שאלה:
בציבור החרדי יש עדיין היכר האם אדם שייך לקהילה אשכנזית או ספרדית, אבל בשאר הציבור הדתי העירבוב הולך וגדל: בחינוך, בשידוכין וגם בביכ"נ.
ודאי שאנו חייבים בכבודם של כל המסורות המפוארות השונות, אבל לכאורה השורש ההלכתי לקבלת מסורות שונות הוא גדרי "מרא דאתרא" ,"מנהג המקום" , עולה השאלה האם יש מקום לפסיקה אחידה.
הרי סבינו וסבתותינו עלו ארצה ע"מ להשתקע ולא לחזור.
בשפה הילכתית: האם שייך להציע שיטת פסיקה שתחמיר בכל מחלוקת אשכנזים ספרדים שיש בה סרך דאורייתא ותקל בכל השאר? האם יש בזה בעיה הלכתית עקרונית או מעשית או רק בעיה חינוכית- מוסרית?
השאלה תתכן תיאורטית ביחס למועמד לגיור שאין לו מסורת אבות, ויותר מעשית ביחס ליישוב חדש קטן שחציו "אשכנזי" וחציו "ספרדי" ורוצה לחנך את ילדיו באותו כיוון.
אשמח למקורות בני דורנו.
תשובה:
שלום וברכה
אסביר את הבעייתיות היום לעומת מה שהיה בעבר, ומכאן לצורך להוסיף ולשמור מנהגי אבותינו.
בעבר אנשים חיוב קהילות קטנות סגורות שהיה בהם מנהג אחד, וכאשר אדם עקר דירתו ממקום למקום הוא עזב את מנהגי מקומו הקודם ומקבל עליו מנהגי מקומו השני, וסביב זה סובבת כל הסוגיא בפסחים פרק מקום שנהגו וכל דברי הראשונים והאחרונים. היום, בכל הריכוזים הגדולים בעולם של יהודים, בודאי בארץ ישראל, אין בכלל מנהג למקום. בכל רחוב יש שלושה בתי כנסת לכל קהילה כמנהגה, בכל בנין יש ערב רב של אנשים ועדות שכל אחד יש לו מנהג אחר, ולכן מנהגי המקומות מהם באו נשארו על כולם. גם אם תבנה עיר חדשה מתוך רצון לכונן מנהג אחיד, המנהג לא יקבע על פי מה שתחליט באופן שרירותי, אלא על פי רוב בני המקום ומנהגי אבותיהם. כלומר לא ניתן סתם להחליט על ביטול מנהגים ויצירת אחדות… מקום שיש בו מנהג אחיד וקבוע ובא לשם אדם יחיד להסתפח אליהם הוא בטל לבני המקום, אבל מקום שאין בו מנהג אחד ויש בו את כל סוגי המנהגים והקהילות, אין מה שיבטל ויפקיע מהאנשים את מנהג אבותיהם. הדוגמא היחידה בזמנינו ל"עוקר דירתו ממקום למקום" הוא אשה שמתחתנת מובאה לבית בעלה שהיא מקבלת על עצמה את מנהגיו מטעם זה ומחמת סוגיא זו.
1 כתבתם "מקום שאין בו מנהג אחד ויש בו את כל סוגי המנהגים והקהילות, אין מה שיבטל ויפקיע מהאנשים את מנהג אבותיהם"
מה המקור לזה בפוסקים?
אני מבין שאתם סוברים שרק כאשר אדם נקבע בקהילה הפכית לקהילת המקור, הוא נעקר מחיוביו הישנים, אבל זה צריך מקורות.
לכאורה גמרא מפורשת שבעיר חדשה "לקוטאי" לא הולכים אחר מנהג המדינה, והפרי חדש הביא זה גם לענין איסור והיתר.
מוזכר בפוסקים, שכל עוד שאדם מהלך ולא נגיע לישוב יהודי, נשאר במנהגו הישן, אבל זה דווקא במי שיצא בעצמו ממקום עם מנהגים, אבל ילדיו שנולדו "בדרך" או בעיר חדשה "לקוטאי", לא שמענו שחייבים במנהג קהילת אביהם.
