גיורת שאינה שומרת מצוות לאחר הגיור

[1] א

שיטות הראשונים בגר שחזר לסורו מיד

הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ג הל' טו – טז) כתב: "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין. ועוד, שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר (מלכים א, יא ז) אז יבנה שלמה במה". ע"כ.

והנה, מפשטות דבריו נראה, שבכל גר הבא להתגייר לשם אישות, קיים חשש שמא לא קיבל עליו עול מצוות באמת, וממילא אין תוקף לגרותו ודינו כגוי לכל דבר, ועל כן מוטל על בית הדין לחזר אחריו ולבודקו אחר מעשה הגרות, אם הוא מקיים את המצוות, שאם אינו מקיימן ניתן לתלות בבירור שלכתחילה לא היתה דעתו לכך, אחר שאנו יודעים שלא היתה מטרתו לשם שמים.

אמנם, מהמשך דברי הרמב"ם שם נראה היפך הדברים, שכך כתב שם (הל' יז): "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבדתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן". ומבואר לכאורה, שכיון שמל וטבל לשם יהדות, אין גרותו בטלה למפרע, אלא דינו ככל ישראל מומר, ומה שאמרו שחוששים לו עד שתתברר אחריתו, היינו, שיש חשש שמא יעשה מומר, אחר שלכתחילה לא היתה כוונתו לשם שמים. וכיון שבשני המקומות אמורים דברי הרמב"ם על נשי שמשון ושלמה, נראים דבריו כסותרים זה לזה. דברי הרמב"ם הובאו בשו"ע (סי' רסח סעי' יב).

והנה, בהגה' מרדכי (יבמות סי' קי) נקט בפשיטות דכל שאינו שומר תורה ומצוות לאחר הגרות דינו כגוי גמור, שכך כתב: "נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים, אין לקבלם וכו', וההוא דאתא לקמיה דהלל (שבת לא ע"א) ואמר גיירני על מנת שאהיה כהן גדול [כתבו התוס'] בטוח היה שסופו לעשות לשם שמים, וכן יש לומר בפרק התכלת (מנחות מד ע"א) ההיא דאתת לקמיה דרבי ואמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד, עכ"ל. אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים. ואף על גב דפסק לשם (יבמות כד ע"ב) הלכה כולם גרים גמורים, י"ל לאחרי כן כשאנו רואים שמישרים דרכיהם, אף על פי שמתחילה עושים לשם אישות". הרי להדיא מדבריו, כי מה שאמרו דבדיעבד מהני גרותו, הוא רק בכהאי גוונא שניכר ממעשיו לאחר מכן שקיבל עליו עול מצוות בלב שלם.

ובשו"ת משנה שכיר (סי' נג) כתב לבאר, שאכן היא פלוגתא בין הרמב"ם והמרדכי, דלשיטת הרמב"ם תלינן דמתחילה קיבל עליו עול מצוות בשלמות ואחר כך חזר בו, ודינו כישראל מומר, ולדעת המרדכי הוכיח סופו על תחילתו ודינו כנכרי. והדברים צ"ב, דאם כן מה הוא שאמר הרמב"ם בהלכה ט"ז דהוכיח סופן על תחילתן, דמשמע שכבר מתחילה לא היתה כוונתן שלמה. ואין לומר דכוונת הרמב"ם היא דקבלת מצוות אינה מעכבת, ולכן אף שהוכיח סופן על תחילתן לא בטלה הגרות למפרע ודינו כישראל מומר, שהרי לכל אורך תשובתו שם נקט המשנה שכיר בפשיטות דקבלת המצוות מעכבת.

ואכן, לכששלח תשובתו זו לגאון רבי מאיר אריק זצ"ל בעל אמרי יושר, השיבו בעל המחבר (שו"ת אמרי יושר סי' קעו) דהרמב"ם והמרדכי שיטה אחת היא, ולעולם כל שחזר לסורו מיד אין גרותו כלום, ומה שכתב הרמב"ם דדינו כישראל מומר הוא באופן ששמר את המצוות זמן מה, ורק אחר כך פירש מהם [וצ"ע לפ"ז מה שכתב דהוכיח סופן על תחילתן]. וכן נראה שלמד בדברי הרמב"ם בשו"ת פרי השדה (ח"א סי' ג). וכ"ה בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז סי' סג אות ג).

