בס"ד
בפרשת השבוע נאמר כי הקללות הנוראיות באות 'תחת כי לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה'? מה המקור לעבוד את השם בשמחה? מדוע השכר על השמחה בעובדת השם גדול כל כך? ומהו העונש חמור כל כך? האם מצוה גדולה להיות בשמחה? מה מקור השיר הפופולארי? האם דעה זו מקובלת על כל השיטות? והאם אכן השמחה צריכה להיות 'תמיד', או שמא יש זמנים שאין לשמוח בהם? כיצד נתמודד מול הדיכאון הסוחף את העולם? וכיצד נתמודד מול ההפקרות ופריקת העול הממלא את העולם המערבי? מהו הדרך הממוצעת כמה לשמוח וכמה להיות רציני? וכיצד נדע האם אנחנו בדרך הנכונה? האם יש נוסחה אחידה לכל היהדות? כיצד נבדיל בין שמחה ראויה, לזו שאינה ראויה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
האם מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד?
בפרשת השבוע נאמרו הקללות הקשות ביותר שיקרו לעם ישראל במידה והוא לא ישמור את התורה, ובתוך הדברים נאמר כי הסבל הנוראי הוא (דברים כח מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". מלשון הפסוק משמע שגם מי שעובד את השם ומדקדק במכל המצוות, אלא שהוא עושה זאת ללא שמחה, יענש בעונשים נוראיים אלו.
השם משמואל (תבוא ד"ה תחת), כתב שבספרים הקודשים תמהו מאד היכן נזכרה בתורה מצוה לעבוד את השם מתוך שמחה, ואף אם ישנו מצוה כזו, מדוע מי שעובר על מצוה זו נענש בעונש כה חמור ונורא. וביותר הקשה השם משמואל הרי חכמים אמרו (יומא ט:) שבית המקדש הראשון נחרב כיון שהיה בעם ישראל עבירות חמורות של עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, ובית המקדש השני נחרב כיון שהיה בעם ישראל שנאת חנם. ולא מצינו בשום מקום בחז"ל כי הגלות הנוראה היא משום שעבדו את השם בלי שמחה.
ישנו שיר פופולארי ומוכר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד', השאלה היא האם יש לשיר הזה מקור בדברי חז"ל, יש שביקרו בחריפות שיר זה, ואף טענו שהוא נוגד את דברי חכמים, ואין כזה מצוה, ולהיפך יש זמנים שאסור להיות בשמחה. ונשאלת השאלה האם באמת 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'? ומה מקור אמרה זו? והאם ישנם כמה דעות בענין?
במאמר השבוע נעסוק במצות השמחה, האם ישנו כזה מצוה? והאם המצוה הזו נוהגת תמיד? וכיצד ראוי להתנהג במידת השמחה? ומה הם הגישות השונות בהנהגות בימינו בענין השמחה?
האם יש מצוה או מידה טובה להיות בשמחה?
האם מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד?
נתחיל מהמקור של מילות השיר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד', מקור שיר זה הוא בכתבי רבי נחמן מברסלב, וכפי שנרחיב להלן. אולם מידה זו היא מצוה חשובה ומרכזית בחיי האדם, ונאמרו בה הרבה מאד פרטים, וראוי ללמוד אותה בצורה יסודית, מעבר לסיסמא קלילה של משפט אחד. מה עוד שהגישות שהשונות בספרים אינם בהכרח מחלוקת אלא מתארים מצבים שונים, גם אם בסופו של דבר קיימת הבדל בגישה הכללית למידה זו, מתי זמנה, ומתי יש להמנע ממנה.
נתחיל מדברי הגמרא (שבת ל:) המקשה כי קיימים סתירות בדברי שלמה המלך, מצד אחד שלמה המלך אמר (קהלת ב ב): 'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה', ומאידך הוא אמר (קהלת ח טו): 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה', ונשאלת השאלה האם שמחה היא מידה משובחת, או מידה שאין לה מקום.
הגמרא מבארת כי שמחה שאינה של מצוה אין לה מקום, ועליה אמר שלמה המלך 'ולשמחה מה זה עושה', ואילו שמחה של מצוה היא מידה משובחת ביותר. ומסיימת הגמרא: 'ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג טו): 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד השם'.