נכון שבירושלים בעתיקה שבה היו קהילות אשכנזיות וספרדיות עם מוסדות נפרדים, כתב שות גינת ורדים שמי שעולה אליה מאשכנז מחויב להימשך לקהילת האשכנזים.
אבל כיום אין מוסדות נפרדים.
ולכן חידדתי את השאלה
" ביחס למועמד לגיור שאין לו מסורת אבות, ויותר מעשית ביחס ליישוב חדש קטן שחציו "אשכנזי" וחציו "ספרדי" " כאשר אין רוב ברור, ומאידך כולם מתפללים באותו מבית כנסת.
ראשית, בעצם השאלה שעוררת יש מחלוקת אחרונים:
ראה פרי חדש (או"ח סי' תסח) בשם מהרי"ט, והו"ד בשו"ע הרב לבעל התניא (או"ח שם סעי' טו) שכאשר אדם עוקר ממקום למקום לא בטלים ממנו מנהגי המקום הקודם אלא אם כן יש שם מנהג מקום אחר. וזה ודאי נכון לגבי מה שמצוי הרבה כיום בארץ הקודש, שנתקבצו לה יהודים ממקומות רבים וכל אחד מחזיק במנהגיו, שאף אם אדם משייך עצמו לקהילה בה נוהגים במנהגים אחרים ממה שמקובל בידו מבית אביו, חייב הוא לעיתים להחזיק לחומרא במנהגיו הראשונים.
אמנם בשו"ת הריב"ש (סי' שצט) אכן סבר שכיון שעקר משם אינו חייב במנהגיהם. בביאור מחלוקת זו נראה לומר, שלדעת המהרי"ט אין מנהגי המקום הראשון פוקעים מחמת עצם זה שעקר משם דירתו, אלא שהואיל ומקבל הוא על עצמו את מנהגי מקומו השני, בטלים מאליהם כל מנהגי מקומו הראשון הסותרים להם. ולכן, אם מנהגי המקום השני אינם סותרים לראשון, עליו לנהוג לחומרא במנהגיו הראשונים.
אולם, הריב"ש סבר, שאין מנהגי המקום חלים על האדם אלא בהיותו דר באותה העיר, ולכן,כאשר הוא עוקר משם דירתו בטלים ממנו כל מנהגיה של עיר זו, אף שאינם סותרים למנהגי מקומו השני.
זה בנוגע לעצם השאלה שעוררת, אבל בנוגע למציאות שציינת אני חושב שזה לא נכון, ההשתייכות היום גם כן קיימת, היא פחות גיאוגרפית ויותר קהילתית, אבל היא שייכת, ספרדי תמיד רואה עצמו כספרדי, בנוסח התפילה ובמנהגים, וגם אם מטעמי נוחות הוא לא מקפיד תמיד ללכת לבית כנסת ספרדי, הוא בהחלט מזדהה עם בית הכנסת הספרדי ואורחותיו ומנהגיו, ולכן בהחלט נחשב שיש שני בתי דינים בעיר אחת שכל אחד נוהג כמנהגיו.
כמו כן, יש סוגים שונים של מנהגים בהם לא מועילה כלל עקירת הדירה והיא נוהגת באדם ובזרעו בכל מקרה.
ראה שו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט) בשם רבי יונה הכהן, וס' אדמת קדש (ח"ב השמטות לאו"ח סי' ב), בשם שו"ת מטה יוסף לגבי מנהג שנעשה לסייג כמו קטניות בפסח, ע"פ שו"ת הריב"ש (סי' שצט), וכן נראה מדברי הבית יוסף בתשובותיו (הל' יבום וחליצה סי' ב [הובאה להלן בסמוך]). לדעה זו, אדם שמקפיד שלא לאכול קטניות בפסח שבא לדור במקום שכולם נוהגים היתר בדבר זה, חייב להחזיק במנהגו הראשון.