כדברי המרדכי מבואר לכאורה גם בספר הישר לר"ת (חידושים, סי' תקמב), שכתב: "אומר רבי דהכי פירושא, כותים גרי אריות הם האמורים שנתגיירו מפחד אריות, כדכתיב (מלכים ב, יז כו) וישלח ה' בם את האריות וגו', מפחדם נתגיירו אך חזרו לסורם, דכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, וגוים גמורים הן. והנהו דיבמות, שנתגיירו מכל וכל מפחד האריות דומיא דהנהו דהתם, ובהנהו הלכה כולם גרים". ומבואר מדבריו, שכאשר נתגיירו ואחר כך חזרו לסורם באופן שהוכיח סופם על תחילתם, דינם כגויים גמורים, אבל אם לא חזרו מיד, לא בטל גיורם.

ולכאורה מפורשים הדברים בריטב"א (יבמות כד ע"ב), שכתב: "הלכה כולן גרים – הקשו בתוספות, כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן, למה אמרו שהם כגויים למ"ד גרי אריות הם [ראה ב"ק לח ע"ב, קידושין עה ע"ב]. ותירצו, דשאני התם שהכתוב אומר עליהם 'ואת אלהיהם היו עובדים' (שם לג), לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם, ולא קבלו עליהם, ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם. אבל הכא, כיון דנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו, ואף על גב דמחמת האונס הוה, גרות הוא אליבא דרבנן".

הנה להדיא בדבריו, כי מה שהכשירו גרותם הוא רק באופן שנוכל לתלות שקבלתם היתה שלמה ולאחר מכן חזרו בהם, אבל באופן שהוכיח סופן על תחילתן, וכגון שמיד לאחר מעשה הגרות אינם נוהגים בדרכי המצוות, אינם גרים, וכמו לגבי הכותים, שחזרו לסורם מיד ואת אלוהיהם היו עובדים, ועל כן נחשבו כנכרים לכל דבר וענין. וכ"ה בחי' הרשב"א והמאירי ביבמות שם. וע"ע שו"ת שאילת שלום (טויביש, ח"ב סי' סה).

וכן נראה מדברי המגיד משנה שם (הל' יז), שכתב: "והוא שיהיה מומר לתיאבון לאכול נבלות". ובכסף משנה תמה על דבריו, שהרי דברי הרמב"ם אמורים גם במי שחזר ועבד עבודה זרה, ולענין מומר לעבודה זרה אין חילוק בין אם עושה לתיאבון או להכעיס. ע"כ. ונראה דכוונת דברי המגיד משנה, שמה שכתב הרמב"ם דחשיב ישראל מומר, הוא דוקא כשנודע לבית דין שחזר לסורו לתיאבון בעלמא, כלומר שמתחילה קיבל עליו עול מצוות בשלמות ולאחר מכן גבר עליו יצרו הרע והוא אוכל נבלות לתיאבון. אבל אם נראה שמתחילה לא קיבל עליו עול מצוות בלב שלם, דינו כנכרי לכל דבר וענין, ודו"ק. וכן נקט בשו"ת דברי יציב (שם), כי מה שאמר הרמב"ם דדינו כישראל מומר, היינו לאחר שנתבררה צדקתו ואעפ"כ חזר לסורו.

בשו"ת והשיב משה (הכהן, יו"ד סי' נא) כתב אף הוא, דדוקא אם קיים מצוות זמן מה ורק אחר כך חזר לסורו דינו כישראל מומר, והוסיף לדינא כדברינו, דאף אם מיד לאחר הגיור עבר כמה עבירות לתיאבון, כל עוד הוא שומר מצוות רבות ונוהג כישראל בכמה וכמה דברים, לא בטלה גרותו. דעדיין אין מעשיו הרעים מוכיחים שלא קיבל עליו מצוות בלב שלם בתחילה. וראה באופן דומה בקובץ תורה שבעל פה (חי"ג, מאמרו של הרא"י אונטרמן אות א, נדפס בספרו שבט מיהודה שער ה), שכאשר ניכר במתגיירת שעזבה את דתה ואינה עובדת ע"ז והיא מקיימת חלק ממצות היהדות, אף שעדיין אינה מקפדת בכל, יש לתלות שקיבלה עליה עול מצוות בלב שלם, אלא שלאחר מכן נתקלקלו דרכיה מחמת סביבתה, ובפרט שלרוב הן נשואות לבעלים שאינם שומרי תורה ומצוות. ואף שיש הרבה לפקפק בסברתו ולדון בגדריה, בפרט בזמנינו שבלאו הכי הגויים אינם אדוקים בדתם, וכל שלא נראה בה שמירת מצוות משמעותית, אין סיבה לחשוב שקיבלה עליה עול מצוות ועזבה דרכיה שמגיותה, מכל מקום עצם הסברא היא אמת, שכאשר ניכר מעשיו של הגר שקיל עליו עול מצוות אלא שבפועל הוא מתקשה לעזוב את הרגליו הרעים, אין בכך כדי לבטל את הגיור מעיקרו].

