בס"ד

מה סדר התקיעות השונות בראש השנה? מה המשמעות של התקיעות השונות? מדוע חדי האוזן לפחות בחלק מהקהילות ישמעו כי התקיעות השונות במהלך התפילה שונות זו מזו? ומה ההבדל ביניהם? מה ביאור הראשי תיבות במחזורים בסדר התקיעות? מדוע חלק מהתקיעות הם של שמחה וחלק של בכי? כיצד מברכים על השופר? והאם גם ביום השני מברכים שהחיינו? האם רק בעל התוקע צריך בגד חדש או שכל הציבור השומע? האם מותר לדבר בין התקיעות? עד מתי אסור לדבר? בית כנסת שידברו בכל מקרה, האם ראוי להכריז שלא ידברו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

הלכות תקיעות שופר

במאמר השבוע נתמקד בהלכות תקיעות שופר, ונבאר את הלכות תקיעות שופר בבית הכנסת, ונבאר את המשמעות של התקיעות השונות. שבוע הבא נשלים את המאמר ונבאר כיצד יתקעו לנשים חולים ועוד שלא באו לבית כנסת. וכמה מאמץ יש לעשות לשמיעת התקיעות ועוד.

מה הם התקיעות שתוקעים בבית כנסת?

דבר ראשון נעסוק בהסבר מהיר מה הם התקיעות שתוקעים בבית הכנסת, מה הטעם של תקיעות אלו דוקא.

התקיעות שחובה לשמוע בראש השנה

הגמרא (ר"ה לג.-לד.) מבארת שמהתורה יש חיוב לשמוע בראש השנה תשע תקיעות: שלשה סטים של: "תקיעה תרועה תקיעה".

המקור הוא ממה שנאמר בתורה 3 פעמים תרועה [פעמיים בראש השנה ופעם אחת ביובל, ויש דרשה שהאמור בראש השנה מתייחס גם ליובל, וכן להיפך]. ותרועה תרגומו ייבב, מלשון (שופטים פרק ה כח): "וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא"  – כלומר שצריך להשמיע בשופר קול של בכי. ומכיון שנאמר בתורה לגבי יובל (ויקרא פרק כה ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל  אַרְצְכֶם". והעברת שופר פירושו קול פשוט, נלמד שלפני כל תרועה יש להשמיע תקיעה ארוכה [העברת שופר] לאחר מכן את התרועה, ושוב תקיעה ארוכה [תעבירו שופר].

ולכן מהתורה די לתקוע שלשה סטים של תקיעה תרועה תקיעה, אולם חכמים הסתפקו מהו התרועה, האם הכוונה לקול של בכי של אדם חולה הסובל שהוא גונח ומשמיע אנחות ארוכות מעט. או שהכוונה לקול של בכי של אדם שאירע לו צרה כגון שנפטר לו אדם שהוא מקונן ומיילל, ומשמיע יללות קצרות. או שהכוונה לקול של בכי של אדם שקודם גונח ואחר כך מילל. ולכן תיקן רבי אבהו בקיסריה שיתקעו תרועה בשלשה צורות: א. מה שאנחנו קוראים לו 'שברים' כלומר קול של גניחות ארוכות קצת, אך קצרות יותר מקול של תקיעה. ב. מה שאנחנו קורים לו 'תרועה' כלומר קול של יללות קצרות, שבה כל תרועה מכילה את הנשיפה המינימלית של אויר בשופר. ג. מה שאנחנו קורים 'שברים תרועה' כלומר שילוב של שני הקולות, כשקודם שברים ואחר כך תרועה, וכפי שנאמר בגמרא שאדם שבוכה קודם משמיע קול הגניחה, ואחר כך קול היללה.

לאור דברי הגמרא הללו נקבע כי חובה לשמוע בראש השנה 3 יחידות של קולות, שכל יחידה מכילה 3 סטים. יחידה ראשונה 3 סטים של תקיעה שברים תרועה תקיעה. יחידה שניה 3 סטים של תקיעה שברים תקיעה. יחידה שלישית 3 סטים של תקיעה תרועה תקיעה.