מקור ושורש לדין זה הובא במטה יוסף שם, מדברי הרשב"א (ח"ג סי' רלו) הר"ן (פסחים יז ע"א מדפי הרי"ף) מהרי"ק (שורש קמד) ומהרשד"ם (יו"ד סי' מ) ועוד ראשונים, דס"ל שהואיל ואותם שקיבלו על עצמם מנהגים אלו ידעו שהם נוהגים איסור בדבר המותר, על כרחך דמתחילה היה תנאם שיהיה מנהג זה חל עליהם באופן מוחלט ככל איסורי התורה, ומשום כך, אין לנדרים אלו התרה עולמית. וסבר המטה יוסף, שכשם שלענין דין התרת נדרים נחשבים מנהגים אלו כאיסורי תורה ממש שאין להם התרה, כך אין חיובם של מנהגים אלו פוקע מבני העיר על ידי שעוקרים משם דירתם למקום אחר, שהרי הם ככל איסורי התורה שחיובם מוטל על "קרקפתא דגברא" ואינם תלויים במנהג המקום. ע"כ עיי"ש.
אולם, מדברי התוס' בפסחים (נא א ד"ה אי אתה) נראה, שחלקו על ראשונים אלו, ולדעתם, אף נדר הנעשה לסייג ניתן להתרה על ידי חכם, וממילא פוקע חיובו על ידי עקירת הדירה ממקום למקום.
דעת השו"ע ושאר פוסקים
בדעת השו"ע בזה רבה המבוכה: דהנה, ביו"ד סי' ריד סעי' א הביא השו"ע את שתי הדעות הנ"ל, ונראה מדבריו שנקט לעיקר כדעת התוס'. ואילו, בסי' רכח (סעי' כח) כתב השו"ע: "אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו". ומדבריו אלו מבואר שנקט כדעת הרשב"א והר"ן, וכלל לא הזכיר שם שיש חולקים בדבר, וצ"ע.
ומכל מקום, לדינא כתב הפרי חדש (או"ח סי' תצו מנהגי איסור והיתר), דכיון שאף הרא"ש (פסחים פ"ד סי' ד) הסכים לדעת התוס', וכל ראיות הראשונים הנ"ל יש לדחות בקל [וכפי שהאריך לבאר שם], שפיר יש לסמוך ולהקל דאף בנדרים כעין אלו מהני התרה על פי חכם, וכדבריו הסכימו בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ג סי' קנ), וערוך השולחן (יו"ד סי' ריד סעי' א).
יתר על כן כתב הערוך השולחן שם, דאף השו"ע נקט לעיקר כדעת התוס', ומש"כ (בסי' רכח) דבהסכמה הנעשית לסייג "אינם יכולים להתירו", אין כוונתו לומר שבאופן זה לא מועילה התרה ע"י חכם, אלא הוראה בעלמא היא לבית הדין, שלא יזדקקו להתיר נדר הנעשה לסייג משום שעלול הדבר לגרום קילקול ומכשול לבני המקום שנצרכו לסייג זה. ומכל מקום בדיעבד כשעברו והתירוהו, הרי הוא בטל מעיקרו ואין לחוש לו כלל.
האשל אברהם (סי' תסח) מבאר, שבסי' ריד אמורים דברי השו"ע באופן שהנודרים עצמם באים להתיר את נדרם, ולפיכך סבר שמועילה להם התרה, ואילו בסי' רכח אמורים דבריו באופן שהבנים באים להתיר את נדרם של אבותיהם, ולכך סבר שלא מועילה התרה, וטעם הדבר יתבאר להלן בסמוך.
ולפי המתבאר בדברי המטה יוסף לעיל, נמצא שכשם שמועילה התרה באותם נדרים ואין הם מוחזקים כאיסורי תורה ממש, כך תלוי חיובם במנהג המקום, והעוקר דירתו משם למקום אחר שאינם נוהגים במנהגים אלו, אינו חייב להחזיק בחומרי מקומו הראשון.
מיהו, בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קכב) הורה להחמיר בענין זה כשיטת הרשב"א דבנדרים שנתקנו לסייג ולמיגדר מלתא לא מועילה התרה, והוסיף שכן מוכח מרהיטת דברי השו"ע לעיל, דבסי' ריד הביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהם, ובסי' רכח סתם בפשיטות כדעת הרשב"א, והרי זה כ"מחלוקת ואחר כך סתם", דהלכה כסתם.
כמו כן כתב בחיי אדם (סי' קכז סעי' יא), ובנשמת אדם (סי' נ), דבסי' ריד אמורים דברי השו"ע לענין מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו"ע שמועילה התרה, ואילו בסי' רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ"מעשה בית דין" שאין לו התרה, וכ"כ בס' נהר שלום (סי' תצו ס"ק ב). לדעתם, יתכן לומר שאדם העוקר משם למקום אחר אינו רשאי לבטל מנהגים כעין אלו שהיו נהוגים במקומו הקודם, וכפי שנתבאר לעיל מדברי המטה יוסף.
לחלק בין הנודרים עצמם לבניהם אחריהם
בעיקר נידון זה, אם מועילה התרה לנדר הנעשה לסייג, נראה שיש חילוק בין מנהגים שנתקבלו על ידי בני המקום עתה, לבין מנהגים שהיו נהוגים באותו המקום מקדמת דנא – מאבותיהם ואבות אבותיהם. ובהקדם הדברים נראה לברר את השיטות השונות בגדר חיובם של בנים לקיים את מנהגי אבותיהם:
א. בשו"ת חוות יאיר (סי' קכו) כתב, שחיובם של הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם, נובע מכך שקבלתם של האבות נעשית כ"מנהג המקום" שיש בו תוקף המחייב את כל בני המקום לדורי דורות. וע"פ זה כתב, שכל אותם הבאים לדור באותה עיר לאחר זמן, חייבים אף הם בקבלת מנהגים אלו, אף שלא היו אבותיהם מאותה עיר. וכמו כן אלו העוקרים ממנה דירתם פטורים מקיום המנהגים, כדין "ההולך ממקום למקום".
ב. בס' משא מלך (מנהגי איסור החקירה הרביעית) מבאר, שהבנים חייבים לנהוג במנהגי אבותיהם, משום שיש כח ביד האבות לקבל קבלה וסייג על כל זרעם אחריהם. ולפי דבריו אלו נראה פשוט, שדין זה הוא "חיוב גברא" ואינו תלוי במנהג המקום [ועיי"ש שהאריך לבאר ע"פ זה מה שהובא בסוגית הגמ' בפסחים שם, בבני ביישן שהיו מוחזקים מאבותיהם שלא לילך מצור לצידון בערב שבת, דטעם החיוב בזה אינו משום מנהג המקום, אלא שקבלת האבות מחייבת את הבנים, ומסתמא היתה כוונתם שתחול קבלה זו על זרעם אחריהם. לדעתו, גם יחידים יכולים לקבל קבלה עליהם ועל זרעם, אלא שכל זמן שאינם אומרים בפירוש שכוונתם לחייב את זרעם לנהוג במנהגם, תלינן דלא נתכוונו לכך].
לדעה זו, כיון שהמנהג מוטל על הבנים כ"חובת גברא", אין הוא פוקע מהם מחמת עקירת הדירה, ועליהם לקיימו אף במקומם השני. משא"כ לדעת החוות יאיר, דכיון שחיוב זה מוגדר כ"מנהג המקום" אפשר שאינו מוטל עליהם אלא בהיותם דרים שם. [אולם, אף לדעתו תלוי דין זה במה שנחלקו הפוסקים אם נדר שנעשה לסייג בטל על ידי עקירת הדירה (בשונה מנדר שיסודו בפלוגתא דרבוותא שלכו"ע נעקר בעקירת הדירה), פרטי דין זה יבוארו להלן].
וראה ס' סמיכה לחיים (להגר"ח פלאג'י יו"ד סי' ה) שהאריך הרבה בפלוגתא זו, והביא ראיות לדעת החוות יאיר, דאין כח ביד האבות ליצור חיובי נדרים על בניהם, ואין תוקף למנהגם אלא משום שנקבע הדבר כ"מנהג המקום" לבד.
ומעתה י"ל, דאף אם נקבל שגדר התנאי שהתנו האבות ביניהם הוא שיחול עליהם חיוב זה כאיסורים של תורה, מכל מקום, אין כח בידם להחיל חיוב זה גם על בניהם אחריהם, דלגבי הבנים אין כאן אלא "מנהג המקום" לבד, וממילא אם יעקרו דירתם למקום אחר יפקע חיוב זה מהם, וצ"ע בזה.