וכ"כ בשו"ת שמן ראש (אשכנזי, יו"ד סי' עא), דכוונת דברי הרמב"ם שלאחר שנתבררה צדקתו שוב חזר לסורו [ועיי"ש שמקור דין זה מהא דהכותים גירי אריות הם ודינם כנכרים, ומשום שחזרו מיד לעבודת גילוליהם, הרי דבכהאי גוונא שחזרו לסורם מיד, בטלה גרותם]. וכ"ה בס' צפנת פענח (איסורי ביאה פי"ג הל' יד), וכ"כ בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צ).

כדבריהם כתב בשו"ת אבני צדק (פאנעט, סי' כז, וסי' לח), כי מה שאמרו דבדיעבד כולם גרים הם, הוא רק לאחר שנתבררה צדקתו, אבל אם לא נודע שהוא שומר תורה ומצוות לאחר הגרות, דינו כנכרי לכל דבר וענין. וכן נקט בשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' ק אות ט-יא), דהגרים המצויים בזמנינו שלכתחילה אינם באים בכוונה לקבל עליהם עול מצוות והדבר ניכר ממעשיהם שמיד לאחר הגרות פורקים מעליהם עול מצוות, דינם כנכרים לכל דבר וענין, ופשיטא ליה שכן הם דברי הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ בשו"ת וישאל שאול (יו"ד סי' ל) ושו"ת חזון נחום (ח"א סי' פט-צ) בדעת הרמב"ם.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קח), לאחר שהביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, כתב: "לכאורה הם דברים סותרין, דממה שכתב שהוכיח סופן על תחלתן משמע שנבטל גרותן, ואיך כתב אח"כ ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן, הרי שלא נבטל גרותן. וצריך לומר, דעבר זמן גדול עד שהתחילו לעבוד עכו"ם, ולכן אין זה הוכחה ממש לבטל גרותן, דהרי התם שנתגיירו בשביל רצון בעליהן שלא היו נושאין אותן אם לא היו שומרות תורה, הרי זמן גדול שמרו התורה, ביודען שלא יחזיקו אותן לנשים כשלא ישמרו התורה, ורק אחר זמן גדול תקפה יצר ע"ז עלייהו עד שלא היה איכפת להן אם יגרשום. ולכן לא נבטל גרותן מצד דברים שבלב, אף שלפי האומדנא הוא הוכחה אף שעבר זמן גדול גם על תחלתן שלא קיבלו המצות עלייהו, אלא אמרו בפיהם לרמות בעליהן וזה הבית דין, דלבטל הגרות בעינן אומדנא ברורה כאנן סהדי, שזה ליכא בעבר זמן גדול, אלא ענין השערות, לכן קיימו נשותיהם דהא לא נבטל גרותן, ולא נאסרו אף שנעשו מומרות".

וע"ע לעיל שם (סי' קו), דכל דידעינן שבא מחמת סיבה, הספק לפנינו בשעת הגרות אם מקבל עליו עול מצוות, ולכן אם פורק עול מצוות מעליו מיד אחר כך איגלאי מלתא למפרע שמתחילה לא היתה כוונתו לקבלן עליו, ודינו כנכרי. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (שם) ושו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' יג בהשמטות). וע"ע קובץ תורה שבעל פה (חי"ג עמ' לג), מאמרו של הגר"ב ז'ולטי בעל ס' משנת יעב"ץ.

וע"ע דבר אברהם (ח"ג סי' כח) דפשיטא ליה שנשות שלמה אף שבאו מחמת אישות ושלא לשם שמים, היתה קבלתן את המצוות גמורה וקיימו אותן בשלמות, ורק לאחר זמן חזרו לסורן, ועל כן קיימן שלמה ולא בטלה גרותן למפרע. וע"ע קובץ אור ישראל (מאנסי, ח"ט) מתשובת הגרי"ש אלישיב.

וראה שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קז) שדחה בחוזק את המנהג המצוי לגייר אשה שבאה לשם אישות, כאשר כל כוונתה להנשא לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, וניכר לכל שאין כוונתה לקבל עליה עול מצוות. דלא מיבעיא שמיד לאחר הגרות היא חוזרת לסורה וככל הנ"ל, אלא גם בעת מעשה הגרות עצמו הדבר פשוט וניכר שאין כוונתה לקבלת מצוות.

אמנם בקונטרס חקור דבר (לרמ"ש גלאזנר, אב"ד קלויזענבורג) נקט בדעת הרמב"ם דאף שחזר לסורו אינו אלא ישראל מומר, ורק לענין חיתון חששו יותר שמא לא נתגיירו בלב שלם. אך גדולי דורו כבר דחו דבריו, וכן לענין חיתון אף הוא מודה דיש לחוש שמא נכרים הם, ולכן בלאו הכי לא יועילו דבריו להקל בזה בגרים שבזמנינו שעיקר כוונתם לשם אישות. וע"ע שו"ת לבושי מרדכי (אבהע"ז סי' מב) שהביא דבריו, ודחה דודאי כוונת דברי הרמב"ם דדינו כנכרי לכל דבר וענין [וע"ע שם מה שמפלפל עוד בראיותיו של החקור דבר].

