ברכת שחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה

שאלה:

שלום רב
המניח פעם ראשונה בחייו "תפילין" למה לא מברך שהחיינו כמו "פדיון הבן" ועוד אפילו שאינם מזמן לזמן.
יישר כח

תשובה:

פדיון הבן כיון שהוא רק פעם בחיים, כתב הרמב"ם ברכות יא שהיא נחשבת מצוה הבאה מזמן לזמן.

לגבי המקיים מצוה בפעם הראשונה [שזה נושא אחר] נחלקו הדעות, ומספק יש לקחת פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו ולפטור חיוב זה.

מקורות:

אני מעתיק לך כמה מקורות ידועים בענין זה מקובץ דרכי הוראה לגר"א וויס שליט"א:

בדרכי משה (יו"ד כח סקי"א) כתב:

"מצאתי כתוב במנהגים ישנים מי שלא שחט חיה ועוף מעולם ושחט אותו מברך שהחיינו על הכיסוי ולא על השחיטה דכיסוי הוי מצוה כדאמרינן (סוטה יז א, חולין פח ב) בזכות שאמר אברהם (בראשית יח כז) ואנכי עפר ואפר זכה לשתי מצות כו' והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו כך מפרש בהלכות שחיטה ר' ידידיה משפירא עכ"ל. 

בספר הרוקח (סימן שע"א):

" רבי' יב"ק משפיר' זצ"ל כל מצוה שזמנה קבוע או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו".

הט"ז כתב גם לגבי מצוות ציצית ותפילין עיין בדבריו (סימן כ"ב סק"א), וכך יש שכתבו לגבי אשה הטובלת לראשונה לנדתה דיש נוהגים שתברך שהחיינו, ראה ברכי יוסף (יו"ד סי' ר' ס"ק א'), ויש שכתבו כן לגבי הדלקת נר שבת כאשר אשה מדליקה לראשונה נר שבת לאחר נישואיה תברך שהחיינו, כ"כ בסידור היעב"ץ בהדלקת נר שבת אות כ"ז וכ"כ בשמו בדעת תורה להמהרש"ם (סימן רס"ג).

אמנם הש"ך חלק על הרמ"א (יו"ד שם סק"ה) ודחה בתוקף מנהג זה, וגם הפרי חדש (שם סק"ה) דחה את דברי הרמ"א, וגם הברכ"י דחה מנהג זה לגבי טבילה, עי"ש.

ובכף החיים (סימן כ"ב סקט"ו) הביא חבל גדול של פוסקים שחלקו על הרמ"א.

 בחכמת אדם (שערי צדק שער משפטי הארץ פי"א ה"כ) כתב: "כל מצוה שעושה אדם בפעם ראשונה, נראה לי דיש לברך שהחיינו". ובבינת אדם (שם סק"ו) כתב:"ולכן אם אזכה לעלות לארץ הקודש ולקיים שם מצות תרומות ומעשרות, בפעם ראשונה שאפריש אברך שהחיינו. וכמו שכתב הכרתי ופלתי ביו"ד סי' כ"ח (סק"ג) דכל דבר שאינו מחוייב להמציא עצמו לעשות כמו כיסוי דם. ולכן אם בא מצוה כזו לידו יברך עליו בשמחה".

ולהלכה כתב המשנ"ב (סימן כ"ב בה"ל ד"ה הנה) דראוי שיקנה בגד חדש או פרי חדש ויכוין גם לתפילין, עי"ש.

בכרתי (סימן כ"ח סק"ג) כתב חידוש גדול, דדוקא במצוות המוטלות חובה על האדם אינו מברך ברכה זו, ורק במצוות כיסוי הדם שאין האדם מצווה לשחוט ולכסות ורובא דאינשי אינם מקיימים מצוה זו בימיהם, יש לברך שהחיינו, ואף שגם ציצית אינו מוטלת חובה על האדם, ורק הלובש ד' כנפות חייב במצוות, וא"כ מה בינה ובין כיסוי דהלא כשם שהלובש ד' כנפות חייב בציצית גם השוחט חייב בכיסוי ולכאורה שתי מצוות דומין בגדרן, אלא דרק בציצית נענשים בעידנא דריתחא משא"כ בכיסוי הדם דרוב בני האדם אינם מקיימין מצוה זו כנ"ל, עי"ש.

בפרי תואר (שם סק"ד) כתב בזה דרך מחודשת דאינו מברך על כל מצוה, אלא במצוה המסמלת "גבול חדש" כגון קטן שמגיע לגדלות ומברך על הנחת תפילין, או כהן שמתחנך ע"י הקרבת המנחה בעבודת המקדש, ולפי דרכו נראה דברכת הכהן לא על הקרבת מנחה זו לבדה היא אלא מעין ברכת המצוה על כלל מצוות הכהונה וכן בקטן שמברך על התפילין שעיקר ברכתו היא על היכנסו לעול התורה והמצוה, אך במצוות בעלמא אין לברך.

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נ"ה) נשאל לגבי המנהג שנשים מברכות שהחיינו על טבילתן הראשונה, וכתב ליישב המנהג לפי דברי הפרי תואר, דברכה זו לא על מצוות הטבילה לבדה היא אלא על גבול חדש של שלשת המצוות שניתנו לנשות ישראל נדה חלה והדלקת הנר.

ובדרך זה נראה גם לגבי מקום שנהגו שנשים מברכות שהחיינו כאשר מדליקות הן נרות שבת לראשונה וכנ"ל. אך לפי"ז יש מקום לפקפק אם נכון וראוי שאשה תברך לאחר נישואיה גם על הטבילה וגם על הדלקת הנר, דלכאורה אין מקום אלא לברכה אחת ולא לשתים, ודו"ק בזה.