הסבר על הקרבנות – לצמחונים הנמנעים מאכילת בשר

שאלה:

שלום הרב,
כיצד ניתן להסביר באופן הטוב ביותר את כל נושא הקרבנות לאדם שנמנע מאכילת בשר מטעמים מוסריים?
תודה רבה

תשובה:

הנושא עצמו ידוע וכבר נכתב בו במקומות רבים, אני מעתיק לך מעט.

העיקרון המנחה הוא שתי נקודות:

1. התפיסה הצמחונית של שויון בין אדם לבהמה אינה מקובלת על היהדות. 2. טובת הבהמה להיות מוקרבת וזה מרומם אותה ומביאה לידי תיקונה.

הגישה הטבעונית משווה באופן עקרוני בין בעלי חיים לבני אדם, ומתוך כך אוסרת על הריגת בעלי חיים ורואה בכך רצח (יש שאף מדברים על תעשיית הבשר במושגים כמו "שואה"). אולם השוואה זו עצמה אינה מקובלת על התורה; התורה מבדילה בבירור בין בני אדם לבעלי חיים, ואינה מעניקה לשניהם זכויות שוות.

בתיאור בריאת האדם בספר בראשית נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו). האדם אינו עוד בעל חיים אחד בין רבים, אלא הוא נברא בצלם אלוקים על מנת לרדות ולשלוט בכל בעלי החיים. שליטה זו, לדעת פרשנים רבים, אין פירושה עריצות אכזרית אלא ניהול של הבריאה מתוך אחריות כלפיה; אך מכל מקום, בתור האחראי על הבריאה המופקדת בידו, ניתן לאדם מעמד שונה משל שאר הברואים. אמנם בתחילה נאסרה עליו אכילת בשר (לחלק מהדעות), אולם לאחר המבול היא הותרה בפירוש: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (שם ט, ב-ג). לאחר המבול נח גם הקריב קורבנות מהחיות הטהורות שהכניס לתיבה.

התורה, כמו מערכות החוקים בכל התרבויות האנושיות, אינה מתייחסת לבעלי החיים כאל שווים לאדם. אמנם יש בה מצוות רבות המתחשבות בהם: צער בעלי חיים, שביתת הבהמות בשבת, לא תחסום שור בדישו, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שילוח הקן ועוד, אולם אין ספק שאין כל שוויון בינם לבין בני האדם. אותה התורה שאסרה לצער בעלי חיים שלא לצורך, היא זו שהתירה את שחיטתם לשם אכילה, וציוותה עליה לשם קורבנות. המחשבה כאילו בני האדם ובעלי החיים שווים הם – היא מחשבה שגויה, שאף יכולה להוביל לתוצאות מזיקות. למרבה הצער, לא מעט אנשים מזלזלים ואפילו מתאכזרים בבני אדם, בעוד הכלב והחתול שלהם זוכים לטיפוח ולטיפול מסור.

לכל נברא יש תפקיד בבריאה. החיים אינם תכלית כשלעצמם, שהרי ממילא הם חולפים ועוברים. אילו לא היינו שוחטים בהמות, הן לא היו חיות לנצח, אלא נופחות את נשמתן תוך כמה שנים – ומה כבר היו מרוויחות בשנות החיים הנוספות שנותרו להן? האם היו מתעלות מבחינה רוחנית, רוכשות השכלה, מקיימות מצוות ומעשים טובים, יוצרות אומנות, מפתחות את העולם? לא. הן פשוט היו ממשיכות ללחך עשב עוד כמה שנים, עד שהיו מתות מזקנה או מחלה, באופן שהיה מן הסתם איטי, ממושך ומלא סבל בהרבה מהשחיטה המהירה. לבני האדם יש תכלית בחיים, משום שהם יכולים לעבוד בהם את ה', לקיים מצוות, לתקן את העולם ולהתעלות ברוחם. לבעלי החיים אין תכלית כזו. תפקידם אפוא הוא לשמש את האדם לצרכיו כדי שיוכל לפתח את העולם, לשרת את עבודת ה' שלו, וכחלק ממנה גם לשמש כקורבנות.

כאשר מקריבים בהמה לקורבן, לא "רוצחים" אותה אלא להפך, מרוממים אותה ומגשימים את ייעודה בעולם. במקום להיות סתם בעל חיים מלחך עשב, היא זוכה להתעלות ולהיות חלק מעבודת המקדש, ובזאת לתרום לעולם – שהרי היא משרה בו את השכינה, את הנוכחות האלוקית. השארתה של הבהמה בחיים עד שתתפגר באופן טבעי – לא היתה מוסיפה לה דבר.

מה זה בדיוק פועל איננו יודעים, אנו רק אמונים על דברי הרמב"ם (מעילה ח', ח') שכתב: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול… והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים חוקים חקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה… וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

השל"ה כותב בשער האותיות או ד: ”וכל נברא חושק ומשתוקק לעלות במדרגה רבה ממנו, עד שעולה למדרגת מלאך. ובאכול בעל חי את הצומח, נהפך הצומח לבעל חי, ובאכול האדם הבעל חי, נהפך בשר של בעל חי לבשר אדם, על כן עם הארץ אסור לאכול בשר כי אוי לבשר מפני בשר, כי עם הארץ הוא חומר בהמה, כבהמה שאוכל, ובהמה יש לה לטעון, מה חזית דדמך סומק טפי מדמי. אבל אדם השכלי האוכל בעל חי, אז הבעל חי זכה למעלה להיות בשר אדם, אחר כך עולה מעלת האדם, מצד השכל והנשמה שנתן בו השם יתברך עולה למדרגת מלאך, עד שמתדבק בהשם יתברך, בתפסו מדותיו של הקדוש ברוך הוא, במה שאפשר לו להתדמות לבוראו.