שאלה:
שלום וברכה. בעניין מצוות צריכות כוונה, מרן בסימן ס פסק שצריך, עכשיו לעניין מצוות דרבנן מרן בסימן ריג כתב לעניין ברכות שצריך השומע לכוון לצאת ידי חובה וכן המשמיע, וכתב שם המשנה ברורה שמשמע שמצוות דרבנן גם צריכות כוונה, (שהרי יש הבדל בין לתת דעתו לשמוע הברכה ואז יוצא מדין שומע כעונה לבין יוצא ידי חובה ע"י ששומע -היינו שתי דברים, ומזה שמרן כתב שצריך לצאת יד"ח ולא כתב לתן דעתו כך משמע, ופשוט). עכשיו אני שואל לעניין לכוון קודם ברכת הנהנין, לפי דברי מרן לכאורה משמע שצריך לכתחילה לכוון קודם הברכה לקיים מצות ברכה (וזה בכלל לא קשה -חצי שניה), האם זה נכון לכתחילה? אם לא אז בבקשה אם אפשר שתנמקו את התשובה במקורות ברורים, תודה.
תשובה:
שלום וברכה
לשאלתך, המשנה ברורה דן בזה בסימן ס' בהרחבה, מביא בזה שיטות שונות, וכותב שיש להחמיר אלא שבדיעבד בכל מקרה זה מועיל כיון שיש כוונה כללית לצאת ידי מצוה כאשר אתה עושה מעשה שכל מהותו מצוה.
מקורות:
משנה ברורה סימן ס ס"ק י
(י) וכן הלכה – כתב המ"א בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה. ולפ"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ודע דכתב המ"א לקמן בסימן תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות כונה וא"כ היכא שלא כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא יברך עוד עליה שלענין ברכה צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי' בבה"ל. ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב: