגרא דפרקא (אות קצט) והרמח"ל (אגרות רמח"ל סוף אגרת נ) מבואר, שגם להסיר את ה'רוח מסאבא' יש ליתן אגר שלים, ושלא כדברינו.
ועיין תורת המועדים לשונה הלכות (ח"ב סי' תרנו [עמ' רכד]), שרצה לחלק בין אם ביקשו ממנו שכר עבור החפץ, שצריך ליתן 'אגר שלים'. לבין אם נותנים לו במתנה, שעל זה מספיק שיתן משהו.
עוד יש לחלק, שמה שכתב הזוהר ליתן 'אגר שלים', הוא במי שיש לו אפשרות לשלם, וכלשונו 'כדקא יאות כפום חילא' (ראה אגרא דפירקא שם). ודברי החות יאיר נאמרו בעשיר השולח יין לבן דודו העני, שבאופן שדחוק הוא בממון, מספיקה נתינה מועטת לסלק את רוח הטומאה.
מצוה שהוציא עליה דמים או מצוה מהודרת
הבא לקיים את המצוה, ולפניו שתי אפשרויות, האחת, לקיים את המצוה בדבר היותר מהודר שבא לו בחינם, והשניה, לקיים את המצוה בדבר הפחות מהודר שנתן עליו דמים, נחלקו האחרונים איזה מהם יקח לקיום המצוה:
דעת החות יאיר (שם) שיקח את מה שלקח בדמים אפילו שהוא פחות מהודר, וז"ל: "נכון להיזהר ליקח מממונו יין לקידוש ולד' כוסות בפסח וקמח למצה וכל כה"ג, אף על פי שזה שנשלח לו לדורון עדיף וטוב יותר, מכל מקום טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו, דלא הוי מסיטרא דחינם".
וכ"כ רבי יוסף חיים זצ"ל בתורה לשמה (סי' נ), וז"ל: "הנה מזה יש לנו ללמוד ענין אחר, שאם האדם קנה אתרוג כשר קודם יו"ט כדי ליטול אותו ביו"ט, ואחר כך שלחו לו במתנה חלוטה אתרוג אחר מעיר אחרת ונעשה אצלו שנים, לא יברך הוא אלא על אתרוג שקנה בדמים, ואף על פי שאתרוג הב' שבא לו במתנה הוא הדור יותר ומשובח מאד, וארז"ל הדור מצוה עד שליש[6], עם כל זאת יתרון זה שיש באתרוג שקנה בדמים הוא עדיף טפי ויברך עליו"[7].
ואילו בספר כי האדם עץ השדה (לרבי אליהו פוסק זצ"ל סי' תרנח אות טו) נקט להיפך, שהידור מצוה עדיף על מצוה שהוציא עליה ממון. ראיה לדבריו הביא מהפרי מגדים (או"ח סי' נג א"א סקכ"ה), האומר, ששליח ציבור בשכר עדיף משליח ציבור בחינם הוא רק בשניהם שווים, אולם אם הש"ץ שבחינם מעולה יותר, עדיף הוא מש"ץ שבשכר.
וכן מבואר מהדעת סופר (או"ח סוסי' קיד) המיישב את לשון הגמרא בסוכה (מא ע"ב), "ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז וכו' למה לי למימר שלקחו באלף זוז, להודיעך כמה מצות חביבות עליהן", ולכאורה היה לגמרא לומר 'להודיעך כמה מצות חביבות עליו', שהרי ממעשה זה אין למדים אלא על רבן גמליאל שהיתה המצוה חביבה עליו, וכבר הקשו כן הערוך לנר והבן יהוידע (סוכה שם), עיי"ש מה שתירצו. וביאר, ששאר התנאים שהפליגו עם רבן גמליאל בספינה (סוכה מב ע"ב) לא קנו לולב לעצמם, לפי שחשקה נפשם לצאת בלולבו של רבן גמליאל שהיה מהודר יותר, ובכך הראו חביבות המצוה עליהם, עיי"ש. הרי שסובר, שמצוה מהודרת עדיפה על מצוה שהוציא עליה ממון.
