גיור ילד קטן מותנה באימוץ על ידי הורים שומרי מצוות

[1] שו"ת זכר יצחק (סי' ב). ועיין עוד מש"כ בזה בשו"ת מטה לוי (ח"ב סי' נד-נה) מדברי הגאון רבי יצחק אלחנן בעל העין יצחק. והטעם, דכיון שגרות קטן ע"פ בית דין מועילה מדין "זכין לאדם שלא בפניו", כאן שמן הסתם לא ילך בדרכי התורה והיראה ויהיה משוקע בחטא, אין זו זכות לו אלא חובה, שעובר על חטאים שעונשם חמור [אמנם בעל מטה לוי עצמו חולק עליו שם בזה וכפי שיבואר להלן]. וע"ע שו"ת חבצלת השרון (ח"א יו"ד סי' עה), ועורר שם דיכולים לבוא לידי לתקלה על ידו, כיון שהוא נימול ומוחזק כישראל.

כדברים אלו כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צט אות ד-ו, ח"ו סי' קה), והוסיף, דגרות קטן יסודה בסברא שאנו סומכים על כך שהואיל והורגל בשמירת המצוות בקטנותו מסתמא לא ימחה בגדלותו, אבל כאן ודאי ימחה, ואין טעם בגיור זה העומד לפקוע.

ועוד, שהרי התוס' בסנהדרין (סח ע"ב) דקבלת מצוות בקטן אינה נעשית על ידי בית דין, אלא שבכך שאינו מוחה בגדלותו נחשב לו הדבר כקבלת מצוות והשלמת הגרות, וכאן שבודאי לא ישמור מצוות כשיגדיל, אין קבלת מצוות, ודינו ככל גר שנתגייר בלא קבלה זו שגרותו בטלה.

עוד הוסיף שם, דבאופן זה דלא חשיב זכות עבורו מעיקרא וכאמור, גם אם לבסוף ישמור מצוות בגדלותו אין בכך כלום, וצריך להתגייר שנית, כיון שבשעה שנעשה הדבר לא היה מסור בידם לגיירו.

וכן נקטו אחרונים רבים, שכאשר הוא גדל בבית הורים מאמצים שאינם שומרי מצוות אין הגיור נחשב לו זכות אלא חובה, ראה שו"ת פרי השדה (ח"א סי' מג), והויסף שם, שבאופן זה המילה שיש בה צער נחשב לו חובה ולא זכות, ואין הוא מסור ביד בית דין למולו. ובכלל, אסור לבית דין לעשות כדבר הזה, שהרי הם גורמים למכשול בישראל, שיהיו סבורים שנתגייר והאמת שהוא עדיין נכרי כבתחילה [וראה עוד שם שיש סוברים שנכרי שנימול בגיותו אינו יכול להתגייר כלל, ונמצא שהם גורמים לו נזק רב, שמעתה גם אם ירצה להתגייר אינו יכול].

וע"ע שו"ת לבושי מרדכי (אבהע"ז מהדו"ק סי' לח אות יא), שו"ת התעוררות תשובה (מהדו' חדשה ח"ד סי' קמב), שו"ת דור רביעי (סי' צא, עיי"ש שציין אף הוא שלשיטת התוס' בסנהדרין הנ"ל, כיון שלא יקיים מצות בגדלותו אין כאן גרות כלל כיון שלא קיבל עליו מצוות מעולם).

ועיין עוד בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ח), שגדולי אשכנז בעל הערוך לנר והגאון מוירצבורג בעל מלאכת שמים הסכימו שניהם לדעה אחת שאין לגייר קטן כזה שודאי לא יתחנך לשמירת התורה והמצוות, וראה בקונטרס וכתורה יעשה שאסף כעמיר גורנה מתשובותיהם של רבים מפוסקי דורו שנטו אף הם להחמיר בזה שלא לקבלו ונציין עוד להלן ללשונו החריפה בסיכומו שם.

כדברים אלו כתבו בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד מהדו' חדשה סי' קמט), שו"ת דעת כהן (סי' קמז, קנא), שו"ת שרידי אש (יו"ד סי' ס אות ב, ח"ב סי' צו), שו"ת בית אב"י (יו"ד סי' צא אות לו), שו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' סה), שו"ת גבורות אליהו (הענקין, ח"ג סי קכח), ס' נחלת צבי (פלדר, גרות עמ' כד). וכ"כ בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' פט), ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד יו"ד סי' כא), עיי"ש בדבריהם שכאשר ברור שאין כוונתם לחנכם לחיי תורה ומצוות אין גרות זו נחשבת לכלום.

וכן הורה הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' קג, ח"ב סי' נה, ח"ד סי קכז, וקובץ קול תורה חכ"ו עמ' 110), שאף זכות היא לו לבוא בכלל ישראל אף בלא שמירת מצוות, ודאי אינה זכות גמורה, ולא מהני מדין זכין, ואין כאן גרות כלל. וראה שם מקורותיו מדברי הט"ז (יו"ד סי' שה ס"ק יא) ומדברי המחנה אפרים בזה (זכיה סי' ו), דלא מהני דין זכין אלא בזכות גמורה.

עוד הביא בזה הגריש"א שם משו"ת צמח צדק (ליובאוויטש, או"ח סי' ל) שכתב: "ואע"פ שבתשו' בית אפרים אבהע"ז סי' מ"א מבואר בתשו' הגאון בעהמ"ח ס' שאגת אריה דהא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהא הזכות בלא שום צד חוב כלל וכלל, אלא כיון שהזכות רבה על החוב הרבה והחוב בטל במיעוטו נגד הזכות נמי זכות הוא לו. תדע דגבי גר קטן אמרינן דזכות הוא לו אטו מי לא מטי ליה חוב ג"כ ע"י גרות שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכל איסורים לישראל חמץ בפסח ובמלאכת שבת ויו"ט ומתחייב בעינוי יוהכ"פ ובהרבה מצות חמורות אע"כ כיון שזכות שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה רבה הרבה מאד על החוב זכות קרינן ליה וה"נ דכוותיה עכ"ל השאגת ארי' שם וכו'. אמנם באמת הרי התוס' פ"ק דכתובות (יא ע"א) סד"ה מטבילין כתבו דבגר קטן הוי זכות בלי שום צד חובה כלל, וז"ל ואע"ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה, ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומתו, דשמא היה רוצה לפוטרו בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף. אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל. וזה שלא כדברי השאגת ארי' דגבי גר קטן נמי יש חוב רק שהזכות רבה הרבה מאד. ועיי"ש שכן משמע בחידושי הרשב"א פ"ק דקידושין דף כ"ג, וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דגבי גר קטן אין שום חוב כלל וס"ל כשיש צד חוב אף שהזכות רבה הרבה אין זכין לקטן. והוסיף שאף הש"ך לא נחלק ע"ז רק בבית דין דס"ל דב"ד זכין לקטן אף שיש קצת צד חוב וע"ש". עכ"ל.

ומכל מקום מבואר מדבריו, שלדעת הראשונים והכרעת האחרונים, דין זכייה נאמר רק בדבר שהוא זכות גמורה ממש בלא צד חובה, וזה דבר רחוק מאוד בגר קטן זה הגדל בבית שאינם שומרי מצוות.

כמו כן ראה בחי' הרי"ם (כתובות יא ע"א) שהקשה, היאך ניתן לגייר קטן מדין זכין, הרי גם כאשר יש אומדנא שאם היה בר דעת היה מתרצה לכך, עדיין זה בגדר דברים שבלב ואינם דברים. ותירץ, דמיירי באופן שהוא דברים שבלבו ובלב כל אדם שיתרצה בכך. וקשה עד מאוד לומר כן על קטן שכל זכותו בזה היא רק חלקו לעולם הבא והוא עצמו אינו חפץ בזה וכל ימיו לא יחיה על פי דת ישראל.

עוד הוסיף הגרי"ש אלישיב שם, כי מה שכתבו האחרונים דלהלן דזכות היא לו כיון שבלאו הכי הוא רשאי למחות בגרותו לכשיגדיל, היא גופא קשיא, שכן מדברי הראשונים למדנו שהסיבה שהתירו לגייר קטן ולא חששו שימחה ויבוא הדבר לידי תקלה שיהיו אוכלים משחיטתו ויתברר עתה שהיתה זו שחיטת עכו"ם וכו', משום דחזקה היא שלא ימחה [עיין רשב"א שם], ובקטן זה פשיטא דליתא לההיא חזקה, וא"כ היאך ניתן לגייר אותו הרי תקלה היא לישראל, וכקושיית הראשונים הנ"ל.

משום כך נקט בפשיטות שאסור לגיירו, אלא שמכל מקום לענין דיעבד, ומחמת דברי החולקים דלהלן, כתב: "אנו אין בידינו להכריע שהגרות לא חלה בדיעבד, שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ובמצוות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו, ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר".

בס' מעדני שלמה (יו"ד גרות, אות מט) הובא בשם הגרש"ז אויערבך, שנקט אף הוא שכאשר ההורים אינם שומרי מצוות אין גרות הקטן נחשבת לכלום, וע"ע ס' משפטי שאול (סו"ס לח) מה שהובא בזה מפסק דין בה"ד הרבני הגדול בראשות הרבנים רבי אליעזר גולדשמידט, רבי שאול ישראלי ורבי יוסף קאפח.

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' שא) צידד אף אף הוא שגרות זו אינה מועילה אפילו בדיעבד, ומשני טעמים:

חדא דהא אין זו זכות גמורה עבורו וכאמור. ועוד, דכיון שגרות זו נפעלת על ידי בית דין, ובזמנינו שאין לנו בית דין סמוכים כל תוקף דין זה הוא רק משום דשליחותייהו דקמאי קעבדינן, כאן שודאי שלא כדין הם עושים, שהרי הם מזמנים בכך תקלה לישראל וכו', לא מהני שליחותייהו ואין תוקף למעשה הגרות הנעשה על ידם [אלא שציין שסברא זו היא רק לשיטת התוס' בכתובות דגרות קטן מהני מדין זכייה ומדרבנן ולא לשיטת התוס' בסנהדרין הנ"ל. אמנם בלאו הכי לדעת התוס' בסנהדרין אין מקום לגרות זו וכאמור].

אורח חייו בגדלותו מהווה מחאה

כמו כן, הרי לדעת חלק מן הראשונים דין המחאה לכשיגדיל אינו מצריך מחאה מפורשת, אלא עצם זה שאינו שומר מצוות עת שנעשה גדול נחשב כמחאה, ראה תוס' ישנים (כתובות יא ע"א), וע"ע מש"כ בזה בשו"ת איש מצליח (ח"ב יו"ד סי' מב) בדעת הרשב"א (ח"ב סי' קמד). ולפ"ז אין נפקותא בהאי דינא, דאף אם גיור קטן זה מועיל מדין זכין וכו', מכל מקום תבטל גרותו למפרע ברגע שיגדיל ואינו שומר מצוות. וכ"כ בשו"ת חבצלת השרון (שם, מלבד עיקר טענתו שם, דלא מהני דין זכייה באופן זה שאינה זכות גמורה, וכאמור). וכ"כ בקונטרס וכתורה יעשה לרבי שלום מקוטנא, דעצם מה שאינם שומרי מצוות בגדלותם "אין לך מחאה גדולה מזו". וכ"כ בשו"ת דור רביעי (שם).

אמנם בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כח) נקט שמה שאינו שומר מצוות בגדלותו לא חשיב מחאה עד שימחה בפירוש, וראה עיקר דבריו להלן בסמוך.

[באופן שהוא גדל בבית משפחה מסורתית השומרים חלק מהמצוות ככל שידיעתם מגעת ודעתם משכלת, התיר שם בשו"ת איש מצליח לגיירו, ובאופן שמן הסתם גם לאחר שיגדיל יקיים מצוות עיקריות ויכשל באחרות כפשוטי העם, ולא דחה גרותו אלא באופן שהוא גדל בבית שאינם שומרי מצוות כלל, וצ"ע בענין זה ובגדריו, ובודאי אין כוונתו למה שנקרא היום 'מסורתי' שמחלל שבת בפרהסיה ובזדון, ורק שומע קידוש ולעיתים הולך לבית הכנסת, שהרי המחלל שבת בפרהסיה נחשב מומר לכל התורה].

ומכל מקום הא מיהא פשיטא, דהואיל וחובה מיוחדת מוטלת על בית דין לגדור פרצות ישראל, שלא להכניס לקהל ה' אנשים שמן הסתם יהיו מחללי שבתות ושאר איסורי תורה, אין להם להזדקק לגרות זו, וסברא זו הובאה גם בדברי המקילים בזה להלן, דאף הם לא הקלו בזה אלא בדיעבד לאחר שנעשה הדבר אבל לכתחילה אסור לבית דין להזדקק לגרות זו, דעל שכזה אמרו "קשים גרים לישראל כספחת".

וכאן ראוי לעורר, כי אף שלפי הנחיות הגיור של הרה"ר אסור לגייר קטינים שיגדלו בבית שאינם שומרי מצוות, מערך הגיור הממלכתי מגייר קטנים אלו באופן רשמי, ואינו דורש מההורים אלא כמה כללי יסוד: שהילד ילמד במוסדות ממ"ד, שהאוכל בבית יהיה כשר, ולא ילכו בשבת לעבודה. אין דרישה לשמירת מצוות בבית, וכלל אין מעקב אחר המשפחה לוודא שלכל הפחות מעט כללים אלו נשמרים. עוד על כשלי מערך הגיור הממלכתי, ראה לעיל?.

חכמים לא הקלו בדין קבלת מצוות בגר קטן, אלא רק באופן קבלתן

לסיומא דמלתא, וכדי להוציא מלב טועים, נראה להביא מדברי האחרונים שהאריכו לבאר, דלא מצינו בשום מקום בש"ס ובקדמונים שיש קולא לגבי קטן לענין קבלת המצוות, אלא שקבלה זו יכולה שתעשה על ידי בית דין ועל פי האומדנא דניחא ליה בהכי. ולכן, כאשר יש אומדנא שלא ישמור מצוות, אין מקום להקל בזה, כמו שאין מקבלים גר גדול בכהאי גוונא. ומחמת חשיבות הדברים ראיתי לצטט מעט לשונם:

בקונ' וכתורה יעשה שם, אחר שהביא מדברי האחרונים שאין תוקף לגרות זו שאין בה קבלת מצוות כלל, הוסיף:

"בגמרא 'גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד', לא באו בזה כ"א להורות שהקבלה היא זכות לקטן, ואם יובא להתגייר באופן שרוח חכמים נוחה הימנו לקבלו, לא ימצאו עכוב מצד קטנו, אבל מזה הענין שיש עכוב ומניעה מצד עצם הקבלה שמעמד ומצב אבותיו גורמים שאינו ראוי להתקבל, וגם גדול בשנים ע"פ דרך ותנאי הענין כאלה לא יקובל, מזה לא דברו פה כלל, והנה בשנים קדמונים אשר הגרות היתה סכנה עצומה להתגייר להב"ד ולכל אשר ידו וידיעה בדבר, ואף אם האם נכרית ורוצה להתדבק סגר עליה הדרך בכמה וכמה צרות וסכנות עצומות לא תוכל להמלט מהן,  ומביאה פרי בטנה למנחת קודש הילולים לה' ותבך ותתחנן להביא את ילדיה בברית הקודש, על הכוונה והרצון אינן צריכין לדון דלא איירי בהכי וכו', ועל מה שצריכין אנו לדון הוא רק מפני קטנותו שלא הגיע לשנים, לכן אמר גר כלומר ראוי להיות הוא לגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, ולא דנין עתה על תנאים שקודמים לקבלה, רק על עיקר אפשרות הקבלה ומעשה הגרות לצעירי ימים וכמו כן לא נחתו להכי מה שיהיה באפשרות לעת שיתגדל אם ימחה אם יקיים וכו'.

אמנם על זה הבו ונתבונן, דכמו שבגדולים שהגיעו לשנים צריך מחקר רב אחרי הכוונה אמתית אם באמת ובתמים רוצים להתייהד, כמו כן בקטנים יחונכו בבירור עתוה"ק, דבלא"ה קשה מאוד איך מקבלים בזה"ז דליכא סמוכין, וכבר פירשו דמטבילין אותו ע"ד ב"ד, ובמקום שנאמר ב"ד מגיירין אותו, הקטן נמסר ביד הב"ד והמה הב"ד במקום אבותיו, וכשאביו ואמו מביאין אותו איירי שהם מתיהדים גם כן, ונפשם איותה ויעשו נפשות לה' גם בילדיהם הקטנים, או אף במקום שיש עכוב ומניעה לגרות האבות סכנות נפשות וגזרות עצומות, והמה האבות מביאים את בניהם אשכר לה' פרי קודש הלולים לה', מכל הפרטים האלה לא נאמר בגמ' כמבואר, אך כמו כן הוא משתמע בברור נכון עד שא"א לטעות דאם הילדים נולדו באיסור דתי חמור, בפשע האב שנשא אינה יהודית והאב מחזיק בפשעו, והאם מחזקת בדתה ולא היתה מניעה להתגיירותה, והלא אז לרוב כל הענין התיהדות הבן דבר היתול ושקר הוא, ואילו בא איש או אשה בשני גדלות שאין לספק במחאה אח"כ ולא צריך לזכות ע"י אחרים, להתייהד על דרך זה, האם יקבלו אותם ב"ד צדק, ואם קבלו כאלה, אין במעשיהם כלום, דודאי במי שיש לחוש שלא לש"ש התגייר, רק מאיזה סבה וקבלום הדיוטות בדיעבד הוא גר, אבל במי שבא להתגייר ואין בדעתו לקבל תורה ומצות וכך נתאמת אצלנו שחשב שמקבל עליו רק איזהו מצות לקיימן כפי דעתו ומחשבתו, ונתברר לנו היטב שכן היתה דעתו מתחילה, מי יאמר שהוא גר צדק וקידושיו קידושין ושהוא בכל דבריו כישראל. ואם אשה טבלה עד"ז במי מקוה האם לישראלית תחשב. ועל אחת כמה וכמה אם הנושא שאנו דנין עליו הוא קטן, אינו בר דעת, ומולידו שאינו מתיחס אחריו לפי דת ישראל, הוא פושע, ואמו נכרית היא לו אין לה דת ואמונה כלל כספם עצבם וזהבם כסלם, מה נאמר ומה נדבר תסמר שערת בשרי אם אחשוב על ככה וכו'. ואם אמור נאמר שמקבלין את הבנים בעוד שרוח עועים צרר אותם האבות בכנפיו, בברית היהדות בעודם קטנים רק ע"פ דברי מולידיהם, והאבות עוד ימרו בעצתם ונמכו בעונם, הנה לדעתם תקנו פשעם, ויוסיפו לחטוא ויוסיפו ב"ד בתקוני עותותם, הלא נראה בהיר כי הב"ד המקבל ילדים כאלה בקטנותם עפ"י דרכים כאלה לא ב"ד הוא שיתכן לאמר עליהם אלקים נצב בעדת אל, כי אם סרסורי דחטאי יקראו למו, ר"ל וישימו עקוב למישור מסלה לעבריינים, לבעלי חטא ופשע. וח"ו לחשוד איש על ככה שיעשה כמו אלה בזדון לב, אבל בלבול הדעות ותאוה נהיה לחדש חדשות ולהקל לפי דעתם אשר שמירת מוסרות הברית קדושות ישראל וטהרת המשפחות למשא כבדה תחשב להם – אוילות המתעה להתראה כעושים שלום בפמליה של מעלה עם פמליה של מטה, כל אלה וכמו אלה המה כפח יוקשים שבהם יקושים נעוי לב וקלי הדעות".