ב

דברים שבלב אינם דברים

משמעות הדברים עד עתה, שעיקר הספק הוא אם חזר אותו הגר לסורו לאחר הגרות, או שכבר מתחילה היה דעתו שלא לקבל עליו תורה ומצוות, והוא נכרי למפרע.

אמנם, באופן אחר היה נראה לומר בדעת הרמב"ם, שאף אם נניח שמעשיו עתה מוכיחים שכבר מתחילה לא היתה דעתו לקבל עליו עול מצוות בלב שלם, מכל מקום, כיון שלא היתה מחשבתו זו ניכרת מתוך מעשיו בשעת הגרות, ולעיני הדיינים היה נראה שמקבל מצוות בלב שלם, הרי הם דברים שבלב ואינם דברים, ודינו כישראל לכל דבר. והמרדכי שחולק וסובר שהגרות בטלה, דעתו דלא אמרינן דברים שבלב אינם דברים בכהאי גוונא ומטעם שיתבאר. ואם כנים אנו בזה, קולא גדולה היא זו לדעת הרמב"ם, דאף שהאמת שלא קיבל מצוות כלל, מכל מקום יש תוקף למעשה הגרות, כיון שהיה נראה לדיין שכוונתו לקיימן.

אולם, בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ג) האריך לבאר, דבהא כו"ע מודו, דלא אמרינן "דברים שבלב אינם דברים" לענין גרות, ואף אם בעת שנתגייר היה נראה לדיין שכוונתו לקבל כל המצוות כראוי, עתה שנתברר שלא היתה כוונתו לכך, הגרות בטלה למפרע ודינו כגוי לכל דבר. ומשום שדין דברים שבלב אמור רק בדינים שבין אדם לחברו, כמו קנינים ואפילו נדרים, אבל במה שבין אדם לקונו הכל הולך אחר כוונת הלב. וכן מבואר בדברי האמרי יושר הנ"ל דנקט בפשיטות שאין מחלוקת בין הראשונים, וכל שנתברר עתה שלא קיבל עליו עול מצוות הרי הוא נכרי כבתחילה.

[ומכאן פירכא רבתא לאותם שסברו להקל בזה בגרים המצויים כיום שאינם שומרי מצוות כלל, דכיון שבשעה שעמדו לפני הדיין היתה נראית כוונתם כנה, הרי הם דברים שבלב ואינם דברים. וזה אינו, וכמו שנתבאר. כמו כן, כיון שרוב רובם אינם שומרי מצוות באופן מוצהר, והדברים ידועים לדיינים מעיקרא, אין כאן דברים שבלב אלא אומדנא דמוכח וכמו שנבאר בהרחבה להלן בסמוך].

וביותר נראה כן בנדונו של הרמב"ם, דכיון שכבר בשעה שבא לפנינו היה ספק לבית דין אם כוונתו שלמה, כיון שלא בא לשם שמים, לא הוו דברים שבלב, ואין צורך בזה לחידושו של האחיעזר, ומכל מקום דינו של האחיעזר אמת, שאף אם בא לפנינו בחזקת שהוא גר צדק, ומיד לאחר הגרות פרק מעליו עול תורה ומצוות, בטל גיורו [וזו סברא נוספת להחמיר בגרים הבאים לפני בתי הדין כיום בארץ ישראל, שרובם ככולם באים לשם אישות או ממון, לצורך קבלת אזרחות וכדי להתערבות בחברה הישראלית בנוחות, וממילא בכל אחד מהם יש ספק לפנינו אם כוונתו אמיתית, ולכאורה אינם דברים שבלב].

ומכל מקום, מדברי הדבר אברהם (ח"ג סי' כח) מבואר שנקט אף הוא דלא אמרינן דברים שבלב אינם דברים לענין גרות וקבלת מצוות, וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (הנ"ל), שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק ס"ק ט), שו"ת אבני צדק (אבהע"ז סי' כח, לב), שו"ת בית אפרים (אבהע"ז סי' קכב), שו"ת זכר יצחק (קו"א סי' א אות כג), ולעולם אם היינו יודעים בו שאין קבלתו אמיתית וכנה גרותו בטלה, אלא דכל שחזר בו לאחר זמן חיישינן שמא בעת הגרות קיבל עליו עול תורה ומצוות בלב שלם.