מדברי הגמרא נלמד שאין לשמוח תמיד, אלא כאשר יש לנו שמחה של מצוה. ואילו בזמנים אחרים שמחה היא שחוק וקלות ראש שאינה מביאה לידי השראת השכינה. ואם כן כיצד ניתן לומר שיש לשמוח תמיד?
חשוב לראות את הרשימה של הדברים שהגמרא רואה בהם היפך משמחה: עצבות, עצלות, שחוק, קלות ראש, שיחה, דברים בטלים. כלומר לא רק עצבות ועצלות [דיכאון] הם ההיפך משמחה, אלא גם שחוק וקלות ראש, ואפילו שיחה על דברים חסרי ערך, כלומר גם הרגשת היי וגם הרגשת דיכאון אלו ההיפך משמחה, ומרחיקים את האדם מהבורא.
גישת ברסלב
כאמור מקור השיר הוא בתורתו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כד), שכתב: 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו. וכל החולאת הבאין על האדם, כולם באין רק מקילקול השמחה'. וכו'. 'וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה. ולעתיד, תתגדל השמחה מאד'. וכו'. 'והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים. על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול, להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא'.
במילים אחרות רבי נחמן כותב כי העולם כולו נסחף אחרי כוחות הנפש שבצורה טבעית דוחפים את האדם לדכאון [מרה שחורה], מחמת הדברים העוברים על כל אחד מאיתנו, ולכן הפתרון לכך הוא להשקיע בשמחה ככל שהוא יכול, ואם אין אפשרות אחרת אז גם ע"י שטויות.
אולם רבי נחמן אינו מתעלם מכך שישנו ביהדות מעלה גדולה של 'לב נשבר', וצריך לאזן בין הדברים, ויש גם סכנה עצומה כי השמחה תוביל להוללות. ולכן הוא מסיים שאמנם לב נשבר הוא דבר מאד טוב, אולם האדם צריך להגביל לעצמו שעה מסוימת, שבו הוא ישבר את ליבו וידבר עם הבורא יתברך ויספר לו על צרותיו ויבקש ישועה, אולם מעבר לשעה הקבועה לכך, בשאר שעות היממה, צריך להיות בשמחה. משום שמלב נשבר מגיעים בקלות לדיכאון, והסכנה להגיע לדיכאון היא גדולה וחמורה מאשר להגיע להוללות.
כלומר ישנם שני כוחות בנפש האדם שצריך לאזן ביניהם, בין מעלת השמחה לבין מעלת לב נשבר, שהרי מעלת השמחה מוציאה את האדם מהעצבות והמרה השחורה, או כפי שהיא קרויה בימינו דיכאון, שהוא שורש העצלות והרפיון בעבודת ה' ובכל החיים. אלא שיש בעודף השמחה סכנה שמא יגיע ח"ו לידי הוללות. ומאידך מעלת הלב נשבר המוציאה את האדם מהגאוה ועוד מידות רעות, ומאידך מקרבת את האדם לבוראו, אלא שמי ששובר את ליבו יותר מדי עלול להגיע לדיכאון. ולכן מייעץ רבי נחמן שבימינו עדיף להרבות בשמחה יותר מהראוי אף שיתכן שיגיע להוללות, מאשר להרבות בלב נשבר יותר מהראוי, משום שהסכנה מלב נשבר במידה יתירה, גדולה בהרבה מהסיכון לשמוח יתר על המידה.
גישת נתיבות המשפט
מאידך הנתיבות המשפט בצוואתו לבניו (דרך חיים בצואתו סק"ח) כתב: 'בני מה תרחיקו עצמכם מהשמחה והשחוק, כי האיך ישמח האדם אשר בכל יום השכם וחטוא וכו'. ולא תשמעון לאותן האומרים כי מהראוי להיות כל ימיו בשמחה, כי זהו הכל מעצת היצר, ושחוק וקלות ראש מרגילים לערוה וכו'. ורק בעשיית איזה מצוה יהיה בשמחת הלב, אמנם לא בשחוק, כי השחוק היא מדה רעה מאד'.