הנה דפשיטא ליה דקבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל היא לב ענין הגיור, וגם בגר קטן הוא תנאי גמור, אלא שכאשר בית דין מקבלים עליהם לחנך אותו, או שאביו ואמו באים מתוך כוונה לחנכו לחיי יהדות, נחשב הדבר כקבלת מצוות מועילה וניתן לגיירו אף שהוא עצמו אין בו דעת. אבל לגיירו שלא על מנת לקיים מצוות, לא מהני כלל והרי הוא גוי גמור.

וכן כתב בשו"ת שמש ומגן (משאש, ח"ג סי' סב): "על דבר שאלתך לגייר ילדים קטנים על דעת בית דין בזמן שאמם לא נתגיירה והיא נשואה באזרחות עם האב ואינה רוצה להתגייר, וגם הבעל לא איכפת ליה והוא חילוני. על זה אשיב, דמעיקרא דמילתא אין זו גרות כלל, דמסתמא אנו יודעים מראש שהנער הזה יגדל ויתחנך אצל נוצרים וחילונים, לא שמירת שבת ולא הקפדה על הכשרות ולא תפלות וכו' וכו', וכל זמן שהאמא לא נתגיירה אי אפשר לגייר את הבנים וישארו חיים עמה. ובפרט שגם הבעל לא קפיד, ונמצא שאין זה אלא כסות עינים גרידא, ועל זה אמרו 'נעשה ונשמע', נעשה בבית מה שנשמע בבית הספר, אבל אם כל מה שהוא לומד אצל המורה בבית הספר הוא רואה בהפך ממש בבית אצל ההורים, אזי אי אפשר לו בשום אופן לקיים דברי המורה. ולכן כל זמן שהאם לא נתגיירה כראוי אי אפשר לגייר הילדים והרי זה כטובל ושרץ בידו". ובסיום דבריו כתב: ואין זו גרות כלל בזמן שהמגייר עצמו יודע מעיקרא שהכל רק אחיזת עינים, וכן לא יעשה".

העתקתי לשונם משום שביארו כאן נקודה חשובה שיש בה כדי להפריך טענת הבל שבעוה"ר יש שבאמצעותה ומחמתה מביאים קטנים נכרים רבים בקהל ישראל. לדבריהם, מה שדנו כל האחרונים לדורותיהם אם יש אומדנא דניחא ליה בקבלת מצוות או לאו, אינו נכון אלא למצב עם ישראל בגולה, כאשר להצטרפות לקהל ישראל היתה רק משמעות אחת – קבלת המצוות בפועל, אבל במציאות בת זמנינו בארץ ישראל כיום, אומדנא ברורה היא שניחא לגר שיחול עליו גיור אורטודוקסי אף שבודאי לא ישמור מצוות, משום שהוא אינו רוצה להיות חריג בין חבריו שכולם יהודיים, או כדי שיוכל לשאת אשה מקרב סביבתו. וכשם שאמרו בגמרא שהקובע את אומדן דעתו הוא ד"ניחא ליה במאי דעביד אבוה", כלומר אין צריך שיהיה נוח לו בעצם קבלת המצוות, אלא שיחפוץ לנהוג על פי החלטת אביו, גם כאן די בכך שנוח לו שלא להיות חריג בין חבריו.

וסברא זו היא טעות מעיקרה כמו שביארו הפוסקים הנ"ל, שקבלת המצוות היא חלק מהותי בגרות גם בקטן, ומעולם לא עלה לב אדם לומר שבגר קטן נזדקק לקבלה פחותה מזו של גר גדול, ולא נוסף לגבי קטן אלא רק שקבלת המצוות יכולה להעשות על פי אומדנא, ואין צריך שהוא יהיה בר דעת לקבל עליו את קיומן בעצמו. ודו"ק בזה.

[2] הסוברים דזכות היא לו להתגייר אף בכה"ג

שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק אות יא, אבהע"ז ח"א סי' כט אות ח). וטעמו בזה, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וגם אם ירבה לפשוע ויענש על מעשיו הרעים עדיין זכות היא לו שבא בקהל ה', שכן לאחר הצירוף והזיכוך בעונשי הגיהנום ינחל עם ישראל חיי העולם הבא, ונמצא שע"י כניסתו לקהל ישראל הוא זוכה לחיי נצח, שלא כשאר אומות העולם שהעיד עליהם הנביא: "גוים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" (ישעיהו מ טו).

עוד כתב, דממה נפשך לא יבוא כל הפסד לאותו קטן ממעשה גרות זה, שהרי אם לא יקפיד על שמירת המצוות, יחשב הדבר כמחאה על הגרות, ובלאו הכי לא יהיה בה כל תוקף. כדבריו כתב להקל בזה הגרי"ל צירלסון בשו"ת עצי הלבנון (סי' סד, ועיי"ש שמתיר למולו לשם יהדות אף דלא ברירא שיטבילנו לשם גרות) ובספרו מערכי לב (סי' נה).

כמו כן צידד בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד יו"ד סי' ל), ועוד הוסיף שם, לענין מה שהקשו האחרונים הנ"ל שהואיל וככל הנראה ימחה בגדלותו מה טעם יש בגרות זו, דהא לא קשיא, דאפשר שיחזרו הוא ואביו בתשובה שלמה וכל הבית ישנה את אופיו, ודי בכך לחלות הגרות לפי שעה.

כמו כן נראה בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סו"ס קט), שכתב לענין גר קטן שאביו מרגילו לכתוב בשבת, דהוא תינוק שנשבה, ומשמע שאף שהאב אינו שומר מצוות שייך בו ענין הגרות, ומה שהוא כותב בשבת לא נחשב לו כמחאה בגרות. וכן נראה מתשובת הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (יו"ד סי' רכט ד"ה ועתה), שניתן לגייר קטנה שאמה נכרית אף שאביה אינו שומר תורה ומצוות.

שיטת האחיעזר – להמנע מהגיור אך לא להרעיש כנגד המגיירים

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כח) כתב: "מש"כ כת"ר דמגיירים את הקטנים כיון דעל פי דין דין הגדילו יכולים למחות, מה שיחללו את השבת בגדלותם הוי כמחאה, זהו תו"ד. באמת העלה בתשו' חת"ס (יו"ד סי' רנג) דאם מביאים האב והאם או אחד מהם לגיירם אין יכולים למחות בגדלותם, ומסתייע לדין זה מדברי הבה"ג דפסק בהביאוהו אבותיו להתגייר הן אביו והן אמו מטבילין אותו ע"ד בית דין, ואינו יכול למחות, וכן מדברי הרי"ף וחבל ראשונים בשיטמ"ק בכתובות. מ"מ י"ל דדוקא באופן שיתנהג כישראל, דהוי זכות גמור, בכה"ג אינו יכול למחות, אבל באופן שיתנהג באיסור, אף דמכל מקום הוי זכות, כמו שכ' בשו"ת בית יצחק שם, אבל אפשר דלא הוי זכות גמור ובכה"ג יכול למחות בגדלותו. אבל באמת מה שיחלל את השבת ושאר עבירות אין זה כמחאה על הגרות, רק שעובר עבירה כישראל ובודאי דהוי גר. אבל הצדק עם רומעכ"ת שאין לבית דין כשר להזדקק בעניני גרות כאלה אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלוי' נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר ובפרט הילדים שבאמת עפ"י דין אפשר לגיירם". הרי שאף שדחה דברי הבית יצחק דס"ל שבעצם זה שינהג בחטא בגדלותו יחשב לו הדבר כמחאה, מכל מקום בעיקר דבריו מודה דחשיב כזכות ויש תוקף לגיור זה. וע"ע שו"ת יביע אומר (ח"ב אבהע"ז סי' ד אות ג), פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סי' סד).

[גם בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' ריד) כתב להקל בדיעבד לסייע לנערה שטבלה כדין וגדלה בבית שאין מקפידין בו על שמירת המצוות, למצוא זיווגה בקרב ישראל, אמנם לא מצינו בדבריו שהיה מתיר לגיירה לכתחילה].

שיטת בעל האגרות משה

בדברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל מצאנו בזה קצת תשובות חלוקות. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנח) כתב שמכלל ספק לא יצא, ולכן יראה לכתחילה לטבול שוב לכשיגדיל [מיהו מה שכתב שם דזכות היא לו כיון שבידו למחות כשיגדיל, קצת צ"ע בזמנינו, שהרי לא ימחה בגדלותו כיון שהוא רוצה היתר נישואין עם בת ישראל ולא אכפת לו בחילוניותו. נמצא שיש כאן מציאות מורכבת, לפיה בקטנותו אין זו זכות גמורה, כיון שיעבור באיסורים כל ימיו, ומאידך, אנו יודעים בו שלכשיגדיל יגבר עליו יצרו כל כך, שלא ימחה אלא יבכר להשאר בעל עבירות. אמנם ראה להלן שיש שסברו שעצם עזיבתו את הדת חשיב מחאה, ולפי סברא זו בלאו הכי אין כל משמעות לגיור זה, שהרי בודאי יבטל למפרע בשעה שיגדיל ולא ישמור את המצוות, וככל האמור].

אמנם בס' מסורת משה (ח"א יו"ד אות רנז) נשאל הגר"מ פיינשטיין לענין מנהל מוסד דתי שבאים אליו קטנים שנתגיירה אמם בלא קבלת מצוות וקשה הדבר לדחותם ושלא לקבלם לאותו מוסד, והורה לגיירם שנית אף שגם הם לא ישמרו מצוות בביתם ואף לא בבגרותם, שהרי הם גדלים בבית שאינו שומר מצוות, וסמך על סברא זו, דמכל מקום זכות היא להם להכלל בכרם ישראל וכנ"ל.

אלא שלעיל שם (סי' רנד) נראה מדבריו להיפך, דאין זו זכות לו כיון שיהיו כל ימיו בחטא, וראה עוד שם (ח"ב סי' ר). כך שבודאי אין לנקוט בדעתו שהיא גרות גמורה, אלא שלעיתם סמך בשעת הדחק על סברתו זו של הבית יצחק, אבל לעיקרא דדינא ודאי חשש שאינה זכות לו ואינו גר, ולהדיא הביע דעתו בזה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנח) שאין כאן אלא ספק גרות, ולצאת מידי ספק לגמרי יראו להטבילו שוב לכשיגדיל ויקבל עליו עול מצוות בלב שלם. וע"ע שם (אה"ע ח"ד סי' כו אות ד), שהתיר רק באופן שיש ספק בדבר ואפשר שישמרו את המצוות בגדלותם, ורק מחמת שאי אפשר לגיירם באופן יותר ראוי ויש חשש למכשלה, ז"ל שם: הלומדים בבי"ס דתי אצל מורים יראי שמים הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה, שלכן אף שהוא ספק הוא זכות ודאי, וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה הוא ג"כ זכות מלהיות נכרים … וזה אני חושב שיסכימו הבע"ב, וגם הגדולים מבני י"ג אם יאמרו להם שצריכים להתגייר, וכן הגדולות מבנות י"ב וודאי יתרצו"].

חובת הבית דין שלא להביא חוטאים בכרם ישראל

לענין מה שכתבו האחרונים הנ"ל שמתפקידו של בית הדין לגדור פרצות ישראל שלא להביא בקהל ה' קטן זה שודאי לא ידע משמירת המצוות, עיין שו"ת מטה לוי (סי' נה), שלאחר דפשיטא ליה שניתן לקבל גר זה, ומשום דזכות היא לעשות רצון הוריו המאמצים, אף שיחטא כל ימיו [דדין זכין אינו תלוי במה שזכות היא לו אליבא דאמת, אלא באומדנא שיש לנו דאי ידע ודאי היה מתרצה לכך], הוסיף וכתב, שאין חובה מוטלת על בית דין לתקן תקנות כעין אלו לדחות גרים שלא ישמרו מצוות, ולכן, כל זמן שלא נימנו וגמרו שלא לקבל קטן כעין זה, הרשות נתונה לגיירו. וסיים, שבזמנינו שבני זוג חיים יחד הוא ישראל והיא נכרית, ואם נחמיר עליהם נרחיק בכך גם את הבעל מכל זיקה ליהדות, ההנהגה הנכונה יותר לגייר את בניו אף שלא ישמרו תורה ומצוות.

מסוגית הגמ' בכתובות מוכח דלא חשיב זכין

ובאמת צ"ע לשיטה זו, שהרי בגמרא כתובות שם מבואר, דהטעם שגרות קטן נחשבת זכות הוא משום דלא טעם איסורא, אבל בגדול דטעים טעמא דאיסורא אינה זכות לו, אף דפשיטא שינחל חיי העולם הבא וכו', הרי שכל שאינה זכות גמורה עבורו על פי אומדן דעתו כאן בהאי עלמא, אין מתחשבים בכך שינחל חיי העולם הבא, ומה לי אם טעים טעמא דאיסורא קודם שנתגייר או לאחר מכן, כיון דפשיטא לן שיטעם ויחפוץ בחיי חטא [ובפרט, שכאן גם בקטנותו טעם טעמא דאיסורא, שהרי הוא גדל בבית שאינם שומרי תורה ומצוות, ורק בקטני קטנים ממש ניתן לומר שטרם טעמו טעם איסור].

וראה כעין סברא זו בס' מגילת ספר על הסמ"ג (לאוין קיו), שדן, מדוע לא נוכל לתקוף נכרי ולהטבילו לשם עבדות, הרי טובת נפשו היא להעשות עבד החייב במצוות כאשה ולא ישאר נכרי, ומדוע לא מהני מדין זכין. ובישוב קושיא זו הביא דברי הגמרא הנ"ל, וכתב: "הרי שאין הענין תלוי אלא לפי דעת מין האנושי, שאין שם על לבו אלא ההנאות הגופניות אשר למראה עיניו ישפוט כי טובות הנה, ואם כן כ"ש בכאן דטפי עדיף ליה להיות גוי ואדון לעצמו אף שאינו מקיים המצוות יותר מלהיות עבד משועבד תחת יד רבו אף שמקיים המצוות". הנה להדיא מדבריו, שלא די בכך דכלפי שמיא גליא שזכות היא לו לנחול עם ישראל בחיי העולם הבא, אלא צריך שיהיה ניחא לו בפועל כאן בהאי עלמא. וסיים שם דכ"כ הרד"ך (בית יט חדר יב): "לא בזכות וחובת הנפש אזלינן אלא בתר רצונו של אדם" [וראה שו"ת רעק"א החדשות סי' עט, שהסכים לסברת הרד"ך, בנדונו שם לענין זיכוי גט למומרת].

וכ"כ הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ד סי' קכז: "נראה מתוך הסוגיא דכתובות דזכות וחובה מיתלי תלי בהבנת הזוכה ולא בזה שהוא באמת זכות, שהרי הוה ס"ד דמכיון דגוי בהפקירא ניח"ל לא הוה זכות לגייר אותו ומשני הני מילי גדול דטעם טעם דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו, והשתא אי נימא דאנו דנין מה שבאמת הוא זכות בשבילו הרי אין צורך לכ"ז וע"כ דעלינו להתחשב בדעתו של המתגייר".

וביותר קשיא, ואפשר דזהו גופא טעם דברי הגמרא בכתובות שם, דעצם סברת הבית יצחק שאף שאומדים דעתו שאינו חפץ בשמירת המצוות מכל מקום הוא בכלל דין זכין כיון שעל ידי כך יש לו חלק לעולם הבא, צ"ע טובא, שכן הגרות היא כריתת ברית ורצון לבוא בקהל ישראל, ולכן, גם אם אליבא דאמת זכות היא לו, כיון שבפועל הוא אינו מקבל עליו ברית זו, חסר בעיקר משמעות ותוכן הגרות. ולא אמרו שבית דין זוכים בגרות עבורו וכו' אלא כשיש אומדנא שאם היה גדול היה מתגייר ברצונו. וזכר לסברא זו, שהרי יסוד דין קבלת המצוות נלמד ממעמד הר סיני, שבאו ואמרו כאיש אחד בלב אחד נעשה ונשמע, ושם הרי בלאו הכי הוכרחו לכך על ידי שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ופשיטא שאין לך זכייה גדולה מזו, ואעפ"כ הוצרכו לקבלתם את התורה מרצון.

גרות קטן – רק כשבית דין מפקחים על חינוכו

כמו כן, יש שדקדקו מלשון רש"י (כתובות יא ע"א) על דעת בית דין וכו', "והן נעשין לו אב", דלפי פשוטו, היינו, שכשם שיש לאב סמכות להביא בנו בברית ולגיירו, כך כשאין לו אב בית דין עומדים במקומו לענין זה. אמנם לפי עומק הדברים נראה, שכשם שהאב מצווה לחנך את בנו ולהעמידו בקרן אורה, וזהו שורש זכותו לגיירו ולהביאו בברית עם ישראל, כך בית דין נעשין לו אב, ועליהם מוטל לחנכו ולקדשו בברית האמונה.