יתירה מזו כתב בשו"ת אור לציון (יו"ד ח"א סי' יב), כי אף דדברים שבלב אינם דברים, באופן זה שהוכיח סופו על תחילתו שוב לא חשיב דברים שבלב, ובטלה גרותו [והיינו, שלא כדברי האחיעזר דס"ל דדין דברים שבלב לא שייך בגרות שהוא דבר שבין אדם לקונו, אלא אף אי שייכא סברא זו גם לענין גרות, כאן שפרק מעליו עול מצוות מיד והוכיח סופו על תחילתו, שוב לא חשיב דברים שבלב]. ועיי"ש ראיותיו ליסוד זה.

[אמנם בהגה' הגר"א יפה'ן לחי' הריטב"א (יבמות כד ע"ב, הערה 650) צידד בדעת הרמב"ם שאף אם כלפי שמיא גליא שלא קיבל עליו עול מצוות בשעת הגרות אין בכך כלום, דדברים שבלב אינם דברים. ולכך כתב הרמב"ם בענין נשי שלמה ושמשון, שאף שנגלה סודן, והיינו שנתברר שלא היתה כוונתן שלמה לקבל עול מצוות, מכל מקום קיימו אותן בעליהן, והיינו משום דדברים שבלב אינם דברים. ופירש שהריטב"א שם חולק על דברי הרמב"ם בזה, שכן בריטב"א שם כתב, דהטעם דגרות לשם אישות מועילה בדיעבד, משום דאנן סהדי הוא דאגב אונסיה גמר ומקבל, והובאו דבריו אלו לעיל? בהרחבה. ולכאורה צ"ב, מדוע הוצרך לכך, תיפוק ליה דקיבל עליו עול מצוות בפני בית דין והיה נראה לדיין שקבלתו אמת, ודברים שבלב אינם דברים. ועל כרחך כדברי האחיעזר הנ"ל וסיעתו, אלא שהרמב"ם פליג בזה וכאמור. אלא שציין שם דכל האחרונים נקטו בפשיטות דאף הרמב"ם לא הכשיר אלא באופן שחזר לסורו לאחר הגרות, ובלאו הכי הוא שלא כדברי כל הראשונים והאחרונים הנ"ל ואין לצרף סברא זו לדינא. עוד יש להעיר בדבריו, ועל דרך מה שנתבאר לעיל, דאפשר שהריטב"א הוצרך לאנן סהדי וכו', משום דמיירי בגרות לשם אישות, שיש ספק לפנינו אם מקבל עליו עול מצוות או לאו, אבל בסתם גר הבא לפנינו, אה"נ דאפשר שגם הריטב"א מודה דא"צ לזה והוו דברים שבלב].

ומכל מקום, באופן שניכר מתחילה ממעשיו ותהלוכותיו של הבא לפנינו שאין כוונתו לקבל עליו עול מצוות, וכפי שמצוי היום שגם בעת הליך הגיור ניכר בכל שיחם ושיגם של הגרים שאין כוונתם לשנות את אורחות חייהם, וכל סגנון הכנתם לגיור הוא רק לעמוד לכור המבחן על חומר לימודי מסויים ואינו לימוד על מנת לעשות, ובית הדין עוצמים את עיניהם ומקבלים אותם על סמך הצהרה שאין בה ממש וניכר שיקרם, פשיטא דאין גרות זו נחשבת לכלום, וכפי שיבואר עוד להלן, שהרי הם דברים שבלבו ובלב כל אדם, וראה מה שכתבו בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קז), וכן הגר"ע יוסף במאמרו בקובץ תורה שבעל פה (חי"ג – בעיות הגיור בזמנינו).

[הרב שלמה דיכובסקי במאמרו בפד"ר המקוון (פס"ד קל) כתב שלעולם לא נדע מה חלף בדעתו של המתגייר באותן שניות בודדות שהיה בתוך המים, ואולי קיבל עליו מצוות בלב שלם, ומחמת ספק זה, גם אם לא כך היה, הרי הם דברים שבלב ואינם דברים והוא גר גמור. ואף שמיד לאחר מכן הוא מורד במצוות ה' בגלוי, לא ניתן לעשות אומדנא דמוכח למפרע.

ובאמת לא היינו מזדקקים לסברא תמוהה זו, אם לא שראינוה מצוטטת במקומות מסויימים ונעשה בה שימוש לרעה, וזו סברא שאין בה טעם, כיון שלא מדובר באדם שאינני מכירו כלל וכל הרעותא שבו היא רק מה שראינוהו מיד מחלל את התורה, אלא גם בהגיעו לפנינו הוא בא כחילוני גמור וללא כל כוונה לקבל עליו עול מצוות. כך שלומר שאין אומדנא ברורה בעת הטבילה שכוונתו להיות אדם חילוני מחמת אותו צד רחוק ומופרך שבאותן שניות בודדות הרהר תשובה בלבו, היא סברא מופרכת.