הבית יוסף (או"ח סי' תקצ) כותב כי קולות התרועה בין אם הם של תרועה שברים, ובין אם הם של שברים או תרועה, שונים במהותם מהתקיעה. משום שהתקיעה מסמל קול של שמחה – קול של מלכות והמלכת הקדוש ברוך הוא. ואילו התרועה מסמלת קול של בכי – קול של חזרה בתשובה וכניעה בפני הבורא יתברך – קול המשבר את היצר השטן הפנימי.

להלכה: נוהגים שתקיעה הוא קול אחד ארוך, שברים הם 3 קולות קצרים, תרועה הוא לפחות 9 קולות קצרצרים.

רוב הראשונים קוראים לכלל התקיעות 30 קולות, כלומר שאנחנו מחשיבים את התקיעה לקול אחד, שברים לקול אחד ותרועה לקול אחד, וגם כאשר תוקעים שברים תרועה זה נספר כשני קולות. וע"פ רוב כשרוצים לדון על התקיעות שחייבים מעיקר הדין, דנים על שמיעות 30 קולות.

ביאור הראשי תיבות במחזורים

בחלק מהמחזורים התקיעות מופיעות בראשי תיבות תשר"ת כלומר תקיעה שברים תרועה תקיעה. או קשר"ק תקיעה שברים תרועה תקיעה. תש"ת כלומר תקיעה שברים תקיעה. או קש"ק תקיעה שברים תקיעה. תר"ת כלומר תקיעה תרועה תקיעה. או קר"ק תקיעה תרועה תקיעה.

ולכן מופיע למשל בתקיעות הראשונות: תשר"ת תשר"ת תשר"ת ת"שת תש"ת תש"ת תר"ת תר"ת תר"ת. כלומר 3 סטים של תשר"ת 3 סטים של תש"ת 3 סטים של תר"ת.

אם כי בחלק מהמחזורים הם פתחו את ראשי התיבות, והתקיעות שתוקעים מפורטות.

התקיעות שתוקעים בפועל בבית הכנסת

מעיקר הדין תקיעת שופר צריך להיות בסדר התפילה, משולב בתוך אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות. בשלחן ערוך (או"ח סי' תקצב סעיף א) הובאו 3 מנהגים: א. בסוף פסוקי מלכיות סט אחד מכל סוג, כלומר תקיעה שברים תרועה תקיעה פעם אחת, תקיעה שברים תקיעה פעם אחת, תקיעה תרועה תקיעה פעם אחת. וכן בסוף פסוקי זכרונות, וכן בסוף פסוקי שופרות. (שלחן ערוך דעה ראשונה; ומשנה ברורה שם סק"ד בשם השל"ה). ב. בסוף מלכויות תוקעים 3 פעמים תקיעה שברים תרועה תקיעה. בסוף זכרונות 3 פעמים תקיעה שברים תקיעה. בסוף שופרות 3 פעמים תקיעה תרועה תקיעה. (שלחן ערוך דעה שניה). ג. בכל פעם תוקעים רק פעם אחת תקיעה שברים תרועה תקיעה. (שיטת הרמ"א).

המנהג הנפוץ היום הוא כשיטה הראשונה.

כמו כן קיימים בעם ישראל 3 מנהגים היכן תוקעים: א. מנהג החסידים (אשכנזים נוסח ספרד), לתקוע בתפילת לחש של מוסף בסוף פסוקי מלכויות סט אחד, בסוף פסוקי זכרונות סט נוסף, בסוף פסוקי שופרות סט נוסף. ב. מנהג אשכנזים (נוסח אשכנז) וחלק מהספרדים לתקוע בחזרת הש"ץ של מוסף כנ"ל. ג. מנהג חלק מהספרדים גם בתפילת לחש כנ"ל, וגם בחזרת הש"ץ כנ"ל. (שו"ע סי' תקצב סעיף א; ראה יחוה דעת ח"ו סי' לז).