הטעם דלא מהני התרה לבנים
בביאור דעת הסוברים שנדר שנעשה על ידי האבות לא ניתן להתרה על ידי הבנים, מצינו שני דרכים בדברי האחרונים: בס' פרי תואר (יו"ד סי' לט ס"ק לב)מבאר, שהואיל והבנים אינם יודעים בדקדוק את הסיבות שגרמו לאבותיהם לתקן תקנה זו, לא ניתן למצוא להם על כך פתח או חרטה. ואילו הקרבן נתנאל (פסחים פ"ד אות ח) מבאר, שאופן ההתרה נעשה על ידי שמוציאים לנודר פתח, והוא אומר שאילו היה יודע שיזדקק לדבר פלוני לא היה נודר, וממילא נוסח הדברים אינו שייך אלא בנודר ולא בבניו.
[בפתחי תשובה (יו"ד סי' ריד ס"ק ה) כתב בשם שו"ת זכרון יוסף, שאין אדם חייב לנהוג במנהגי אבותיו אא"כ החזיק הוא עצמו במנהגים אלו זמן מסויים. ובערוך השולחן (שם סעי' יט) תמה על דבריו, שהרי מנהג האבות נקבע כמנהג המקום המחייב גם את הבאים לדור באותה העיר, וא"כ מפני מה צריך שאף הבנים ינהגו בכך זמן מסויים. ולפי המתבאר אתי שפיר, דהזכרון יוסף ס"ל כהמשא מלך, שיסוד החיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום קבלת האבות, ומשום כך סבר, שאין כח ביד האבות לחייב את הבנים אא"כ הם עצמם החזיקו זמן מה במנהג אבותיהם. אולם הערוך השולחן נקט בפשיטות כבעל החוות יאיר, שהחיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום שעל ידי הנהגת האבות נקבע הדבר לדורות כ"מנהג המקום", ומנהג זה חל על הבנים על ידי קבלת האבות לבד].
תודה
1 כל אריכות המקורות מופיעה באיזה מאמר מסודר שלכם?
2 נדמה שהסוברים שגדר מנהג המקום הוא קבלת האבות על הבנים עד כדי חובת גברא – הם מיעוט הפוסקים. הראיה, שלמרות היו הרבה קהילות שנהגו לצום בכ סיון, כיום נדיר למצוא מי שאומר סליחות ביום זה. וכעין זה עוד הרבה מנהגי קהילות שנעלמו
3 כתבתם "ספרדי תמיד רואה עצמו כספרדי, בנוסח התפילה ובמנהגים, וגם אם מטעמי נוחות הוא לא מקפיד תמיד ללכת לבית כנסת ספרדי, הוא בהחלט מזדהה עם בית הכנסת הספרדי ואורחותיו ומנהגיו, ולכן בהחלט נחשב שיש שני בתי דינים בעיר אחת שכל אחד נוהג כמנהגיו"
מי מפוסקי דורנו עסק בזה? מי אמר שזו סברא הלכתית?
ודאי שיש כיום שתי מסורות בכל עיר גדולה, השאלה לפי מה מחליטים לאיזו מסורת כל אחד שייך?
4 בציבור שאינו חרדי לומדים יחד באותם מוסדות ספרדים ואשכנזים, התפילות לפי נוסח החזן, וכך גם בהרבה קהילות
5 כתבתם "בביאור מחלוקת זו נראה לומר, שלדעת המהרי"ט אין מנהגי המקום הראשון פוקעים מחמת עצם זה שעקר משם דירתו, אלא שהואיל ומקבל הוא על עצמו את מנהגי מקומו השני, בטלים מאליהם כל מנהגי מקומו הראשון הסותרים להם. ולכן, אם מנהגי המקום השני אינם סותרים לראשון, עליו לנהוג לחומרא במנהגיו הראשונים."
אפשר לבאר אחרת ששם מקומו הישן עליו, אבל זה נכון לגבי האדם עצמו ולא לגבי נכדיו….