כך גם נראה לדייק מדבריהם של החכם צבי (סוסי' מה) ושל הקיצור שלחן ערוך (סי' קלו סעיף י) שהידור מצוה עדיף אפילו אם מצוה זו באה לו בחינם, עיין בדבריהם ודו'ק.
תשלום על ידי אחר
כנכתב לעיל, דברי הזוהר שלא תהא המצוה ב'מגנא ובריקנייא', הובאו בספרי הפוסקים, ונהגו המדקדקים להדר בכך. ולכן יש לעיין, אם נתינת הממון עבור המצוה צריכה להיות על ידי מקיים המצוה, או שמספיק הוא גם אם שילם אחר עבורו. ומסתבר, שנתינת אחר מועילה, שהרי כמעט כל אדם מניח תפילין שקנה לו אביו בהיכנסו למצוות, והמתארחים אצל אחרים בליל הסדר מקיימים מצות מצה ומצות ד' כוסות במה שקנה עבורם המארח, ולא שמענו על הקפדה שיצטרך מקיים המצוה לתת הוא עצמו דמים עבור המצוה.
וכ"ה בדברי יואל (פרשת ויצא עמ' עח) שכתב: "וראוי לחקור לפי דברי הזוהר הקדוש מה יהיה תקנתו של עני שאין לו במה לאשתדל באגר שלים, ואיך ינצל מהדבקות החיצונים. ואולי אפשר לומר שמה שאחרים נותנים בשבילו, הרי מזכים לו בזה חלקו הראוי לו, ונחשב כאילו היה נותן בעצמו, וזה יועיל גם לו להיות נשמר מהתדבקות החיצונים". וראה משנת יוסף (חי"ג סי' קצב).
כעין ראיה שתשלום של אחר סגי[8], יש להביא מדברי האור החיים, שכמה פעמים בספרו (שמות כא ד – כה ז, ויקרא כה לט) הביא את דברי הזוהר, שאין רוח קדושה שורה על המקיים את המצוה בחינם. ובאגרת ששלח לאחר שהתיישב בירושלים (הובאה ביד אור החיים הקדוש ותולדותיו עמ' פז) כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ס"ת דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת". הרי שהאירה לו המצוה, אעפ"י ששילם עבורה גביר אחד מהמערב…
נתינת הכסף למי ועל מה
כתב באגרא דפרקא (אות רפא): "מזה סמכו אנשי מעשה הקדמונים בעת שכיבדו אותם בכיבודא דמצוה, במילת בן זכר וכיוצא, ואפילו לעלות לתורה, היו נותנים דבר מה לצדקה בכדי שלא תהיה המצוה במגנא".
מבואר מדבריו, שאין צריך ליתן את הכסף לאבי הבן דווקא, שנתן לו את המצוה, ורשאי להוציאו לצדקה וכיוצ"ב.
ויש להסתפק, ששמא כן הוא במצוות שאין להן שווי ממוני, כמילה ועליה לתורה, אולם במצוות שיש להן שווי ממוני, כאתרוג ותפילין, צריך ליתן דמיהן למוכר דווקא ולא סגי בנתינה לצדקה, ויל"ע.
עוד יש לדון, על אופן שנתן כסף לקיום מצוה, כגון עבור אתרוג, ואחר כך באה לו אותה מצוה בחינם, אם די לו בכך שהוציא כבר כסף על מצוה זו, או שמא צריכה ההוצאה להיות על הדבר שמקיים בו את המצוה. ועיין חתן סופר (שער הטוטפת סי' יח בסוף התשובה המועתקת שם) שכתב, שכל שהוציא הוצאות על המצוה הוי 'אגר שלים', אף על פי שמתקיימת המצוה בדבר אחר. כך גם אפשר לכאורה להסיק מדבריו של הפרי צדיק (תרומה ב) שביאר את דברי הזוהר, שהעיקר הוא לכוף חשקו ותאוותו לממון.
אמנם, מהחות יאיר והתורה לשמה (ראה לעיל) האומרים, שהקונה מצוה מממונו, ולאחר מכן נתנו לו במתנה מצוה יותר מהודרת, שיש לו לקחת לקיום המצוה את הנקנה מממונו, מבואר, שהוצאת הממון צריכה להיות על הדבר שמקיים בו את המצוה, ודו'ק.