וכן נראה מלשון המאירי שם: "גוי קטן שבא לפני ישראלים ותבע מהם שיגיירוהו ואין לו אב וכו', מטבילין אותו על דעת בית דין, כלומר, שאותם הבאים לגיירו מודיעין את הדבר לבית דין, ומגיירין אותו על דעתם כאילו הם אבותיו של זה, שיהא ענינו מסור להם כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמונה". ולפי זה, כל זכותם לגיירו היא רק כאשר הם מופקדים על חינוכו וסבורים שיוכלו לכוונו לחיי תורה ויראה, וכפי שהיה מצוי בימיהם שבית דין היו אפוטרופסים ואחראים על קטנים יתומים וכיוצא בזה. אבל לומר שבית דין אקראי יוכל לגייר ילד על דעת שיגדל אחר כך בבית שאינם שומרי מצוות, הא מנא לן. וכ"כ בס' מנחת אברהם (שפירא, ח"ב סי' כא אות כח).

ובאמת, בשו"ת בית יצחק שם עצמו נראה שאינו מכריע בענין זה באופן ברור, ובסו"ד שם (אות יא) כתב: "והעיקר לדינא דישראל שנשא נכרית הבן נכרי, ואם אביו רוצה למולו בשבת אין למולו, ובחול אם אביו רוצה למולו ולטבלו כדין גר, אם אביו מבטיח שיתנהג בכשרות וכש"כ אם מגייר את אשתו הנכרית ויש תקוה שהבן יגדל עפ"י דת ישראלי יכולין למולו ולהטבילו, ואם אין מתנהג כדת ואין תקוה שיגדל הבן כדת ישראלי אין למולו ולהטבילו". כלומר, אף אם בדיעבד יש משמעות לגיור כזה, מכל מקום הוראת הבית יצחק עצמו שלא להזדקק לכך ואין לגיירו באופן זה. ואם כן היאך נמצא עוז להקל על פי דבריו ולקבל גר זה לכתחילה.

בשו"ת בני בנים (ח"ב סי' לו אות ג) דן בשאלה זו, האם ניתן לקבל גר קטן שאינו גדל בבית הורים שומרי מצוות, וסבר לחלק שם בין גר הבא על ידי אביו דלא בעינן שתהיה זו זכות ממש עבורו, דלעולם ניחא ליה במאי דעבידי אבוה, לבין גר המתגייר על דעת בית דין, דזה לא מהני אלא באופן שזכות גמורה היא לו. אמנם, גם באופן הראשון, כתב שם שאין לבית דין להתמצע בדבר כיון שאין זו זכות לקטן, ומהיכי תיתי יבואו לחוב ולהזיקו מחמת רצון אביו. עוד כתב, דכיון שיסוד הגיור הוא משום זכייה, אין זכין לאדם במקום דחב לאחריני, וכאן חוב הוא לכל ישראל שיהיה זה מסתפח על קהלם ואין כוונתו לשמור את המצוות.

[3] והיינו, שאין להניח לו ליגע ביין שאינו מבושל שמא יעשה ע"י כך יין נסך [ואם עבר ונגע בו כיון דנגיעת גוי אינה אוסרת אלא מדרבנן (ראה רמ"א יו"ד סי' קכג סעי' א) הוי ספיקא דרבנן ולקולא]. ואין להניחו לירד לפני התיבה או להוציא אחרים ידי חובתם בברכות וכדו'. מאידך גיסא יש ללמדו שמחוייב הוא מחמת הספק בכל מצוות התורה, ומחללין את השבת עבור הצלת נפשו, ואם יגדל וישא אשה הרי זו ספק מקודשת וצריכה הימנו גט.

מיהו יש לדון, מה יהא בדינו לענין שמירת השבת, דמחד גיסא הרי זה ספקא דאורייתא דאזלינן ביה לחומרא, ומאידך, הלכה פסוקה היא שגוי ששבת חייב מיתה, וא"כ להצד שהוא נכרי אסור לו לשבות ביום השבת. אכן, ברמב"ם (מלכים פ"י הל' ט) מבואר, שהאיסור לגוי לשמור שבת הוא רק משום שנראה כמחדש דת מדעתו, ואם כן כאשר הוא עושה זאת מחמת הספק, ליתא להאי חששא ומותר, שכך כתב שם: "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג". ואם כן לדבריו יש להקל בזה לכאורה בנידון דידן, שנוהג כן מחמת הספק וחייב בשביתה ע"פ דין.

ואפשר שגם לשיטת רש"י שם שפירש דאיסור השביתה ביום השבת הוא משום שמבטל מישובו של עולם, ג"כ יש להקל במקרה זה, דמן הסתם לא אסרה תורה לבטל מישוב העולם אלא למי שבטל ממלאכתו בלא שום טעם, אבל זה שמחוייב בכך ע"פ דין, אינו בכלל איסור זה, וצ"ע למעשה. וראה מה שדן בזה בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמה) בענין ספק מצות שביתה אי דוחה ספק איסור שביתה לבן נח, ומה שדן בדבריו בס' מכתב השני (סי' יד-טו), וע"ע שו"ת שאילת יעקב (ח"א, הערות והוספות).

[4] ראה שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנח), ופשוט, וכ"ה בפסקי דין רבניים (ח"א עמ' 380) מפסק דינם של הגרי"ש אלישיב הגר"י עדס והגר"ב ז'ולטי.

[5] בפסק בית הדין הרבני הגדול (אדר תשפ"ב, הרבנים ר"א איגרא, ר"ש שפירא, ר"צ לוז) קבעו הדיינים, כי אף שיש לחייב גיור מספק בשני המצבים הנ"ל, ואין להסתמך על דעת פוסקים כאלו ואחרים שהכריעו וקבעו איזו מן האמהות עיקר, מכל מקום כיון שאינו ודאי גוי, ניתן לגיירו גם אם הוא גדל במשפחה שאינם שומרי תורה ומצוות, ולסמוך בזה על שיטת הבית יצחק הנ"ל, בצירוף הסברא, דהואיל ובלאו הכי הוא חייב בשמירת כל המצוות מחמת הספק, אפשר דכו"ע מודו שבא לכלל ישראל בגרות זו אף שמן הסתם לא יתחנך בקיומן [על חיובו בשמירת כל המצוות ראה בספרנו משנת היוחסין פרק י"ד סעיף ז', על חובתו להתגייר מחמת ספק זה, ראה להלן שם סעיף כ"ה].