כמו כן, לאחר שדבר זה מתרחש בבית הדין כל יום וכל היום, ברור שמשהו פגום בכל בחינת כוונותיהם של הבאים להתגייר באופן זה, ואם היינו בוחנים זאת כראוי היה הדבר נודע ומתברר גם קודם. ובכלל, דבר רחוק מאוד הוא לתלות שבכמה שניות בודדות שינה אותו אדם דעתו מן הקצה אל הקצה בדבר היותר משמעותי בחייו. ונראה פשוט די באומדנא כזו כדי להחשב דברים שבליבו ובלב כל אדם שאין כוונתו לקבלת מצוות].

ג

כשאין ידוע שבא לשם אישות או ממון

בעיקר דין זה דגר שחזר לסורו "הוכיח סופו על תחילתו", ודינו כנכרי לכל דבר, יש לדון אם הלכה מסויימת היא בגר הבא לשם אישות, דכיון דידעינן ביה שלא בא לשם שמים ואף עתה הוא חוזר לסורו, ניכר שמתחילה לא קיבל עליו את המצוות באמת, או שמא בכל גר הבא לפנינו הוא כך, שאם חזר לסורו מיד בטלה גרותו.

ובהקדם הכרעת ספק זה, נראה לברר עיקרא דהאי דינא ד"הוכיח סופו על תחילתו" על מה אדניו הוטבעו, ובאמת מקורות רבים לו בש"ס ובפוסקים בענינים חלוקים, במילי דממונא ובמילי דאיסורא, ולענין מחשבת לשמה ועוד, כפי שיתבאר.

בגמרא בבא בתרא (קלח ע"א) אמרו: "הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו', רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם כבר זכו בהם יורשים". ופירשו דבריו בגמרא, דמיירי ששתק ולבסוף צווח, ת"ק סבר דמדשתק שמע מינה קיבל, ולא צווח אלא משום שחזר בו לאחר זמן, ורשב"ג סבר דהוכיח סופו על תחילתו. מחלוקת זו הובאה גם בחולין (לט ע"ב) עיי"ש.

מדברי הרמב"ם (זכיה ומתנה פ"ד הל' ג) מבואר, דאף שהעיקר להלכה כדעת רשב"ג, לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בתורת ודאי, אלא ספק הוא, והמוציא מחברו עליו הראיה. שכך כתב: "זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו. לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין מידו, שמא המקבל זכה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה מן ההפקר זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שקדם וזכה בה אין מוציאין אותה מידם, שמא המקבל לא זכה, וכיון שאמר איני רוצה הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה, וברשות בעלים הראשונים היא קיימת עדיין". ע"כ. כדבריו אלו חזר הרמב"ם וכתב גם בהל' תרומות (פ"ט הל' י).

והיינו, דכיון שהדבר נתון בספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו או לא, יש לילך אחר המוחזק.

כדברים האלו כתב הרמב"ם גם בהל' שחיטה (פ"ב הל' טז) וז"ל: "שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט". הרי שאין הדבר מוכרע, ומספק החמירו בזה חכמים לענין שחיטה. וכן נקט בביאור הגר"א (או"ח סי' יא סעי' א) לענין ספק מחשבת לשמה בעשיית ציצית [וראה מש"כ בזה המשנה ברורה שם, וע"ע ביאור הלכה סי' יד סעי' ב].

לעומת זאת, יש מן הראשונים שנקטו בתורת ודאי דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ראה רי"ף שם, רמב"ן (חולין לט ע"ב) ויד רמה (ב"ב קלח ע"א). ולכאורה הוא נפק"מ גם כאן, דלדעת הרמב"ם, לאחר שחזר לסורו יש לחוש שמא הוא גילוי מלתא למפרע דאינו גר, ולשאר ראשונים שחלקו על דבריו שם, אין לבטל את הגרות למפרע מחמת מעשיו הרעים שעושה עתה.

אמנם, דברינו אמורים באופן שמתחילה היה נראה שדעתו לקיים הדבר בלב שלם, ורק לאחר מכן הוכיח סופו על תחילתו שלא היה תוכו כברו, דבזה הוא שאמרו בדעת הרמב"ם שאין כח ביד מעשיו האחרונים לבטל דבריו הראשונים בתורת ודאי, ולשאר ראשונים אף ספק אין בדבר, אבל כאשר כבר מתחילה יש קצת הוכחה שאינו כנה לגמרי במעשיו, לכו"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בתורת ודאי.

