בהתרת נדרים בערב ראש הנשה אנחנו אומרים שאנו מתירים קבלה או הסכמה בלב, מה הכוונה בכך? האם באמת כל קבלה או הסכמה בלב נחשבת נדר, אז מהו אמירה בפה? ומתי רק אמירה בלשון נדר ויחד עם כללי חלות נדרים הדבר נחשב נדר? מתי אין צריך לחשוש להתחייבות בפה או קבלה בלב? האם יש הבדל בין דבר טוב או דבר מצוה? ומה משמעות של דבר מצוה לענין זה? במידה וקבלה בלב מחייבת, כיצד ניתן להסתדר עם כך, והרי בכל יום אנחנו מקבלים אין ספור החלטות טובות, ולא את כולם אנחנו מצליחים לקיים, כיצד ניתן להסתדר עם הדבר? מדוע כה חשוב להתרגל לומר על כל דבר בלי נדר? ומה הפתרון לכך שלא יצא תקלה תחת ידנו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
בס"ד
האם חייבים לקיים קבלה שקבלנו על עצמנו בלב?
התחייבות או קבלה בלב נחשבים לנדר?
פרשת השבוע פותחת בחיוב לקיים את הנדרים שאנחנו נודרים, לאחרונה למדנו בדף היומי את מסכת נדרים ונזיר שבהם יש פירוט רחב באיזה מצבים נוצר נדר, מהדברים הללו אנחנו למדים כי חובה שיהיה לשון של נדר או שבועה או כינוי מקובל של נדר ושבועה, או לפחות אמירה מסוימת שהוא הסכמה לאמירת של אדם אחר שנדר, לדוגמא העונה אמן על מי שהשביע אותו, או ששמע אדם שנודר ואמר וגם אני.
מאידך כולנו מכירים את הנוסח של התרת נדרים בערב ראש השנה שבהם אנחנו מבקשים להתיר את כל הנדרים ובפירוט אנחנו מפרטים כי אנחנו מתחרטים 'על קבלת הענינים בלשון נדר או שבועה או נזירות או איסור או חרם או קונם או הסכמה או קבלה בלב', וגם המתירים את הנדר משיבים 'אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא איסור ולא קונם ולא הסכמה וקבלה בלב, ולא נידוי ולא שמתא, ולא ארור, אבל יש כאן מחילה סליחה וכפרה'. כלומר גם כאשר התחייבנו בפה או אפילו בהסכמה וקבלה בלב, לעשות דבר מסוים, יש כאן נדר, ולכן אנחנו צריכים להתיר אותו בערב ראש השנה.
ונשאלת השאלה מהו החיוב לקיים התחייבות בפה, או הסכמה בלב, או שמא חייבים לפחות איזה לשון של נדר. מתי הדבר נחשב נדר, מה הגדרה של נדר זה, מה המקור לכך? למעשה שאלה זו הקשה החתם סופר על הנוסח שתיקנו הגאונים הקדמונים, ובהמשך נביא את דבריו, אולם כדי להבין היטב את הדברים נבאר את ההלכות הללו מהקל אל הכבד בצורה מסודרת.
שאלה נוספת שכל אדם חייב לשאול את עצמו, אם יש חיוב לקיים כל הסכמה שבלב, כיצד ניתן להסתדר הרי כל אחד מקבל בליבו החלטות ואח"כ משנה את דעתו? והרי כל אדם ששואף להצליח ולהתעלות מקבל על עצמו כמה החלטות ושואף ומנסה ליישם אותם, אף שבפועל הוא מצליח ליישם רק את חלקם, אולם אדם ששאף להגיע למאה יגיע לחמישים, אך אדם שמראש שאף רק להגיע לחמישים יגיע לעשרים חמש, וכן הלאה, וכיצד ניתן לדרוש מאדם אל תקבל על עצמך שום החלטה שאינך יכול לקיים.
למעשה יש בכך כמה שיטות, והבדלים רבים בין מצבים שונים, ונפרט את כל הדרגות וכל המצבים.
במאמר זה נעשה סדר בדברים, כמו כן נבאר כיצד ניתן בקלות לקיים הלכות אלו, ולהנצל חס ושלום מכל חשש של נדר ושבועה, שעונשם חמור ביותר.
האם אמירה לצדקה מחייבת?
הגמרא (ר"ה ו.) דורשת את הפסוק (דברים כג כד): 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר, וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ'. הגמרא מפרשת שמכל מילה בפסוק זו נלמד הלכה אחרת, ומהמילה 'בפיך' נלמד שאדם שאמר שהוא יתן כסף לצדקה חייב לקיים את הבטחתו. וכך נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רנז סעיף ג) שהתחייבות לצדקה הוא בכלל נדר, אף שלא הזכיר שום לשון של נדר, או לשון שניתן להבין ממנה שכוונתו לשם נדר.
