שאלה:
אחי נפטר בחו"ל ומשפחתו החליטה לשרוף את הגופה,איך אני צריך להתנהל ,שבעה רגילה,זקן,קדיש
תשובה:
שלום וברכה
אחיך לא אשם בהחלטה הנוראית של ילדיו, וחיוב אבלות נוהג גם במת שלא נקבר. , מת שנשרף האבלות עליו מתחילה משעת השריפה אף שאפרו לא בא עדיין לקבורה. אני מאמין שאדם זה הוא תינוק שנשבה ונוהג בו דיני אבלות.
בשורות טובות ומן השמים תנוחמו.
מקורות:
שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן ריט
בענין מי שנהרג ונשרף מתי מתחיל יום האבלות, ובדין קבורה באפרו
נשאלתי מאחד שנודע לו אחר שלושים שאביו נהרג ונשרף אחר כך לאפר בארץ הדמים אשכנז ימ"ש והארון עם האפר עדיין לא שלחו, וכידוע בתחילת ההשמדות היו שולחים אח"כ האפר להמשפחה לקבור את האפר בבית הקברות, והשאלה כיון דעדיין לא נקבר וכ"ז שלא נתייאשו בעלים מלקוברו אין למנות ז' ושלשים עד לאחר שנתייאשו כמבואר בסי' שע"ה ס"ה ובש"ך שם ס"ק ו', דאין חילוק בין נתייאשו בתוך ל' או לאחר ל', ואם כן ממילא בני"ד דלא נתייאשו עוד מלקוברו לא חל עדיין אבלות והתחלת האבלות יהי' כשיבוא לקבורה או יתייאשו מלקוברו, או דילמא בני"ד שאני כיון שכבר נשרף ונעשה אפר.
א) הנה לפענ"ד הדבר פשוט דבכאן העיקר יום המיתה, וממילא בני"ד שהוא לאחר שלושים הוי שמועה רחוקה, דכיון דכבר נשרף והוא לאפר א"כ אין בו שוב מצות קבורה מה"ת וכמבואר בנובי"ק יו"ד סימן פ"ט שאין ברקב מצות קבורה, וראי' מתו"כ קרבו שאו את אחיכם, מכאן אמרו אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו אלא מישאל ואלצפן שהיו לוים, ואף על גב דמצוה לטמאות לקרובים, ועכ"ח משום שנשרפו ושוב לא שייך מצות קבורה. ובביאור יותר אף על גב דבאהלות פרק ב' מ"ב אפר שרופים ר"א מטמא וחכמים מטהרין והלכה כחכמים שאני התם דשלדן קיימת הי' וכתוס' סנהדרין נ"ב וסוכה כ"ה וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מטו"מ ה"ט משום הכי היו מטמאין, אבל אין מצוה לטמאות, ועכ"ח משום שאין בזה מצות קבורה.
ב) איברא דמשום הא לא איריא – די"ל דמשה"כ לא טמאו את עצמן אף על גב דמצוה לטמאות, כמבואר בספר עשירית האיפה על התו"כ מהגה"ק מקאמארנא שמביא בשם ספר זי"ר וז"ל דאיתא בזבחים ק' ההולך לשחוט את פסחו אינו מטמא לקרוביו שלא לבטל עבודה, א"כ הכ"נ הי' עבודת צבור מוטל עליהם והרבה קרבנות הי' באותו היום קרבנות הנשיאים ושארי קרבנות והיו צריכים כולם להתעסק בעבודה ומשה"כ לא היו מטמאין, וא"כ אין ראי'.