המאמר המלא כאן
https://din.org.il/2014/02/22/68194/#ftn_19
לגבי כ' בסיון וכו' אתה מערבב כאן שני נושאים שלא קשורים. מנהגי קהילות מסוימות בטלו משום שאנשים הגיעו לכאן שכאן אכן כולם נוהגים שלא להתענות ביום זה [גם בקהילות השונות זה היה מנהג יחידים, אבל אני מעדיף שלא לדייק את הדברים כדי שנוכל להתייחס לזה כדוגמא כללית. בעיני אגב בגלל זה גם המנהג שלא להניח תפילין בחול המועד בהחלט יש לו דין של מנהג המקום אף שהאשכנזים בחו"ל הניחו תפילין, כי בזה אכן יש מנהג אחיד בארץ ישראל. אבל יש דברים רבים המאפיינים את קההילות השונות שמעולם לא התקבל בהם מנהג אחיד, וההשתייכות בהם היא רק לפי השתייכות הקהילתית ולא המקומית. וכשם שזו סברא הלכתית לגבי אשה בבית בעלה ראה המאמר הנ"ל, ולגבי חסיד של חסידות מסויימת וכו', כך זה נכון שבעתיים לגבי אשכנזים וספרדים, משום שלגבי אשכנזים ספרדים זה לא רק השתייכות קהילתית זה גם מנהג המקום ממש ועל זה הבאנו את הנושא של שני בתי דין בעיר אחת, המלמד שיכול להיות שני מנהגי המקום, לכל בית דין מנהגו שלו! לא הבנתי מה הכוונה לאיזו מסורת כל אחד שייך, יש אשכנזים וספרדים.
הנושא אינו לימוד משותף בבתי ספר, אלא בתי כנסת שונים התנהלות קהילתות שונה, בתי דין בתי קברות הנהגה תורנית ועוד.
את ביאורך האחרון לא הבנתי, זה קצת נשמע מילים בעלמא, מה שם מקום מקומו האחרון? הוא הרי מכר את הבית ועזב ולא יחזור לשם עוד!
תודה1 שני בתי דינים בעיר אחת רק מתיר את איסור לא תתגודדו, אבל כדי שאדם יהיה מחויב לפסקי ומנהגי בית דין מסוים לכאורה הוא צריך להשתייך אליו במשהו נוסף מלבד זה שהוריו שייכים לזה. לא כך?
2 ביחס לדברי משא מלך, איפה אפשר לקרוא את דבריו ממקורם ? (באוצר החכמה ראיתי רק הוצאה ישנה, ואיני יודע למצוא את העמוד המדויק)
3 ביחס לסברא שקבלת הרבים מחייבת את זרעם גם ללא תלות במקום/קהילה/מוסדות מוחשיים שאינם הלכתיים.א. מה הראיות בסוגיות השס לסברא זו?ב. החוות יאיר הקשה עליה "מה בין רבים למועטין".ג. עצם זה שמנהגי קהילות התמסמסו בנדידות השונות מוכיח שלא נהגו כסברא זו. ועוד שלא שמענו שאדם צריך לחקור אחר מנהגי הקהילות בכל מקומות של אבות אבותיו.ד. כנראה שצריך לומר שרק כאשר הרבים ניכרים משאר בני העיר, אז קבלתם מחייבת. ובעצם זה מפורש גם במה שהביאו ראיה מבני כפרים בכרך, או מממנהג בעלי אומנות מסוימת.ה. וממילא כל עוד שהציבור מתחלק מעצמו לאשכנזים וספרדים זה מחייב, אבל אם גם זה יתמסמס – אז אין בסיס להמשיך את זה בצורה מאולצת.
4 ביחס למהריט שאדם העוקר דירתו ממקום למקום אינו נפטר מחומרי מקומו הראשון, אלא אם כן במקומו השני יש מנהג קבוע להקל באותם ענינים שרגילים להחמיר בהם במקומו הראשון.אפשר לבאר (כעין דעת מהר"ם אלשקר בשם רבי יונה כהן) שאדם נגרר לעולם אחרי מנהגי העיר שגר בה בעבר , וזה פוקע רק כנשקבע במקום עם מנהגים הפוכים, אבל מי שנולד במקום שאין בו מנהג קבוע , האם מפורש במהריט וסיעתו שנגרר אחר אביו?