דין זה יש ללמוד מדברי הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב הל' יב), שכתב: "האומר כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה, ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים: בבריא, אבל המסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד, והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים והיוצא בשיירה ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה".

בהל' י"ג שם כתב: "בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט".

והנה מקורה של הלכה זו מדברי רשב"ג היא (גיטין סו ע"א), וטעמו בזה הוא ע"פ שיטתו בכל מקום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, והיינו, שאחר שנתברר לנו שהיה טרוד ועומד למות, מפרשים כוונתו במה שאמר "כתבו", דלסיים דבריו נתכוון – שיתנו לה את הגט, אלא שמחמת טירדתו לא היה סיפק בידו להשלים דבריו. אבל אם דחפתו הרוח שלא מרצונו, לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, וכיון שאמר להם לכתוב ולא אמר ליתן, אם נתנו אין זה גט.

וא"כ צ"ע, כיון שלדעת הרמב"ם דין הוכיח סופו על תחילתו הוא ספק ולא ודאי, היאך סומכים על אומדנא זו ליתן גט לאשתו.

אמנם לפי מש"כ שם הרשב"א ועוד ראשונים אתי שפיר, דכתב וז"ל: "והלכתא כרשב"ג דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואע"ג דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צוח, דאמר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני, דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט (חולין שם). וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל כרשב"ג דמשמע דהכין ס"ל דלא פליגי רבנן עליה".

והיינו, דכיון שעשה מעשה בתחילה שיש בו הוכחה קצת על רצונו לגרשה, מודים חכמים לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, וממילא אומדנא ודאית היא ולא ספק בעלמא. וע"ע שו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' פה אות כה) מה שכתב בזה.

ולפ"ז, אף לענין גרות, אם תהיה סיבה מסוימת לחוש במקצת מתחילה שמא אין כוונת המתגייר שלמה, וכגון שבא לשם אישות או שחוששים שלשם כך הוא בא [וכמו שדנו באחרונים לגבי בני זוג הנשואים נישואי תערובת, אם מקבלים את בן הזוג הנכרי לכתחילה], דאף שהכרעת הרבה האחרונים להקל באופנים מסויימים להתגייר ולהנשא, מ"מ אם יחזור גר זה לסורו כו"ע מודו שיש לבטל גרותו למפרע בתורת ודאי, אחר שכבר בתחילה היתה רעותא בכוונתו להתגייר, ובכהאי גוונא מודים חכמים לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. אבל אם לא היתה רעותא במעשיו מתחילה, אף שחזר לסורו דינו לדעת הרמב"ם כספק גר, ולדעת החולקים הוא ישראל גמור.

אמנם לדינא נראה פשוט שהכל בזה לפי הענין, וכאשר ניכר שמיד לאחר הגיור הוא נוהג כחילוני לכל דבר, אין כאן ספק בדבר, ויש לקבוע שמעולם לא קיבל עליו עול מצוות, ולא דנו דין זה כספק וכו', אלא באותם אופנים שאכן מחשבתו לא ניכרת היטב מתוך מעשיו.

[2] כמובא לעיל, כתב הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ג הל' טו): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו וכו', ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". ובאחרונים דנו, לענין מה נאמר שאין מקרבין אותו, ומאי נפק"מ בזה לדינא.

בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סד) דן בשאלה זו, והקשה עוד, מה הוא שאמר הרמב"ם (להלן שם הל' יז) "ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל", הרי גם ישראל מומר אין מחזירים לו אבדתו, ודיינינן ליה כנכרי לענין זה [ראה שו"ע חו"מ סי' רסו סעי' ב]. ופירש, דעל כרחך מיירי באותו הזמן שעדיין לא נודע אם הוא חוזר לסורו או לאו, ובודקין אחריו, דאף שהוא בספק שמא יחזור לסורו מחזירים לו אבדה, ומכל מקום, כיון שחוששים לו שמא ימיר דתו, אין משתדכין עמו עד שתתברר אחריתו [בעיקר דין זה של אבדת מומר וגר שחזר לסורו, ע"ע מרכבת המשנה על המכילתא (משפטים דף קלג טור ד)]. וכ"כ בשו"ת זכר יצחק (סי' א קו"א אות כג) בביאור דברי הרמב"ם, דכל אותם הימים הם נחשבים כפסולי חיתון.