עיקר טענתם שם, שהוא שעת הדחק גדול, כיון שילדים אלו נרשמים כבנים ביולוגיים להוריהם הישראלים, ואין כל אפשרות חוקית לרושמים כספק פסולי קהל עד לגדלותם, ונמצא שאם לא יתגיירו עתה, בהכרח יתבוללו ספק נכרים אלו בקהל ישראל.

אמנם כמה מגדולי הדור התנגדו לכך מכל וכל, ולדעתם אין מקום לצירופי ספקות בענין זה, וכיון שכבר הוכרע שאין מגיירים קטן הגדל בבית שאינם שומרי תורה ומצוות, גם בנ"ד יש להחמיר בכך, כך הובא בס' ישא יוסף (ח"ו אבהע"ז סי' פט) מדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכ"כ בשמו הגר"נ אייזנשטיין, וכ"כ הגר"מ שטרנבוך שליט"א במכתבו שמחודש חשון תשפ"ג [ראה תשובות והנהגות ח"ז סי' קל], וכן כתבו כמה מחשובי הדיינים לגבי ילד הנולד מביצית נכריה [ומחמת שיטת הגר"ע יוסף בעל יביע אומר, שהעיקר קביעת היחס הוא לפי האם בעל הביצית, שלדעת רבים זהו העיקר להלכה, ויש בזה כמה שמועות בשם הגרי"ש אלישיב, וממילא הנטייה היא שחיוב הגיור במקרה זה הוא מעיקר הדין ולא מספק או לחומרא בעלמא], מהם הגרש"מ עמאר, הגרנ"ש גורטלר ועוד, וכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל לידידינו הדיין החשוב הגר"ח וידאל, כפי שהובא במאמרו שבס' חקר משפט (ח"ב עמ' יז). וכ"כ הגרש"א שטרן במכתבו (מנחם אב תשפ"ב) שהואיל ובעל הביצית היא העיקר, יש צורך בגיור גמור בקבלת מצוות [וראה עוד שו"ת קנה בשם ח"ד סי' תלה שנקט שעיקר קביעת היחס הוא אחר בעל הביצית]. ומכל מקום, כיון שלדעת הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבך ועוד יש לראות את הדבר לחומרא כספק גמור מי מהן היא העיקר, ובעל ציץ אליעזר (חי"ט סי' מ) והגר"מ אליהו נקטו שהפונדקאית היא העיקר, נראה שיש להחמיר ולתבוע קבלת מצוות בגיור בשני האופנים, כיון שאין הגיור לחומרא בעלמא, אלא הוא חיוב גמור מספק, וקבלת המצוות היא ענין מהותי ויסוד הגיור.

כמו כן, כאמור לעיל סברו הגרי"ש אלישיב ועוד מפוסקי הזמן שלא מועיל גיור שבהכרח יבטל על ידי מחאה, והואיל וכאשר יגדלו ולא ישמרו מצוות נחשב הדבר כמחאה בגיור ובטל למפרע, גם כאן לא יועילו צירופי הספקות לענין חשש זה.

ולענין מה שצידדו דבאופן זה לכו"ע מהני כיון שבלאו הכי הוא חייב בכל המצוות מספק, אין הנחה זו מוסכמת על כל הפוסקים, ובס' שערי יושר (שער הספקות פ"ז) צידד לחדש שאינו חייב בכל המצוות בכהאי גוונא, דלא אמרינן "ספקא דאורייתא לחומרא" אלא למי שודאי חייב בדיני התורה ויש ספק לענין קיומו אחת מן המצוות, אבל כאשר הספק הוא על ענין זה גופא, אם הוא ישראל או נכרי, לא שייך לומר בזה דספקא דאורייתא לחומרא [וראה כעין זה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ח לגבי ספק קטן ספק גדול, וכ"ה בשו"ת מחנה חיים ח"א סי' צג, וע"ע שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קמא שנסתפק בזה]. אמנם יש שחלקו על דברי השערי יושר בזה, כפי שציינו בספרנו משנת היוחסין פרק י"ד סעיף ז' בהערות.

[בס' תשובות והנהגות (ח"ה סי' שיט) צידד לומר שכלל לא יועיל גיור בילד שנולד בפונדקאות נכרית או בתרומת ביצית מאשה נכרית, אף אם יגדל בבית שומרי תורה ומצוות. ומטעם זה ועוד טעמים אחרים אסר פעולה זו מכל וכל, ז"ל: "והנה אומר דבר חדש שאני עוד מצדד בו, שכפי שכבר כתבתי במקום אחר, כיון שגם האשה שתרמה את הביצית ("האם הגנטית") וגם האשה שברחמה התפתח הולד ושילדה אותו, פעלו ליצירת הולד, יש מקום לצדד ולומר שלשתיהן דין 'אם' ושלולד הנולד שני צדדים, צד ישראל וצד עכו"ם. וכמו שמצינו בולד פסולי המוקדשין שקודש וחול מעורב בו, ואפילו אם מקדיש את צד החול מ"מ מתה, שכן צד ההקדש נדחה ונשאר כן, הוא הדין בענינינו יש מקום לחשוש שצד קדושת ישראל שבולד נדחה מעיקרא, שכן הוא בתערובת טומאת עכו"ם ונפסל, ואפילו מתגייר הולד אח"כ אין מועיל הגיור אלא לצד עכו"ם שבו, אבל לצד ישראל אין מועיל גיור, ונשאר בפסול דחוי לעולם ואינו חוזר ונראה". ודבריו אלו מחודשים טובא, דלענין פסולי המוקדשין מצינו הלכה זו שכל שנדחה שעה אחת אינו נעשה כשר לעולם, אך לא לענין גרות, ומ"מ אלו דבריו שם].