לתרומות לחץ כאן

גר שיודע שלא יעמוד בפני יצרו באחת מן העברות – אם נחשב קבלת מצוות חוץ מדבר אחד?

שאלה:

גר שומר תומ״צ כ7 שנים פנה אלי לאחרונה עם שאלה,
בשעת הגיור הוא רצה לקיים כל המצוות אך בו ביום הוא כבר נכשל בענין של שומר נגיעה. ובכלל זה ענין קשה בשבילו, אל אף שבכללות כמו שכתבתי הוא שומר מצוות שבת כשרות תפילות לומד בכולל שנתיים אחרי הגיור. זאת אומרת לוקח יהדות מאוד ברצינות אבל נכשל בענינים כאלו.. האם זה נחשב מקבל חוץ מדבר אחד וחסרון בקבלת המצוות שפוסל הגיור למפרע?
תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה

ודאי שהמציאות שאתה מתאר אין בה כדי לפקפק כלל בגיור שלו, הוא הרי קיבל על עצמו הכל, ומנסה להשתדל להמנע אלא שנכשל, כמו שכל יהודי יש לו את הנסיונות שלו.

מקורות:

אני מעתיק לך בזה מה שכתב הגאון רבי משה קליין בספרו משנת הגר:

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ד) כתב בענין זה קולא גדולה,  ומאחר שראיתי לרבים שטעו בהבנת דבריו ולמדו מהם שקבלת המצוות לשמור לעשות ולקיים אינה מעכבת בקבלת הגרות, ראיתי להעתיק את דברי האחיעזר כלשונם ולפרשם כפי אמיתותם.

ז"ל שם: "מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפשר לומר דאין לחוש לזה, כיון דמקבל עליו כל המצות, אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצוות. ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, א"כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב [ועיין בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' כט וסי' ל דהודעת המצות וקבלת המצות שני ענינים הם, דקבלת המצות הוא בסתם שקבל עליו לכנוס בדת יהודית, והודעת המצות להודיע לו עניין המצות ושכרן ועונשן וזה אינו מעכב ולעולם קבלת המצות בסתם מעכב דזהו עיקר הגרות וכמש"כ הרמב"ם דבעי קבלת המצות בשלשה יעוי"ש]". עכ"ל.

הנה שפתיו ברור מללו, דקבלת המצוות על מנת לקיימן היא עיקר תוכן ומהות הגרות, ובלא זה בטלה גרותו ואינה כלום, כיון שאינו מתגייר אלא "לפנים ולבו בל עמו", אלא שכאשר קיבל עליו עול מצוות וניכר מדיבורו ומעשיו שרצונו להיות מכלל עובדי ה', אלא שהוא יודע שיש מצוות שיקשה עליו לקיימן ולמרות רצונו כמעט מן הנמנע הוא שלא יכשל בהן לתיאבון, והוא מקווה לקיים מצוה זו בעתיד, בכהאי גוונא אין הדבר מחסר בחלות הגרות וישראל גמור הוא לכל דבר.

אלא שהוקשה לאחיעזר, מה הוא שאמרו שאם קיבל עליו מצוות חוץ מדבר אחד אינו גר, הרי כאשר הוא מקבל עליו את שאר כל המצוות הוא ודאי מכיר ויודע במי שאמר והיה העולם, אלא שאינו סומך על עצמו שלא יכשל לתאבון בעבירה זו, ורק משום כך לא קיבלה עליו. ועל כן כתב "שמתנה שלא לקבל עליו", והיינו שרצונו שכלל לא יחול חיוב זה עליו, ועל זה אמרו שאין גרות לחצאין ודינו כנכרי.

ומכל מקום הא מיהא פשיטא בדבריו שכאשר רצונו לבטל אחת מן המצוות דרך קבע, בזדון לב גרידא, ואינו חושש לאיסור שבכך, לא עלה על דעת האחיעזר לומר שגרותו קיימת, ולא הכשיר אלא באופן שהוא יודע בעצמו שיכשל בה לתיאבון לפי שעה, וכאמור.

בס' משמר הלוי (ברכות סי' מח) דן בדברי האחיעזר אלו, וכתב דהן אמת לדינא. ואפשר שזו היא כוונת דברי שו"ת מלמד להועיל (אבהע"ז סי' ח) המובא לעיל, לענין נכרית הנשואה לכהן שמגיירים אותה אף שידוע לבית דין שבכוונתם להמשיך לחיות יחד לאחר הגיור – והגיורת אסורה לכהן, דכיון שהיא מקבלת עליה עול מצוות בלב שלם, אלא שבדבר זה אינה יכולה לעמוד – אין למנוע ממנה את הגיור.

