שאלה:
שלום לך הרב,
ממוצאי השבת אני מגיע לומר סליחות בבית הכנסת ואני חש איבוד כוונה. מצד אחד אני כן מרגיש יותר בהירות בכוונה ובמילים יותר מאשר כשהתחלתי את המהלך של החזרה בתשובה לפני שנתיים וקצת, ומצד שני אני מרגיש כנוהג מצוות אנשים מלומדה, לא מרגיש התעלות ולא זיו רוחני.
מרגיש שמשהו תקוע אצלי בעבודת השם, הרבה פעילות מצד הפחד מעונש על אי קיום מצוות עשה או עברה על הלא תעשה ולא מצד האהבה.
מצד אחד, אני מרגיש כן נקודות אור לפעמים שאני משתדל לשמוח בעבודת השם מהנחת תפילין וטלית והזכות לקיים אפילו מצווה קטנה כשאני ממש ממהר לעבודה ונאלץ להתפלל שחרית מאוחר.
אשמח לכיוון ועצות למה יכול לעזור לו לשבר את לב האבן, לזכות בתחושה של התרוממות וחיבור אמת.
שנה טובה לך הרב ולכם על הליווי זה שנה שלישית.
תשובה:
שלום וברכה ידידי היקר והותיק!
למעשה שאלתך היא שאלת השאלות, וכל אדם נתקל בה תמיד.
טבע האדם שכאשר מקיימים דבר לאורך זמן מתרגלים והוא נעשה מצות אנשים מלומדה, והמלחמה היא תמיד למצוא בו נקודת חידוש שיש בה כדי לעורר את הלב. יש לנו חידושים על פני השנה – מועדים ומצוותיהם, שבהם קל לנו יותר להרגיש את הקדושה ואת המיוחדות, אבל מצוה על כל אדם להתחדש בעצמו כל הזמן, נניח בכל שבוע לייחד ברכה אחת בשמונה עשרה שבה מכוונים יותר וחושבים עליה יותר. לימוד שבועי לפני שבת בעניני השבת, כל דבר שיכול לעורר נקודה בלב וליצור תחושת חידוש והתעוררות. ובזה כל אחד מוצא בעצמו מה מועיל לו. העיקר להבין שזה טבעי ולא להתייאש, ויחד עם זה למצוא דרכים להתקדם, וכל צעד קטן זה המון, לא לחשוב שאנחנו יכולים לחטוף את כל העולם.
שנזכה כולנו לשנה טובה ומבורכת, שנה של עליה בתורה ויראת שמים, ונזכה לגאולה שלמה.