הרי שמצינו גישה הפוכה, בעוד רבי נחמן ראה בדיכאון הגורם החמור ביותר והמצוי ביותר לחוסר עבודת השם, בעל הנתיבות המשפט ראה בחוסר הרצינות ההפקרות והעליזות היתירה הגורם המרכזי המפריע לעבודת השם, ולכן נקט בגישה הפוכה למעט את השמחה למינימום, ורק בזמן של מצוה לשמוח.
הבדל גישה נוסף הבולט בין הדברים, כי רבי נחמן תבע לעשות פעולות חיצוניות של שמחה, ובכך יחדור גם ללב פנימה שמחת הלב. בעוד הנתיבות המשפט דורש מהאדם שכאשר עלה בידו לעשות מצוה, ידאג לשמחת הלב על כך שהוא זכה לעשות את המצוה, אך הוא מדגיש כי גם בשעת שמחה של מצוה למנוע מהשחוק להניע את חיינו.
כלומר כולם מודים כי ישנם שני כוחות באדם וצריך לאזן ביניהם, אולם הבדלי הגישה הם האם ראוי להורות הוראה כללית להרבות בשמחה תמיד, על מנת למנוע מהעצבות לשלוט על האדם. או שאדרבא ראוי להורות הנהגה כללית להרחיק עצמו מהשמחה, ורק בעת קיום מצוה ישמח בליבו בלי שחוק חיצוני.
גם בימינו יש ויכוח נרחב מה הגישה המומלצת, נביא דוגמא אחת, את דברי המשגיח הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א (שיח יצחק פר' ויגש עמ' תפ): 'אם יש מי שאומר מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, הרי יש מי שאומר שאל תשמע לאומרים כן, כי מי שחייב חובות לשמים ולא פורעם, איך יהיה בשמחה? כמו שכתב בצוואת הנתיבות. אבל הבטחון מקנה לאדם שמחה פנימית שלכל הדעות מצוה היא תמיד. כי שמחה זו מכח הבטחון בה' אינה משכחת מהאדם חובותיו, אדרבא היא מקרבתו לפורען, בדעתו שהכל תלוי בו יתברך שמו'.
הדברים דומים למה שאמרו לנו חכמים כי בראש השנה ויום הכיפור אסור להיות בשמחה יתירה, ולכן אנחנו לא אומרים הלל, כדי לזכור את אימת הדין, וכדי לזכור כמה רבים הם הדברים שלא הצלחנו בהם. אולם מאידך נצטווינו ללבוש בהם בגדים חגיגים, ולאכול בראש השנה סעודת חג, להראות שאנחנו בטוחים בחסדו של בורא עולם שיוציא אותנו זכאים בדין.
השמחה הפנימית מגיעה כשאדם יודע שהבורא חפץ בטובתו וכל מאורעות החיים באים עליו כדי להגיע למצב (שמואל ב' יד יד) 'לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח', וכל נשמה יהודית תגיע לתיקונה ולאושר האמיתי, בטחון זה הוא התרופה לדיכאון שנובע מכך שהאדם רואה במקרי החיים יאוש וחוסר התקדמות ותקוה, אולם כשאדם יודע שבורא עולם מכוון אותנו ומסובב את מקרי חייו כדי שיגיע לעולם הבא, הוא מתמלא בשמחה.
גישות אינדיבידואליות לכל אדם
מהדברים למדים אנו כי כמו בשאר המידות עלינו למצוא את הדרך הממוצעת, אולם בתוך הממוצע ישנו תחום אפור רחב. וישנם גישות שונות בין חכמי ישראל כמה להקצין בכל דרך. אולם מעבר לגישה כללית אין ספק שהדבר גם תלוי בכל אדם באופן אישי, ברור שאדם שיש לו נטיה לדיכאון עבודת השם היא הרבה יותר להקצין בעידוד השמחה גם אם יש חשש שהוא יגיע להוללות, ואילו אדם מלא שמחת חיים בעל נטיה להוללות, עבודת השם שלו להגביר את הרצינות. אמנם כבר מצינו מחלוקת דומה בגמרא בין האמוראים מהו השיעור הנכון והראוי לנקוט בין הגישות.
מחלוקת אמוראים
בגמרא (נדה כג. וברש"י שם) מספרת כי רבי ירמיה פעל בתחבולות רבות לנסות להביא את רבי זירא לידי גיחוך, ולא הצליח, וביאר רש"י שאסור למלא את פיו שחוק בעולם הזה, ורבי זירא היה מחמיר ביותר בהלכה זו.