עוד נתבאר באחרונים, שהנמנע מלהרויח ממון בשביל המצוה נחשב כמי ששילם עבורה. בזאת פירשו את המדרש (שמות רבה כ יט) "ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות, שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף". שאמנם בני ישראל קיימו גם הם מצוה בלוקחם מן השלל, אך הייתה זו מצוה בחינם, ואילו מצותו של משה רבנו ע"ה לא הייתה בחינם, דמה לי אם נותן דמים עבור המצוה, או מונע את עצמו מלקחת שלל מביזת מצרים (תפארת שלמה ליקוטים פרשת כי תשא ד"ה וכל חכם לב ושערי שמחה לרבי שמחה בונם סופר זצ"ל פרשת בשלח).
וע"ע פרי צדיק (תרומה אות ב) שהביא את דברי הזוהר שמצוה בחינם שורה עליה רוח טומאה, וכתב בזה"ל: "ופרישות ממצוות לא תעשה, הוא ע"י מחיר שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השי"ת".
הלוקח מן ההפקר
יש להסתפק במצוה הבאה לו מן ההפקר, כגון הקוטף ערבות לארבעת המינים מן ההפקר ואינו נותן עבורם דמים, אם חסרה לו המעלה הנ"ל.
לפום ריהטא נראה שאין בכך חיסרון, שהרי נוהגים כן מדורי דורות ליטול מן ההפקר לארבעת המינים, ולא שמענו שהחמירו כך.
ונחלקו בכך פוסקי זמנינו, יש שנקט שאין לחוש לדברי הזוהר במצוה הבאה מן ההפקר (תורת המועדים לשונה הלכות שם משמו של רבי חיים קניבסקי זצ"ל). ואילו אחר כתב, שחיסרון הוא במצוה לקחת מן ההפקר (שבט הקהתי ח"ב סי' ריח).
ראיה לכך שהנוטל מן ההפקר חסרה לו המעלה הנ"ל, יש להביא ממה שכתב האור החיים (שמות כה ז) בטעם הדבר שאבני השוהם ואבני המילואים שהביאו הנשיאים הוזכרו בסוף כל הנדבות, אף על פי שהיו מעולים מיתר הדברים, שהוא לפי שהובאו על ידי העננים ללא טורח וללא הוצאת ממון. ומשמע מדבריו שיש חיסרון במצוה הנלקחת בחינם, גם אם נלקחת מן ההפקר. וכן נראה מדבריו של יאיר נתיב (סי' קסט) שביאר, שהטעם שכאשר נכנס עשו להביא ציד ליצחק נכנס גיהנום עמו (ראה רש"י בראשית כז לג), הוא משום שלקח ציד בחינם, ויל"ע.
אמנם אם טרח במצוה, אף על פי שלא נתן ממון, נחשבת טרחתו כתשלום על המצוה, ואינו כעושה את המצוה בחינם (בצל החכמה ח"ה סי' קא אות יג ושבט הקהתי שם. וראה ייטב לב פרשת חוקת ד"ה וישלח משה[9]).
הנותן לאדם חשוב
איתא בקידושין (ז ע"א), שאשה הנותנת כסף לאיש חשוב, מתקדשת בהנאה שיש לה בכך שמקבל ממנה האיש החשוב. ויש לעיין במצוה הניתנת לאדם חשוב אם נחשבת קבלתו של האדם החשוב כתשלום[10].
יש שכתב משמו של רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שהיכא שהמקבל אדם חשוב נחשבת קבלתו כתשלום, ובכה"ג אין לחוש לדברי הזוהר (תורת המועדים לשונה הלכות שם[11]).
ועיין בספר אברהם אנכי (סוף שמואל ב), שביאר בכך את הויכוח בין דוד לארונה, כשבא דוד לקנות מאתו את גורן היבוסי. שארונה טען שקבלת דוד את גורן היבוסי חשובה כתשלום עבור הדבר, וכקבלת אדם חשוב. ואילו דוד טען, שכיון שארונה גם הוא מלך אין הדבר נחשב לתשלום.