5 בעבר היו מוסדות קבורה, שחיטה, צדקה ודיני ממונות נפרדים לאשכנזים וספרדים, כיום יש בעיקר בתי כנסת נפרדים- ולא מצאתי בפוסקים מי שהעיר בזה.
6 בציבור שאינו חרדי, יש מוסדות חינוך רבים בהם נוסח התפילה נקבע לפי החזן, שחרית אשכנז ומוסף עדות המזרח. וקמים יותר קהילות -גם בערים הגדולות- שמאמצות סגנון זה, ויש שאפילו מנסים להתפלל יחד בימים נוראים. וה"זכר" למנהג האבות הוא נוסח הסידור שכל אחד התרגל אליו בילדותו… וגם זה הולך ונשחק.מבחינת הנהגה תורנית הלכתית, הרבה שואלים את הרב שהם מכירים ללא תלות באשכנזי/ספרדי, ואמנם הרב מפרט שיש הלכה שונה לאשכנזי/ספרדי. אבל רוב הציבור לא באמת מבין למה פלוני הוא אשכנזי וידידו ספרדי. וזה מצטייר כקיבעון של דורות עברו.
1. הוא משתייך בעצם השתייכותו… הוא ספרדי, מרגיש קשר לרבני הקהילה למוסדותיה ומנהגיה, בני משפחתו נטועים שם, זה שבבית הספר היסודי הוא הולך יחד עם אשכנזים זה לא משנה בהשתייכות הקהילתית שלו.
3. אתה לא שם לב כל הזמן להבדל בין יחידים הבאים למקום אחר שיש בו מנהג שאז מנהגיהם הקודמים בטלים, לבין ציבורים ניכרים הקיימים במקומות היעד כמו בזמנינו לגבי רוב הדברים, שבזה מנהגם הקדום אין סיבה שיבטל.
4. לגבי הנושא של אלו שנולדו יש שתי נקודות – שגם הם מרגישים בהשתייכות הקהילתית. ושיש משמעות לקבלת האבות. לא אמרתי שכל אחד מהמקורות הרבים שציינתי מוכיחים את כל פרטי הדין.
5. יש רבנים מגדריים, יש קבורה נפרדת, יש שחיטה נפרדת, נכון שאתה יכול לקנות קבר בחלקה אשכנזית ויכול לקנות עוף שנשחט על ידי מערכת כשרות אשכנזית, אבל יש בהחלט מערכות כשרות מאופיינות, ויש בהחלט חברות קדישא וחלקות מאופיינות.
6. כל המקומות הללו הם בגלל מצבי חוסר ברירה בגלל ציבור קטן מידי וכדומה, אף אחד לא רואה כלכתחילה בית כנסת מעורב, והראיה שעל כן כל אחד מחזיק סידור לפי מנהגו ומנסה להאחז ככל שיוכל במנהגי אבותיו.
עכ"פ את הידוע לי כתבתי במאמר הנ"ל, ומה שלא כתוב שם אינני יודע עוד…
תודה.שאלות נוספות להבהרה:
1
הסברא לגבי ילודים במקום שאין בו מנהג קבוע "הוא משתייך בעצם השתייכותו… , מרגיש קשר לרבני הקהילה למוסדותיה ומנהגיה, בני משפחתו נטועים שם" מופיעה במאמר או באחד המקורות?
2
לא ברור לי מה המקור ההלכתי המפורש לקבלת אבות ללא תלות במקום.מצאתי את ההפניה בספר משא מלך ולא ראיתי שהוא חולק על הבנת חוות יאיר.
https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8943&st=&pgnum=200
1. לא זכור לי, אבל זו סברא פשוטה בעיני.
2. המשא המלך מחדש חידוש נפלא, שכאשר הציבור מקבל עליהם משהו, זה לא סתם מנהג המקום בעלמא, אלא יש כח לאבות לקבל קבלה על זרעם אחריהם, אלא שמתי זה מתפרש כקבלה כזו? אולי זה בסך הכל מנהג של אדם פרטי בלי קשר לזרעו? כאשר כל בני המקום מקבלים זאת עליהם, זה רציני וכוונתם לקבל עליהם ועל זרעם ויש כח בידם לעשות זאת.
השאר תגובה