וביאר הערוך לנר (כג. רש"י ד"ה לידי) שנחלקו רבי זירא ורבי ירמיה מה ההנהגה הראויה בשיעור מידת השמחה, רבי זירא חשש לדברי הזוהר הקדוש (אחרי מות נו.) שאסור לאדם לשמוח ביותר בעולם הזה בעניני העולם שנאמר (תהלים ב יא) 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה', כלומר אפילו הגיל הוא ברעדה, ורק בדברי תורה מותר לשמוח שנאמר (תהלים ק ב): 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה', ולכן לא רצה רבי זירא לשחוק אף בדברי תורה. אך רבי ירמיה סבר שבדברי תורה ראוי לשחוק, ולפיכך רצה להביא את רבי זירא לידי שחוק כזה.
בדומה ביאר החוות יאיר (סי' קנב) את דברי הגמרא (סנהדרין נט:) שרבי אבהו השיב לרבי זירא תשובה בהלכה וכינהו 'יארוד נאלי', ופירש רש"י (ד"ה ירוד): 'עוף ששמו תנין, והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד'. ותמוה שרבי אבהו יכנה את רבי זירא בכינוי גנאי גדול כל כך לכנותו בשם עוף אכזרי שוטה.
וביאר החוות יאיר שנחלקו מהו ההנהגה הראויה, החוות יאיר מנה שם מקומות רבים (כתובות סב. וברש"י שם ד"ה מפנקי, וד"ה אם כן; שם יז.; חגיגה יד.; סוטה מ.) שמבואר שרבי אבהו היה מתענג ויפה תואר, ומאידך הביא מקומות רבים (ב"מ פה.; חולין יח:; סנהדרין יד.; נדרים מט:; כתובות יז.; נדה כג.) שמבואר שרבי זירא היה נוהג לצום ולספג את נפשו. וביאר שנחלקו מה דין היושב בתענית (תענית יא.), רבי אבהו סבר שהוא חוטא, לפי שרק ע"י העינוג והעידון והשמחה יהיה לו ישוב הדעת להבין את עומק דברי תורה. ואילו רבי זירא סבר שהמתענה נקרא קדוש, לפי שההנהגה הראויה היא להיות שרוי בעולם הזה בצער ביגון ואנחה, וכמבואר בגמרא בנדה שרבי זירא נזהר אף שלא לשחוק שחוק קל על שאלות משונות המביאות כל אדם לידי גיחוך.
וסבר רבי אבהו שהנהגתו של רבי זירא היא חסידות של שטות. ולכן כאשר סבר רבי אבהו שרבי זירא לא הבין כראוי דבר הלכה, הוכיחו רבי אבהו שע"י שמתאכזר על גופו ושרוי תמיד בהספד ודאגה על עוונותיו ומיעוט צדקתו ותורתו, התמעטו כוחות נפשו, ואינו מגיע לעומק העיון והחריפות ושיקול דעת הישר, ואילו היה נוהג כהנהגתו ומעדן את גופו לא היה טועה בדבר הלכה.
ויש להדגיש את מה שכתב רבינו יונה (ברכות כא. בדפי הרי"ף ד"ה לא) שאף רבי זירא מודה שאסור לאדם להשתדל להיות בעצב, משום שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי, אלא כוונתו שלא יהיה שמח ולא עצב אלא ינהג בשביל הזהב, ויאזן את עצמו בדרך הממוצעת.
העולה מדברינו: שהנהגת האדם הראויה היא מידת השמחה שהוא קו ממוצע בין הוללות שהוא שמחה ותענוגים בלי תכלית, ומסיר את האדם מלהדבק בקונו, לבין עצב שהוא עצלות המונע את האדם מלפעול [הקרוי בימינו דכאון]. ויש בכך מחלוקת קדומה כבר מימי הגמרא מהו ההנהגה הנכונה והראויה, ולכל אחד יש הנהגה אישית אחרת.
מדוע יש עונש ושכר כה גדולים על השמחה?
העונש הוא על חוסר הערכת המצוה
הרמב"ם (שופר וסוכה ולולב פ"ח הט"ו) כתב: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".