תקיעות אלו הם עיקר התקיעות, מעיקר הדין, והם מכונות 'תקיעות דמעומד', משום שחובה על בעל התוקע והציבור לעמוד בתקיעות אלו. אולם חכמים תיקנו גם לתקוע שלושים קולות, כלומר 3 סטים מכל סוג, גם לפני תחילת תפילת מוסף. תקיעות אלו מכונות 'תקיעות דמיושב', משום שבתקיעות אלו מותר לציבור לשבת, ורק בעל התוקע צריך לעמוד בהם. אמנם נהגו להדר לעמוד גם בתקיעות אלו.

תקיעות אלו הם תקנת חכמים, מעיקר הדין. אמנם הערוך (ערך ערב) כתב בשם הירושלמי שבשעה שהשטן שומע קול שופר הוא מפחד שהגיע היום שעליו נאמר (ישעיהו כז יג): 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל' וכן נאמר עליו (ישעיהו כה ח): 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח', כלומר שמלאך המוות שהוא השטן ישחט, אולם הוא נבהל ואינו נבהל, וכיון ששומע שוב את השופר אומר לעצמו כעת בודאי הגיע זמני, ולכן הוא נבהל ונרתע ואין לו פנאי לקטרג. ומסיים הערוך ולכן תוקעים 30 קולות לפני תפילת מוסף, ועוד 30 קולות בתוך תפילת מוסף. ואלו שמחמירים תוקעים 30 קולות לפני תפילת מוסף, 30 קולות בתפילת לחש, 30 קולות בחזרת הש"ץ, ועוד 10 קולות לאחר התפילה, להשלים למאה קולות כנגד מאה הבכיות שבכתה אמא של סיסרא על בנה. דברי הערוך הובאו בתוספות (ר"ה לג:) ועוד ראשונים רבים.

למעשה נהגו להוסיף עוד תקיעות כדי להשלים ל100 קולות. בקרב הספרדים נהגו להשלים ל101 קולות כמנין 'מיכאל'. ולכן לאחר חזרת הש"ץ של מוסף אותם קהילות שתקעו במהלך התפילה רק 30 קולות [כלומר שתקעו רק או בלחש או בחזרת הש"ץ] תוקעים עוד 30 קולות, והקהילות שתקעו רק תקיעה שברים תרועה משלימים כפי מנין הקולות החסר. ולאחר עלינו לשבח תוקעים עוד 10 קולות להשלים למאה קולות. ויש מנהגים שונים היכן משלימים את התקיעות.

האשכנזים נהגו כי התקיעה האחרונה של מאה הקולות עושים אותו תקיעה ארוכה יותר, והיא קרויה תקיעה גדולה. מאידך אצל הספרדים נהוג שלאחר התקיעות תוקעים תרועה ארוכה, והיא קרויה תרועה גדולה.

כל השלמות אלו הם מנהג בלבד ואינם מעיקר הדין.

סוגי התקיעות

ישנו מחלוקת האם את ה'שברים תרועה' יש לעשות בשתי נשימות או בנשימה אחת. כלומר האם בעל התוקע ינשום בין השברים לתרועה או שיעשה הכל יחד. שורש המחלוקת הוא כיון ששברים תרועה הוא כנגד קול בכי של אדם שגונח ואחר כך מיילל, ואדם אינו כגונח ומיילל באותה נשימה אלא לוקח אויר בין הגניחה ליללה, כך צריכה להשמע גם תקיעת השופר, מאידך יש אומרים שאמנם לומדים כיצד היא תרועה מקול בכי, אולם כיון שתרועה היא מצוה אחת וקול אחד יש להשמיע אותה בבת אחת בנשימה אחת.