ג) והנה ראיתי בספר זקן אהרן בפשיטות שאין באפר מצות קבורה מהא דנוב"י הנ"ל, וגם מביא ראי' בפשיטות דמצות קבורה רק בראשו ורובו, וכמבואר בטושו"ע שס"ד ושו"ע דאינו נקרא מת מצוה אלא א"כ מצא ראשו ורובו, ומקורו מירושלמי נזיר פ"ז מקבור תקברנו. אכן המעיין שם יראה דשם מיירי רק לענין כהן אי רשאי לטמאות, ולענין מת מצוה קונה מקומו וזה דוקא רק בראשו ורובו, וכן לענין טומאת כהנים לקרובים רק במת שלם ולא חסר עי' סוסי' שע"ג, ולענין מת מצוה הדין דוקא בראשו ורובו, אבל אין ללמוד מזה דאין חיוב מצות קבורה רק בראשו ורובו. וחפשתי ומצאתי דהתויו"ט פרק י' דשבת מ"ה כתב דכזית מהמת חייב בקבורה, וכן המנ"ח מצוה תקל"ז וז"ל בכזית מהמת יש מצות קבורה, ואף דלענין מ"מ הדין דוקא בראשו ורובו, שם גזה"כ, אבל לענין מצות קבורה לעבור בעשה ול"ת הוא בכ"ע. אכן במל"מ סוף הל' אבל כתב בפשיטות דאף לענין מצות קבורה אינו חייב רק בראשו ורובו כיון דהירושלמי יליף לי' מקבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מ"מ עד שיהי' ראשו ורובו, ש"מ דליכא חיוב קבורה כי אם על ראשו ורובו, מובא במשמ"ש, והמל"מ השיג על התויו"ט בזה – א"כ במחלוקת שנוי אם פחות מראשו ורובו יש חיוב קבורה. וכה ראיתי במלמד להועיל שהביא מגדול אחד דאף התויו"ט מיירי רק בכזית מת הבא ממת גדול, ועפ"י ההלכה בסי' שע"ד דאם מצא הכהן ראשו ורובו חוזר הוא אף על אבר אחד, וכיון שכן חוזר הוא אף על כזית ובזה מיירי התויו"ט, וכשם שדרשינן כולו ולא מקצתו דהיינו אם אין כאן אלא מקצתו אינו חייב לקברו כמו כן דרשינן כולו ולא מקצתו דאם יש כאן כולו צריך לקבור כולו ואינו יוצא אפי' שייר רק מקצתו דהיינו כזית, ואם כן בני"ד דיש לפנינו רק האפר דהוי רק כמו מקצתו פשיטא דאין חיוב קבורה, ושפיר קאמר.
ד) היוצא לנו דודאי אין חיוב קבורה בהאפר כפסק המל"מ והנוב"י הנ"ל והסכימו לזה רבנים מובהקים דזמנינו, ואף שבודאי מצוה ונכון לקבור בבית הקברות האפר של קדושים הנ"ל, אי משום איסור הנאה שלא לבוא לתקלה, דהאפר ודאי אסור בהנאה כמבואר סוף תמורה כל הנקברין אפרן אסור, אי משום התעוררות רחמים שיתקיים יודע בגוים נקמת דם עבדיו השפוך (עי' שאילת יעב"ץ סי' קס"ט מובא בפ"ת שס"ט) אבל לענין אבלות ודאי מונין בזה מיום המיתה ולא מיום הקבורה, כיון שעפי"ד אין כאן כלל חיוב קבורה, וחייבים עוד מקודם להתאבל ואם כן ממילא בני"ד שנודע לו לאחר שלושים מיום המיתה נידון כשמועה רחוקה.
ה) אמנם כן דעדיין יש לפקפק דאפשר יש באפר הזה מצות קבורה מטעם כפרה או בזיוני עי' סנהדרין מ"ו, ועי' לח"מ פרק י"ב מאבל, דהני טעמי שייכי אף אי נימא דאין מצות קבורה מן התורה, וא"כ הכ"נ אף דאין מצות קבורה מה"ת, מ"מ עכ"פ בזיונא או כפרה יש. אכן כל רואה ישר יודה דאין באפר שום בזיונא דמי יודע מהיכן האפר בא ואין שום בזיון לחיים מזה, ועי' לשון רש"י שם שלא יתבזה לעין כל שיראהו מת ונרקב ונבקע, ועי' רדב"ז על רמב"ם פרק י"ב מאבל דעיקר הטעם הוא משום בזיונא ולא משום כפרה, וגם משום כפרה לא שייך באפר עי' לשון רש"י דתהוי לי' כפרה בהטמנה שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות, אבל באפר גופא אחרינא הויא, עי' חידושי הרשב"א קידושין נ"ו אף על גב דאפרן ש"פ אינה מקודשת דלכי נשרפה גופא אחרינא הויא, ובפרט בהני קדושים שנהרגו על קידוש השם וכסברת הגמרא סנהדרין צדיק כפרה בעי' עי"ש.
ובפרט בני"ד, מי יימר על בטח דהאפר הנשלח משם הוא מאותו מת הנפטר וצריכים אנו לנאמנות דערכאות, ודעת כמה מאחרונים העטח"כ אע"ז ח' ור' מרדכי בנעט וד"ח אע"ז צ"ח נ"ה ועוד מקומות שלא לסמוך כלל על ערכאות לענין איסורא, ובפרט ערכאות בני"ד, יש לדמות לכנופיאתה דארמאי בגיטין י"א דאין להם דין ערכאות כלל, וגרועין עוד יותר, מעשי תעתועין שלהם יוכיח, ועי' חו"מ סימן ס"ח, וא"כ ודאי הדין כנ"ל.
וכה הורתי ג"כ לאחד שבא לו ידיעה משם שאביו מת ולאחר כמה ימים ישלחו לו את האפר והי' עוד בתוך ל' יום, והורתי לו למנות תיכף ז' ושלשים, ולא להמתין על קבורת האפר, הרחמן הוא יגדור פרצות בנ"י.