ומשמע שהעונש הוא משום שמזלזל במצוה ואינו שמח בה.
וכן כתב החיי אדם (ח"א כלל סח סעיף יג, ומקורו מדברי החרדים הקדמה למצוות, סי' ד, והשל"ה שער האותיות אות ת' תשוקה אות א), וז"ל: 'השמחה הגדולה במצוה. ופירש האר"י ז"ל (שער רוח הקודש י:, שער הכוונות בהקדמה א:) שזה שכתוב (כח מז) 'תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל', רצה לומר שלא שמחת בעבודה יותר מאילו מצאת רוב כל תענוגים ואבנים טובות ומרגליות'. עכ"ל.
ומבואר שהשמחה הוא ביטוי להערכת המצוה, וכח המצוה מועיל כשאדם מחשביה ומעריכה, וכפי שאמרו חכמים שלא הגנה זכות התורה בימי חורבן בית ראשון, משום שלא ברכו בתורה תחילה. ופירשו הראשונים שלא העריכו אותה נכון.
וידוע שהגאון רבי משה פיינשטיין תמה על כך שהיו משפחות שהגיעו לארה"ב ובמסירות נפש עצומה שמרו על השבת, ובכל זאת הצאצאים זנחו את הדת לחלוטין, ונשאלת השאלה כיצד יתכן שהילדים לא ינקו ממסירות הנפש של ההורים? מאידך כמות קטנה מזערית של משפחות הצליחו להנחיל גם לבניהם את המסורת, והבנים שלהם נשארו שומרי שבת, למרות שממבט חיצוני הם היו אולי פחות נחושים מהראשונים. אולם רבי משה גילה את הסוד, כי אותם משפחות ששמרו שבת, אולם התלוננו תדיר עד כמה קשה להיות יהודי באמריקה, וכמה הדת גורמת לסבל ומסירות נפש, הילדים לא רצו לסבול ולא העריכו את המצוות, ועזבהו את הדת. אולם אותם מעטי מעט שהחדירו בילדים את מעלה של ששבת, ושמחו למרות שפוטרו מעבודתם בכל יום שני, על שזכו לשמור שבת, הילדים גם רצו לטעום מההנאה העצומה של השבת.
החילוק בין שמחה להוללות
ידועים דברי הרמב"ם (יו"ט פ"ו ה"כ) המזהיר כי מחד צריך לשמוח ברגל, מאידך אסור להגרר ליין שחוק וקלות ראש שאינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ואילו השמחה היא עבודת היוצר, שנאמר (כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב', הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות'.
בדומה כתב רבינו יונה (ברכות כא. בדפי הרי"ף) שנאמר 'וגילו ברעדה' משום שאדם צריך להיות תמיד ממוצע, וגם במקום הגילה תהיה רעדה, כדי שהשמחה והגילה תשאר עבודת השם. דברים דומים כתב גם הכוזרי (מאמר ג).
העולה מדברינו: שעבודת השם זהו שהשמחה ממלאה אותו סיפוק ונותנת לו חשק להמשיך לעבוד את ה', ואינה מושכת אותו לעוד תענוגים או מבלבלת את דעתו, ומסיחה אותו מעבודת ה'.
לכבוד הרב, אין כאן כלל מחלוקת, אלא רבי נחמן התכוון לדבר הנודע שרוב העבירות באים מחמת עצבות וחלישות הדעת שנקרא בלשון קבלה מוחין דקטנות ששם שליטת החיצוניים באדם.ועל כן מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד כי מצוה גדולה לא לעשות עבירות. שכן הוא אומר זאת בסוף תורה מח ח"ב שמדברת על אנשים שבורים . אבל בוודאי לא באופן שיביאו לענייני עבירות. כי אם הוא במצב רוח טוב אזי מילי דשטותא הוא הוללות וקלות ראש. אבל אם במצב רוח ירוד הרי מציל עצמו. ואחר כוונת הלב הן הדברים. וק"ל
מעניין שלא הוכנס לדיון הפסוק שויתי ה' לנדי תמיד לכן שמח ליבי שלכאורה משמע ברור שאדם חייב כל הזמן לזכור שנמצא לפני קונו ית' וזה אמור להביאו לשמחה מתמדת
השאר תגובה