מצוה מדרבנן
יש שכתב, שגם מצוות שאינם מהתורה אלא מדברי סופרים, יש להוציא עליהם דמים.
ראיה לכך הביא מהגמרא ברכות (ט ע"ב), "כל הסומך גאולה לתפילה, אינו ניזוק כל אותו היום. א"ר זירא איני, והא אנא סמכי ואתזקי. א"ל במאי אתזקת, דאמטיית אסא לבי מלכא, התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא, דא"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם". ויש להקשות, מדוע הבאת אסא למלך אינה נחשבת לנזק, והלא ראיית פני המלך יכולה היתה שתהא ללא הפסד ממון. וצריך לומר, שלפי שהוצאת הכסף הייתה עבור קיום מצוה, ומצוה אין לעשותה חינם, אין הדבר חשוב לנזק. לפי זה מוכח, שגם מצוה מדרבנן – כראיית מלך, אין לעשותה חינם, ויש לשלם עבור קיומה (אגרא דפרקא אות שיג).
ראיה כעין זו הובאה במגיד תעלומה (ברכות שם), להוכיח שגם כשאנסוהו ליתן ממון על המצוה, נחשב כמי ששילם עבור המצוה 'אגר שלים'.
כשנותן המצוה אינו רוצה לקבל תשלום
נסתפקו בספרים, על אופן שהקונה פותח את ידו ליתן עבור המצוה והמוכר אינו רוצה לקחת, אם יש לחוש בכה"ג לדברי הזוהר (פרי עץ הדר ח"א עמ' לה. וראה חשוקי חמד פסחים קז ע"ב[12]).
עוד יש לעיין, במשלם אחרי קיום המצוה, אם שורה 'רוח מסאבא' על מצותו.
אמנם, בכה"ג שהודיע מראש שמתחייב לשלם, אף על פי שמשלם אחר קיום המצוה הוי כתשלום, ואין המצוה נחשבת כנעשית בחינם (כן מוכח מדברי החתם סופר דרשות ח"ב עמ' רסה ד"ה כל דכפין, עי"ש).
מצות תלמוד תורה
שונה היא מצות תלמוד תורה משאר המצוות, שמצות תלמוד תורה אין צריך לשלם עבורה ממון. וזה לשון הזוהר (שם), "ואי תימא הא כתיב 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב', דהאי איהו במגנא, ואיהו אשתדלותא דקב"ה, אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכה בה. אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל"[13]. וראה גם נדרים (לז ע"א) ורמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ז).
יש שנתן טעם מדוע אין צריך ליתן 'אגר שלים' עבור מצות תלמוד תורה, והוא על פי מה שכתבו הספרים בהגדלת חסדי השי"ת, שהדברים המוכרחים לאדם בראם ה' בריבוי שיוכל להשיגם בנקל. ולכן האויר והמים הנצרכים לאדם לחיותו, מצויים לו מאוד. למטה מהם הוא הלחם שגם הוא נצרך מאוד, ומחירו זול משאר מאכלים. ואחריו הבשר והיין שאינם חובה כמו הלחם, ומחירם רב מהלחם. וכן על זה הדרך שככל שהדבר מוכרח, קל להשיגו ומחירו מועט.
גם הנשמה זקוקה ל'חיות' שהיא התורה והמצוות, וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ג ע"ב), "למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים".
כשנתבונן איזה דבר נצרך יותר, תלמוד תורה או קיום המצוות, נראה שתלמוד תורה נצרך יותר, שהרי נמנו וגמרו (קידושין מ ע"ב) שתלמוד גדול מן המעשה. ועוד, שמצוות אין להם אלא שעתן, כמו אכילת מצה ולקיחת ארבעת המינים, מה שאין כן תלמוד תורה שנצטוינו בו 'והגית בו יומם ולילה' הכרחי הוא לנפש כמו האויר לגוף. משום כך יכול להשיג את התורה בחינם, ואין צריך ליתן עליה שכר (המאיר לעולם חלק הדרוש דרוש תשיעי).