השלחן ערוך (או"ח סי' תקצ סעיף ד) הביא את שתי הדעות, וכתב שירא שמים ינהג את שתי השיטות, בתקיעות הראשונות יתקעו בנשימה אחת, ובתקיעות השניות יתקעו בשתי נשימות. אמנם הרמ"א כתב שמנהג האשכנזים לתקוע תמיד בשתי  נשימות. אולם המשנה ברורה (שעה"צ סי' תקצ ס"ק י"ח) כתב שהחיי אדם השמיט את הרמ"א, ועצת השלחן ערוך טובה כיון שבכך הוא יוצא ידי כל הדעות, ובפרט שלדעה שצריך נשימה אחת אינו יוצא ידי חובה בשתי נשימות, ואילו לשיטה שצריך שתי נשימות הוא רק דין לכתחילה, אך יוצא ידי חובה גם בנשימה אחת.

ברכות השופר

ביום הראשון של ראש השנה מברכים ברכה 'אשר קדשנו במצותיו וציוונו לשמוע קול שופר', וכן ברכת שהחיינו. לדעת האשכנזים גם ביום השני מברכים את שני הברכות הללו. אולם לדעת הספרדים ביום השני לא מברכים שהחיינו.

המנהג הוא אצל האשכנזים שמי שמברך את הברכה ביום השני קונה לעצמו בגד חדש והוא מחדש אותו בסמוך לתקיעת השופר, או שהוא קונה פרי חדש והוא מניח אותו לפניו בזמן תקיעת השופר, והוא מכוון שברכת שהחיינו תחול על הבגד או הפרי החדש. ענין זה הוא הידור בלבד, במקרה ואין לו בגד או פרי חדש, בכל זאת יברך שהחיינו כרגיל. [כמובן שמדובר בבגד או פרי חדש מלבד מה שנהוג בליל החג של היום השני, מחמת ברכת שהחיינו בקידוש].

אולם הציבור ששומע את הברכה, למרות שהוא עונה אמן על שהחיינו אינו צריך בגד או פרי חדש.

השנה שהיום הראשון הוא שבת, ולא תוקעים בו בשופר, לכל הדעות מברכים ביום השני שהחיינו, ואין שום ענין בבגד או פרי חדש.

גם בעל תוקע שכבר תקע במנין מוקדם יותר, וכעת הוא שוב במנין מאוחר יותר, הוא מברך שוב את שתי הברכות לשמוע קול שופר, וכן שהחיינו. אולם במידה והוא תוקע לקבוצה קטנה פחות ממנין, או לנשים, נתייחס לכך במאמר של שבוע הבא.

הפסק עד סיום התקיעות

נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' תקצב סעיף ג) כיון שהברכה היא על כל התקיעות, אסור להפסיק בדיבור שאינו מענין התפילה או התקיעות עד לסיום התקיעות של מוסף, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לתקיעות. האיסור הוא עד סוף התקיעות שבסדר שופרות. אמנם יש המהדרים שלא יהיה הפסק עד סוף התקיעות ממש, כדי שהברכה תהיה על כל המאה קולות.

האם להכריז שאסור לדבר בבית כנסת שבכל זאת ידברו?

באחד מבתי הכנסיות שהתפללו בו אנשים פשוטים מאד, שלצערנו גם בתפילת ראש השנה היו דיבורים באמצע התפילה, והתעורר ויכוח, חלק מרבני המקום טענו שיש להכריז בבית הכנסת שישנו איסור לדבר עד לאחר סוף התקיעות שבפסוקי שופרות. מאידך היו חלק מרבני המקום שטענו שכיון שידוע להם שהציבור בבית כנסת זה ציבור פשוט מאד ולא יתייחס לאיסור, עדיף שהם יעברו על האיסור בשוגג מאשר שיעברו על האיסור במזיד. מאידך המצדדים בהכרזה טענו וכי לא נלמד הלכות אנשים שאנחנו חוששים שהם לא יקיימו את ההלכות, כדי שהם יהיו שוגגים ולא מזידים.