יסוד לסברא זו מצינו בדברי הרמב"ן בביאורו לדין קבלת המצוות, שכתב: "הקבלה הזאת, שיודה במצוות בליבו, ויהיו בעיניו אמת וכו', ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש". ומשמע, שעיקר קבלת המצוות אינו החלטתו לקיימן בפועל, אלא בכך שהוא מאמין ומכיר בחובה לקיימן, ושהעובר עליהן ומבטלן ישא בעונשיהן, ולפי שעיקר הקבלה הוא ההכרה באמיתות התורה [אלא שכאשר הוא אינו מקבל עליו לשמור את כל המצוות בפועל בהכרח הוא אינו מכיר באמיתות התורה, ולענין זה סבר האחיעזר שאם לגבי מצוה מסויימת שסותרת להרגליו הוא סבור שלפי שעה לא יוכל לעמוד בה, לא נחשב ביטולה כסתירה לאמונתו באמיתות התורה].

אומר שלא יוכל לשמור שבת או להמנע מאכילת טריפות

עוד יש ליתן לב ולדקדק בדברי האחיעזר, שלא הקל באופן זה אלא במי שמצהיר שלא יעמוד בפרט מסויים שאינו מעיקרי הדת, אבל אם הוא מצהיר שלא יעמוד בדברים המוגדרים כעיקרי היהדות, כמו חילול שבת או אכילת טריפות, אף אם יאמר שהוא לתיאבון, מכל מקום ניכר שאין קבלתו שלמה. וכמו שכתב שם:

"היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא".

כלומר, ביטול דבר המאופיין בעיני העולם כאחד מעיקרי הדת, אף שהוא לתיאבון, מכל מקום יש בכך כדי להוכיח על חוסר קבלתו בלב [בפרט לענין חילול שבת, דפשיטא שאין להקל אף באופן שהוא לתיאבון, שהרי ישראל המחלל שבת לתיאבון נחשב מומר לכל התורה כולה, ראה שו"ע (יו"ד סי' ב סעי' ה), וא"כ פשיטא שהוא חסרון בקבלת המצוות].

בקובץ תורני 'מזכרת' (עמ' 47 ואילך), הובא מאמרו של הגרי"א הרצוג שנראה שהרחיב מעט את סברתו של בעל האחיעזר, וצידד להקל בזה אף באופן שבזדון ליבו אין רצונו לכוף תאוותיו לרצון התורה. וייסד דבריו על מה שאמרו ביבמות (כד ע"ב) לענין הבא להתגייר לשם אישות או ממון – "כולם גרים הם", ומשמע שאף שיש חסרון בקבלתם אין הדבר מעכב בחלות הגרות. אכן רהיטת כל האחרונים אינה כן, ואף הוא בדבריו שם מדגיש היטב, שאין דבריו אמורים אלא כאשר הוא מבטל פרט מן המצוות ובאיסורא דרבנן, אבל מי שאינו מקבל עליו את עיקרי הדת או חלק מהם, אין גרותו כלום. וראה מאמרו של הגרי"ש אלישיב בקובץ אור ישראל (ח"ט תשנח עמ' מז, נדפס בקובץ תשובות ח"א סי' נט).

כשניכר ממעשיו שאין כוונתו להשתדל במצוה זו גם בעתיד

בדבר אברהם (ח"ג סי' כח) נראה שמסכים לעיקר סברת האחיעזר, אלא שתמה גופא דעובדא היכי הוי, היאך יתכן שהוא רוצה להיות נכלל עם עובדי ה', ואינו חפץ לכוף רצונו באותה מצוה שדעתו לבטלה דרך קבע. עוד כתב, דאף אם סברת האחיעזר אמת ואין הדבר מעכב בחלות הגרות, אסור לבית דין לקבלו בשום אופן, ועל גר זה אמרו "קשים גרים לישראל כספחת".

ואכן נראה, כי אף לדעת האחיעזר חובה על בית הדין לדקדק אחריו לראות שכוונתו כנה להתקדם בעבודת ה' ולקיים בעתיד את כל המצוות בשלמות, אבל אם כוונתו לקבוע דירתו במקום שימנע ממנו להקפיד על מצוות התורה כפי הנדרש ויוכרח מחמת כן לבטל מן המצוות כל ימיו, אין זו קבלה כלל, דמעשיו מוכיחים שאין רצונו לכוף את יצרו הרע לעבודתו ית' [וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"ש וואזנר]. או גיורת שמגלה דעתה שלא תקפיד להנשא לבעל שומר מצוות בדוקא, וניכר שלכתחילה אין רצונה בחיי תורה, אין זו גרות כלל. וכבר נתפרשו הדברים באחיעזר שם ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק), שכאשר יש אומדנא דמוכח שאין כוונתה שלמה בקבלת המצוות, הגרות בטלה.