[1] פירוש (עפ"י מתוק מדבש): מי שרוצה להשתדל לקיים איזו מצוה מעשית, ועל ידי זה להשתדל בתיקון השכינה, צריך שלא ישתדל בה בריקם ובחינם, כלומר לא ישתדל לקבלה במתנה, אלא צריך האדם להשתדל בה כראוי כפי כח עושרו ולא יקמץ מממונו לצורך קיום המצוה.
[2] יש שהעיר, שלפי מה שפירשו הרלב"ג (סו"ס שמואל ב תועלת כ) והזרע יעקב (ניניו דרוש לשבת זכור [דף פ ע"א]), שדוד שילם עבור הגורן משום שחשש שנתינת ארונה היא משום פחד או כסיפותא ונמצא גזל בידו (ראה חכמת מנוח בבא מציעא כב ע"א), אין ראיה מהתשלום ששילם דוד לארונה על כך שיש ליתן דמים עבור המצוה, ושלא יעשנה חינם.
[3] יש שהקשה על לשון הגמרא 'להודיעך כמה מצות חביבות עליהן', שהנה מהמעשה הנ"ל שקנה רבן גמליאל לולב באלף זוז, יש ללמוד רק על רבן גמליאל שהיתה המצוה חביבה עליו ולא על שאר התנאים, והיה לגמרא לומר 'להודיעך כמה מצות חביבות עליו'. ותירץ, שזה שרבן גמליאל הוצרך להוציא סך גבוה כזה, היה בגלל התנאים האחרים שהתמודדו אתו על קניית הלולב, עד שזכה רבן גמליאל וקנה באלף זוז. נמצא, שגם שאר התנאים הראו חביבות למצוה (ערוך לנר סוכה מא ע"ב). לישובים נוספים ראה, בן יהוידע (סוכה שם), דעת סופר (או"ח סוסי' קיד) וקובץ וילקט יוסף (מחברת עשירית קונטרס א סי' ט) מרבי יצחק ווייס זצ"ל אב"ד קארלבורג.
[4] תרגום (על פי פירוש מתוק מדבש): "מי שרוצה להשתדל לקיים איזו מצוה מעשית, ועל ידי זה להשתדל בתיקון השכינה, צריך שלא ישתדל בה בריקם ובחינם, כלומר לא ישתדל לקבלה במתנה, אלא צריך האדם להשתדל בה כראוי כפי כח עושרו ולא יקמץ מממונו לצורך קיום המצוה וכו' אבל השתדלות בתיקון השכינה התלוי במעשה המצות אסור לקחת אותו בחינם ובריקם, כי לא יזכה האדם על ידי מעשה המצוה ההיא להמשיך עליו רוח קדושה אלא בשכר מלא".
[5] תרגום (על פי פירוש מתוק מדבש): "וכתוב בספר הכשפים שלימד אשמדאי מלך השדים לשלמה המלך, כי כל מי שרוצה להשתדל להעביר ממנו רוח הטומאה ולהכניע רוח הסטרא אחרא על ידי קיום איזו מצוה, מעשה המצוה ההיא שרוצה להשתדל בה צריך לקנות אותו בשכר מלא בכל מחיר שיבקשו ממנו בין סכום קטן בין סכום גדול, לפי שרוח הטומאה מזומן תמיד בחינם ובריקם".
[6] בתשובות והנהגות (חלק ב סי' תצו) כתב: "מיהו עיקר סברתו צ"ע, דלכאורה מעלת אתרוג מהודר עדיפה שזה בגופו, מה שאין כן אתרוג ששילם עבורו זהו מעלה רק בקיומו", וראה גם חשוקי חמד (ברכות נד ע"א).
[7] ומ"מ כתב, שכיון והאתרוג שנשלח לו חינם מהודר הוא יותר, ראוי שיטול אף אותו לאחר מכן, ע"כ. אכן, נידון גדול הוא באחרונים (ראה גם מנחת אשר שמות סי' כה אות ה), אם מועיל לקיים את המצוה שוב בהידור באופן שקיימה מתחילה שלא בהידור, ואכמ"ל.
[8] התעוררתי לראיה זו מספר רביד הזהב (או"ח סי' נא), שביאר באופן קצת שונה.