כעין זה כתב בשו"ת אמרי יושר (סי' קעו) על פי דברי הכסף משנה שם, דכיון שמחזירין לו אבדתו, בהכרח דיינינן ליה כישראל, רק לענין חתנות חיישינן שמא יתברר לאחר זמן למפרע שנכרי הוא. אך אין כוונת הדברים שהוא נחשב ממש ספק גר, דאם כן אין חיוב להחזיר לו את אבדתו, וכפי שמצינו בכתובות (טו ע"ב) לגבי אסופי, דאין מחזירין לו אבדתו אלא במקום שרובם ישראל, אבל אם היו מחצה על מחצה הרי היא בחזקת מוצאה [הטעם שהולכים אחר הרוב לענין השבת אבדה, אף שבדרך כלל אין הולכין בממון אחר הרוב, פירשו התוס' שם (ד"ה להחזיר), דלענין אבדה המוצא אינו נחשב מוחזק בממון, וכל שאין חזקה המנגדת לרוב, אזלינן אחר הרוב אף במילי דממונא, וראה מה שכתבנו בזה בספרנו משנת היוחסין פרק י"ד סעיף ח'].

אמנם, דברי האמרי יושר אלו אינם אלא לדעת הכסף משנה שם, שמה שאמר הרמב"ם דמחזירין לו אבדתו הוא בזמן שעדיין לא נתבררה אחריתו, אבל במגיד משנה שם נקט שמדובר אף באופן שחזר לסורו, ולכך דחק לפרש דמיירי שאוכל נבלות לתיאבון, שאינו נחשב מומר ולכך מחזירים לו אבדתו. ובכסף משנה שם למד בדבריו דה"ה כשעובד ע"ז לתיאבון, ותמה, שהרי בעובד עבודה זרה גם לתיאבון חשיב מומר. ובאחרונים כתבו ליישב דברי המגיד משנה בכמה אופנים, ראה ב"ח (סי' רסח), שו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סד) ועוד. [ולפי פשוטו נראה על דרך מה שביארנו לעיל, שאין הנדון כאן בהגדרת דינו אם נחשב מומר או לאו, אלא אם בטלה גרותו למפרע, ולענין זה, כל שחוטא לתיאבון, אף שהוא בעבודה זרה, אין בכך כדי לבטל את הגרות, שהרי לא הוכיח סופו על תחילתו שלא קיבל עליו את יהדותו בלב שלם. אלא דמכל מקום יקשה כדלעיל דכל שדינו כמומר, אף אם הוא ישראל אין מחזירין לו אבדה].

בשו"ת פרחי כהונה (סו"ס י) כתב, דנוהגים בו הרחקה בכך שאין שותים מיינו ואין אוכלים מפתו, עד שיתברר שאינו חוזר לסורו ונעשה מומר.

בשו"ת שמע שלמה (ח"ו סי' יב) כתב דברים כפשטם, שאין נוהגים עמו מנהג ידידות וקירבה, עד שיתברר שאכן כוונתו שלמה בקבלת המצוות, כדי שלא יתערה בין ישראל כל זמן שאין אנו יודעים בבירור אם הוא ראוי לכך.

כמה זמן ממתינים עד שתתברר אחריתו

אמנם יש לדון בדברי הרמב"ם אלו, כמה זמן ימתינו עמו ולא יקרבוהו, ובאיזה אופן יוחזק כישראל עד שאף אם יחזור אחר כך לסורו שוב אין דינו אלא כישראל מומר. וראה בחזון איש (יו"ד סי' קנח ס"ק ו) שדן בכעין זה לענין מה שאמרו שגר שראינוהו שנוהג בדרכי ישראל מוחזק שנתגייר כהלכה [ראה שו"ע סי' רסח סעי' י], וכתב דזמנו הוא ל' יום, דבכהאי גוונא מצינו דחשיב מוחזק לכמה הלכתא גבירתא [ראה שו"ע אבהע"ז (סי' יט סעי' ב) לענין הא דסוקלין על החזקות, וראה סוגית הגמרא בבבא בתרא (קסז ע"ב) לענין החזקת שמו בעיר לכתיבת גט, וכ"כ בתרומת הדשן (סי' רה): והכא נמי אשכחן בכמה מילי דצריכי שיהוי זמן, קצבו להם ל' יום], וה"ה נמי בדידן, שאם ראינוהו שהוחזק שומר תורה ומצוות ל' יום, שוב אין לחוש שמא לא קיבל עליו עול מצוות בלב שלם. אמנם לדינא נראה שאין הכרח שכל שיעורי חכמים אחד הם, ובפרט שכאן יש ספק לפנינו אחר שאנו יודעים שבא לשם אישות, והכל כראות עיני בית דין, בכל מקרה לגופו לקבוע בודאי שהיתה דעתו שלמה, עד שיצא הספק מליבם, וצ"ע.

[וכן מצינו בירושלמי (יבמות פ"ח ה"א) לגבי גר תושב, שמגלגלין עמו י"ב חודש, ואם חזר בו הרי הוא כגוי לכל דבר, ומשמע שלא די בחודש אחד, אך כאמור, גבי גר נראה לעיקר שהכל כראות עיני הדיין].