והם פנו להגאון רבי משה פיינשטיין שיכריע להם בוויכוח. רבי משה השיב (אגרות משה או"ח ח"ב סי' לו) כי במדיה ויש ספק האם ההכרזה תעזור לפחות כלפי חלק מהציבור, חובה להכריז וללמד את אלו שיתכן ויקיימו את ההלכה, דין זה. למרות שהוא רק ספק שמא יקיימו את ההלכות, ולמרות שהמדובר רק בחלק מהציבור.

אולם אם הרב יודע שכל הציבור לא יקיים את ההלכה, אכן אין להכריז בבית כנסת זה, ועל כך נאמרה ההלכה שמוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. יתירה מזו, אם הרב מכיר את המתפללים וידוע שיש כמה מתפללים שיתכן ויקשיבו להלכה, אולם לגבי שאר המתפללים ברור לו שהם ידברו ויתעלמו מההוראה, והוא יכול להדריך את אותם שיתכן ויקשיבו להוראה בצורה פרטנית, הוא מחוייב לעשות זאת, וידריך רק את אלו שהוא משער שיש סיכוי שהם יישמו את הדברים.

אולם רבי משה פיינשטיין הוסיף עוד נידון מעניין, מאחר והט"ז (או"ח סי' תקצב סק"ב) הביא את קושיית הראשונים מדוע אסור להפסיק לאחר שהתחיל במצוה, ומדוע הדבר שונה ממי שבירך על הסעודה  והתחיל לאכול, שמותר לו לדבר והברכה מתייחסת גם על מה שאוכל לאחר מכן. הט"ז עצמו תירץ שה'תקיעות דמיושב' נועדו לערבב את השטן שלא יקטרג בשעת קיום המצוה של התקיעות תוך כדי התפילה, ולכן זהו עיקר המצוה, ומשכך הברכה צריכה לחול עליו, וגם לאחר התחלת התקיעות כיון שיש דין לקיים את המצוה ברצף אסור להפסיק. אמנם הר"ן (סוף ר"ה) כתב שכל התירוצים על קושיא זו דחוקים והטעם שיש להקפיד על ההלכה זו כיון שהובאה להלכה ברי"ף בשם ריש המתיבתא, יש לשמר מנהג זה אף שאינו אלא חומרא בלבד.

ומשכך כתב רבי משה פיינשטיין כי בלי הכרזה אותם אנשים שמדברים מפסידים ביום הדין את מעלת קיום המנהג העתיק שנמסר לנו עוד מחכמי בבל, אולם אינו איסור גמור, והם יפסידו את המעלה והשכר בפרט כאשר אנחנו צריכים שתקיעת השופר תהיה מושלמת שבזכותה נזכה לשנה טובה. אך אם יכריזו זאת בבית הכנסת שאסור לדבר, והם ידברו למרות שהם סבורים שהוא איסור גמור, הם יענשו על כך, ונמצא שע"י ההכרזה האיסור שהם יעברו הוא יהיה חמור יותר. ולכן במקרה זה כותב  שאין בידו להכריע מה עדיף, ומשכך הורה להכריז רק אם יש סיכוי שחלק מהציבור ימנע עקב ההכרזה מלדבר.

תקיעות לנשים וחולים

במאמר של שבוע הבא נשלים את המאמר תוך התייחסות להלכות כיצד יתקעו שלא בבית כנסת במסגרת התפילה, כגון תקיעות לנשים או בבתיהם של חולים או אנשים שמתקרבים ליהדות. כמו כן ניתן הדרכה קצרה למי שאינו בעל תוקע מקצועי אולם הוא נמצא ליד חולה שאינו יכול להשיג בעל תקוע מקצועי, או שיש לו שכן שאם הוא לא יתקע לו, לא ישמע תקיעות, וכדומה.