[9] כתב הרמב"ן על התורה (בראשית ו כ), שהחיות והבהמות שאינן טהורות, באו מעצמן שנים שנים לתיבה. אולם הבהמות הטהורות הבאות שבעה, טרח נח בהבאתן, "כי הבאין להנצל ולחיות להם זרע, באין מאליהן. אבל הבאים להיקרב עולות, לא גזר שיבואו מעצמן להשחט, אבל לקחם נח". על פי המתבאר למעלה, יש לפרש את דברי הרמב"ן, שהוצרך נח לטרוח עבור הבהמות הבאות לקרבן, כדי שלא תשרה רוח טומאה על הבא בחינם, דטירחה הרי היא כתשלום.
[אמנם, יש לפרש באופן אחר, והוא על פי הגמרא בסנהדרין מג ע"א האומרת, "אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו כו' כולן משל צבור. מאי טעמא, דמדידיה לא אמרינן ליה זיל וליתי וליקטיל נפשיה". והוא הדין בעניננו אין אומרים לבהמות לבא מעצמן להשחט. וראה רבינו אפרים בראשית ז ב, שכתב, "כי אלו שבאו לצורך הקרבן, טרח במצוה ולקחן, כדי להיות לו זכות במצוה", ודו'ק].
[10] כתב בספר שלמי תודה לרבי שלום בן ציון פלמן זצ"ל (סוכות עמ' יז) משמו של רבי דוד פרנקל זצ"ל, "שפעם אחת הביא אחד אתרוג למרן החזון איש וכן למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, והיו האתרוגים בתכלית הכשרות וההידור, ומאד שמחו בזה. וכששאלו אותו כמה צריך לשלם על כך, אמר שחלילה לו לקחת מהם ממון, ונותן להם האתרוג במתנה. החזו"א בשמעו זאת הפטיר ואמר לו: אני מבין אותך ואת רצונך אבל על מצוה אני רוצה לשלם. וזה האיש בשמעו כך לא היה יכול עוד לסרב מליטול המעות. והגרי"ז כששמע שאינו רוצה לקחת ממון עבור האתרוג, נחרד ואמר: שאם כך תקח בחזרה את האתרוג מיד, כי חשש הגרי"ז שאינו נותן לו במתנה בלב שלם, וא"כ אינו קונה האתרוג, ויש בו חשש גזל, וגם אינו שלכם. וכשראה את חרדת הגרי"ז הסכים מיד לקבל מעות עבור האתרוג. ואמרו על כך, כי שני הגדולים גרמו לו שיסכים ליטול מעות עבור האתרוג, אלא שאצל החזו"א היה זה בבחינת אהבה, ואצל הגרי"ז היה זה בבחינת יראה".
[11] ובספר השלחן הערוך לרב (עמ' שלב), הביא ששאל את רבי חיים קניבסקי זצ"ל בזה"ל: "איתא בזוהר הקדוש שאין לעשות המצוות בחינם. מה הדין בתלמיד חכם הבא לקנות ארבעה מינים, והמוכר רוצה לתתו לו בחינם, היות והוא תלמיד חכם. האם היות וקיימא לן קידושין (ז ע"א) בההיא הנאה חשיב שקיבל המוכר או לא. תשובת מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א [זצ"ל] "טוב שישלם משהו".
[12] ספקו של רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד, בקנה מצות לפסח ושילם עבורם, ולאחר הפסח מכריח המוכר את הקונה לקבל כספו חזרה, באומרו: במתנה נתכונתי לתת לך ממצותי, ובשביל הרגשתך הטובה עשיתי עצמי כאילו אני מוכרם לך, אבל האמת היא שלא חשבתי מעולם לזכות במעותיך. עי"ש דבריו.
[13] תרגום (עפ"י מתוק מדבש): "ואם תאמר, הרי כתוב 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב', פי' בלי תשלום תקנו יין וחלב הרומזים על דברי תורה, כי התורה אפשר ללומדה בחינם, והיה ראוי לקנותה בכסף כמו מעשה המצוות. ומתרץ ואמר, אלא השתדלות ועסק התורה כל מי שרוצה זוכה בה, כי הוא השתדלות בכבודו של הקב"ה לדעת אותו ע"י לימוד התורה, לכן כל מי שרוצה זוכה בו בלא תשלום כלל".