בדומה מבואר בגמרא (שם ועוד מקומות רבים) שגם לגבי התחייבות להקדש מועיל אמירה בלי לשון של נדר, למשל אדם שאומר שעליו להקריב קרבן, חל עליו נדר שהוא חייב להקריב לבית המקדש קרבן.
ונשאלת השאלה האם הלכה זו יחודית לצדקה או להתחייבות להקדש, או שמא ישנם עוד דברים או פעולות שאמירה מחייבת ויוצרת חיוב של נדר?
האם אמירה מחייבת מדין נדר?
בגמרא (נדרים ח.) נאמר כי אדם האומר כי מחר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. ונחלקו הראשונים מה פירוש דברי הגמרא, האם כוונת הגמרא שאם הוא אמר את הדברים בלשון נדר או בלשון שבועה יש כאן נדר גדול. או שהכוונה כי הגמרא מחדשת כי כל אדם שאמר בפיו כי הוא מקבל על עצמו הספק לימודי מסוים בזמן מסוים נחשב הדבר כנדר.
להלכה פסק השלחן ערוך (יו"ד סי' ריג סעיף ב) כי אדם שאמר בפיו כי למחרת בבוקר הוא ישנה פרק מסוים הדבר נחשב כנדר, כפי שהתחייבות לצדקה נחשבת כנדר. הרמ"א (שם) הוסיף כי הלכה זו אינה מוגבלת ללימוד תורה, אלא כוללת כל התחייבות שהוציא בפיו שהוא יקיים מצוה מסוימת. אולם הגר"א (שם סק"ז) פסק כשיטות החולקים וסוברים שאין כאן נדר, וכי הגמרא מדברת דוקא על אדם שאמר בפירוש שהוא נשבע ללמוד מחר פרק זה, והגמרא דנה רק האם אדם זה עשה כהוגן או לא?
רעק"א (הג' ליו"ד סי' ריג) ציין לדברי המהר"ם פאדווה (סי' עב) שנקט כדעת המקילים, אולם כתב כיון שהרא"ש אוסר ירא הוא להתיר את הדבר מחמת חומרת נדר. ולכן כתב שיעשו התרת נדרים.
וכן למעשה מורים הפוסקים כיון שיש בכך מחלוקת, והשלחן ערוך והרמ"א החמירו בענין, וענין נדרים הוא דבר חמור ביותר, הלכה למעשה יש להקפיד על כל התחייבות לעשיית דבר מצוה, ולכן יש לומר תמיד שיעשה הדבר בלי נדר, ואם קשה לו לקיים התחייבות שלא הזכיר בלי נדר, יעשה התרת נדרים.
מקור הדין של התחייבות לעשיית מצוה נקרא נדר
ונשאלת השאלה מהו המקור לדין זה שהתחייבות לעשיית דבר מצוה בלי אמירה נחשבת נדר?
הר"ן (נדרים ח. ד"ה עליו) כתב שהדבר כלול בכלל הלימוד מהפסוק 'בפיך' שבא לרבות מי שהתחייב לצדקה, אף שלא הזכיר לשון נדר או שבועה, וכן דעת המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כה) שהדבר נחשב נדר משום שהוא נלמד מנדרי צדקה.
אחד המקורות לדין זה בהמשך הפרשה מסופר כי בני גד ובני ראובן התחייבו כי הם יצאו חלוצים בראש הצבא הכובש את ארץ ישראל מידי הכנענים, ועל כך השיב להם משה רבינו בתוך דבריו (במדבר לב כד): 'וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ', ומשמעות פירוש רש"י (שם וראה מזרחי) שעל התחייבות בני גד ובני ראובן למרות שלא נאמרה בלשון נדר, חל דין נדר, כיון שהיתה זו התחייבות לדבר מצוה.
אמנם השל"ה (הובא דבריו להלן) סבר שממעשה בני גד ובני ראובן נלמד שגם כשאדם אינו חייב לקיים את דיבורו, ולא היה נדר, יש הנהגה טובה שיקיים את דבריו. ובכך ביאר את הפסוק האמור בברכתו של שבט גד (דברים לג כא): 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל', כלומר מלבד משפטיו עם ישראל כלומר מה שהיה חייב לעשות מצד הדין והמשפט הוא גם עשה צדקה במה שקיים את מה שיצא מפיו אף שלא היה לו כל התחייבות הלכתית.
החכמת אדם (כלל צא סעיף ה) ציין מקור נוסף לדין זה, מהפסוק (בראשית כח כ-כב): 'וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'. ומשמעות הפסוק הוא שהיא מפרטת את נוסח הנדר של יעקב אבינו, ולכאורה לא מצינו בלשונו כלל לשון של נדר, ומדוע נקרא כי יעקב אבינו נדר נדר? ובהכרח כיון שיעקב אבינו התחייב שיעשה דבר מצוה, ויקים את המצבה לבית אלוקים, ויפריש מעשר ממונו, הרי שהתורה קוראת להתחייבותו של יעקב אבינו 'וידר יעקב נדר', והדבר מלמד כי כל התחייבות לעשיית מצוה קרויה נדר.
האם הוא נדר גמור?
הרא"ש (נדרים ח.) כתב שאדם שאמר שילמד פרק מסוים מחר, בלי לשון של נדר או שבועה, אף שנאמר בגמרא שהוא נדר גדול לאלוקי ישראל, הכוונה אף שאינה נדר ממש, הרי היא נדר של צדקה. ובדברי בנו הטור (יו"ד סי' ריג) והב"ח (שם) נראה שכוונתו שאף שלא נלמד מפרשת נדרים האמור בפרשה, הדבר נחשב נדר מהתורה, הנלמד מנדרי צדקה שדי בהתחייבות בפה לחוד.
בדומה דייק הברכי יוסף (שיירי ברכה סי' ריג סק"ב) בשם כתב יד של אחד קדוש ממה שכתבו הרמב"ם (נדרים פ"א הכ"ט) והשלחן ערוך (יו"ד סי' ריג סעיף ג) שהתחייבות ללמוד פרק הוא כמו נדר, שאין לו דין נדר אלא שהדבר מחייב כמו נדר גמור. וכן נראה דעת האגרות משה (יו"ד ח"א סי' קכז ענף ח). אולם העיר על דברי הטור שכתב שהוא נדר גמור.
התחייב בפיו לעשות הידור או חומרא
הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סי' קכז ענף ח) נשאל האם קהילה שנדרה בנדר חמור שהיא תחזיק תמיד שני שוחטים יחד כדי להגדיל את הנאמנות שלא יקרו מקרים ששוחט אחד יתרשל או ימעל באימון שניתן לו, וכן כדי ששוחט אחד יוכל לבקר את חברו האם בדיקת הסכין נעשית כדין וכדומה, ותקלות שונות שכאשר יש שוחט בודד הדברים מורכבים יותר. אולם מחמת המיסים הכבדים על השחיטה הקהילה מתקשה מאד לעמוד בכך, וכרגע יש רק שוחט אחד, ורב המקום שואל האם יש בעיה מצד הנדר שנדרו בקהילה. לאחר שהגר"מ פיינשטיין ביאר מדוע במקרה מסוים ההוא הנדר לא חל, מצד הלכות נדרים. אולם לאחר מכן הוא דן כיון שהדבר נעשה לצורך הידור כשרות, לכאורה יש כאן אמירה שיהיה דבר מצוה, והדבר מחייב מצד נדר.
אולם הגר"מ פיינשטיין כותב כי אף שאין לו ראיה מפורשת מסתבר שלא התחדש הדין שאמירה נחשבת כנדר אלא רק לענין מצוה גמורה כגון לימוד תורה או התחייבות לתת צדקה, או הקדשת קרבן וכדומה, אולם דבר שהוא רק הידור וחומרה שאינה מעיקר הדין, אף דברים שהובא בגמרא כמעלה, על כך לא נאמר דין זה. ואף אם אמר וקיבל על עצמו, כל עוד שלא מאר זאת בלשון של שבועה ונדר, ובצורה שהנדר או השבועה חלים אינו חייב לקיים את דבריו.
והוסיף הגר"מ פיינשטיין שהפרישה (יו"ד סי' ריג סק"ג) והגר"א (יו"ד סי' ריג סק"ז) הביאו את שיטות התוספות והר"ן החולקים וסוברים שגם בדבר מצוה אמירה לחוד בלי לשון שבועה אינו נדר. ועוד שיש שיטות הסוברות שאינו נדר גמור, אלא ענין מדרבנן לקיימו כאילו הוא נדר. ובפרט בהנהגה המדוברת שאמנם הכשרות המהודרות של החרדים לדבר השם נהגו שיהיו תמיד שני שוחטים, והדבר מהניסיון מונע תקלות רבות, אולם אינו הידור שנאמר בהלכה, ולכן אי אפשר להחשיבו כנדר.
קבלה בלב
מהדברים הללו משמע שרק אמירה מפורשת בפה מחייבת, אמנם החתם סופר (ח"ב סי' רכב) כתב שהגאונים שתיקנו את סדר התרת נדרים כתבו שם שמתירים גם הסכמה בלב, ולכאורה אין מקור שקבלה בלב מחייבת, וכתב כיון שמצינו שבהקדשת קרבן גם מחשבה בלב מחייבת, שנאמר (דברי הימים ב' כט לא): 'וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת', ונלמד מכך שגם ע"י מחשבה אדם יכול לנדור להתחייב בקרבן, וכפי שמצינו דין זה בקרבן, הוא הדין בכל קבלה או הסכמה גמורה בלב לדבר מצוה אחר. ועוד כתב החתם סופר (ח"ד סי' קב ד"ה הנה בלי) כתב שגם קבלה בלב בהסכמה גמורה מחייבת אותו, וגם זה נלמד מהפסוק של 'בפיך' זו צדקה המלמד אותנו שכל קבלה לדבר מצוה נחשבת נדר, ולכן קבלת תענית מחייבת אף שלא הזכיר לשון נדר, וגם לא חל על דבר ממשי.
קבלת תענית בלב
אמנם מצינו בהלכה לגבי קבלת תענית ששיטת רבינו תם (תוס' ע"ז לד. ד"ה מתענין) שניתן לקבל את התענית גם בהרהור, כפי שניתן להקדיש בהמה לעולה בהרהור. וכתב המשנה ברורה (סי' תקסג ס"ק ג) שראוי לחשוש לשיטות המחמירות שהנדר להתענות חל. [אולם ראה תשובות והנהגות (ח"ב סי' רנה) האם קבלת תענית הוא מדין נדר, ואם תלוי בנ"ל].
מסירת מודעה בערב ראש השנה
למעשה אנחנו נוהגים לעשות התרת נדרים לפני ראש השנה, ובנוסף נהוג למסור מודעה שאנחנו מבטלים מכאן ולהבא כל נדר או התחייבות או הסכמה וקבלה בלב, ומתנים מראש שהכל יהיה בלי נדר. ובמקרה כזה, אין שום חיוב לקיים את הדברים, ואין עונש על מי שנמנע מלקיים את הדברים. וכתבו הפוסקים שמכיון שיש בזה כמה שיטות וכמה פרטים למעשה אין להסתמך על מסירת המודעה, ובמקרה שאדם יודע שנדר נדר אין להסתמך על מסירת המודעה כדי להתיר את הנדר, ויש לעשות התרת נדרים.
אמנם כתבו הגאון רבי יוסף חיים זונפלד (שמלת חיים ח"ב סי' לח), והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' צא) שעל התחייבות לעשות דבר מצוה, ובפרט על קבלה בלב, אפשר להקל, וכל אדם שמסר מודעה ואינו מתכוון בשעת ההתחייבות שיהיה נדר, נחשב שאמר בלי נדר. אולם טוב להתרגל להוציא מפיו בפירוש בלי נדר.
ולכן הפתרון הפרקטי הוא למסור מודעה בערב ראש השנה, וגם נשים יכולות למסור מודעה ע"י בעליהם\אביהם בפני שלשה אנשים, ואף שיש ענין לחדש את המודעה פעם בשנה, מעיקר הדין די במסירת הודעה לכל חייו שבדעתו שהכל יהיה בלי נדר, וכל עוד שלא חזר בו ממסירת המודעה אינו חייב לחשוש לכך.
האם צריך לקיים התחייבות כשאמר בלי נדר
השל"ה (מטות דרך חיים תוכחת מוסר אות ד) מביא את הפסוק בפרשה (במדבר ל ג): 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה', ועומד על כך שלכאורה פסוק זה כפול, לאחר שנאמר לא יחל דברו מדוע התורה חזרה וכפלה שיש גם חיוב שכל היוצא מפיו יעשה, וביאר שגם במקרה שדיני נדרים אינם מחיבים כלל, ישנו הנהגה טובה שראוי לאדם לאמץ לקיים כל דבר שיצא מפיו, ולכן גם כשגם אומר בלי נדר ראוי לקיים את דבריו. וכתב השל"ה כי זהו מידה עליונה. וכך הגמרא מספרת על הרבה אמוראים ששמרו מכל משמר כל מילה שיצאה מפיהם גם באופנים שאינם מחייבים ע"פ דין.
מנהג
במאמר זה ביארנו מתי אמירה או קבלה בלב מחייבת מדין נדר, אולם ישנו נושא נוסף והוא במידה ואדם התחיל לנהוג בפועל במנהג מסוים, בלי אמירה כלל, אולם היה בדעתו לנהוג מנהג זה בקביעות, ובמקרים רבים הדבר נחשב נדר, ועל כך בעזרת השם במאמר של שבוע הבא.