וכל דינו של האחיעזר אינו אמור אלא בבני זוג נשואים [שכבר נישאה לו בגיותה] וקשה עליה מאוד להפרד ממנו עתה מחמת אי הקפדתו על שמירת המצוות, והיא סבורה שתוכל לשמור מצוות בהיותה עמו, ורצונה עז להשתדל בזה ככל שתוכל, בזה הקל האחיעזר לקבלה, אף שיודעים אנו שתכשל מחמת חייהם המשותפים.

ראיית האחיעזר מסוגיא דנטען

ראיית האחיעזר לסברתו זו, שהרי הכרעת האחרונים להתיר לה להנשא לאותו אדם שהיתה נשואה לו בגיותה, אף שהיא עוברת בכך על איסורא דנטען, המבואר בסוגיא דיבמות (כד ע"ב), לפיו היא אסורה להנשא לזה שנבעלה לו בגיותה, ראה?.

אמנם נדון זה תלוי במחלוקת הראשונים בביאור הסוגיא שם: רש"י שם פירש, שאסרוה להנשא לאדם זה, כדי שלא יאמרו אמת היה הקול שיצא עליה בראשונה, והיינו דדברי הגמרא אמורים באשה שיצא עליה לעז שזינתה עם אותו פלוני ולא נודע הדבר בבירור, והחשש הוא שעל ידי נישואיהם יתאמת אותו לעז, ולדבריו, אם היו נשואים יחד בפירסום ליתא להאי חששא. אבל הרשב"א הרמב"ן והריטב"א שם פירשו, שהחשש הוא שמא יצא לעז על מעשה הגרות שלה – שלא נתגיירה לשם שמים, ולדבריהם חשש זה אכן קיים גם באופן זה שהיו נשואים בגיותה בפירסום, והארכנו בזה לעיל?.

בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פד, ח"ה סי' סג, ח"ו סי' צב), לאחר שתמה הרבה על סברת האחיעזר, דן (בח"ג שם) בראייתו של האחיעזר מכך שמתירים להם להנשא אף שהיא עוברת בכך על איסור נטען, ומהא דגרות לשלם אישות מהני בדיעבד, ומכאן הוכיח את סברתו הנ"ל, דמה שאמרו שקבלת מצוות חוץ מדבר אחד מעכבת, הוא רק במצוות דאורייתא, אבל אם מחסר דקדוק אחד מדברי סופרים, אין מקבלין אותו לכתחילה, ואם עברו וקיבלוהו יש תוקף לגרות זו, ודין נטען או גרות לשם אישות אינו אלא מדרבנן [וע"ע ח"ו שם שדן לומר, דכיון שאף האחיעזר לא הכשיר את הגרות אלא באופן שהוא יודע שיעבור באיסור מסויים לתיאבון, עבירה לתאבון היינו שכבר נזדמנה עבירה לידו והוא תאב לעבור עליה, אבל כאשר האיסור אינו מזומן לפניו עתה והוא מתנה שיעבור עליו לכשיבוא לידו, לא חשיב כלתיאבון. ודבריו אלו הן חומרא גדולה גם לענין הגדרת דין מומר, ואכמ"ל בזה, ודו"ק].

הטעם דלא חשיב 'מתנה על מה שכתוב בתורה'

בס' דברות משה (יבמות סי' לה ענף א) הקשה, באופן זה שדן בו האחיעזר, שמתנה שלא תחול עליו חובת מצוה מסויימת, מדוע אמרו שגרותו בטלה ואין דינו בזה ככל 'מתנה על מה שכתוב בתורה' דהתנאי בטל והמעשה קיים. ופירש, דקבלת המצוות אינה חלות מסויימת שניתן לדון לגביה בהלכות ודיני התנאים, אלא מכלל דיני הגרות נאמר שיקבל עליו להיות עבד לה' בקבלת כל המצוות ללא כחל וסרק, ונמצא שכשאר הוא מתנה שלא תחול עליו מצוה מסויימת חסר בעיקר קבלתו ואין כאן כלום.

וע"ע שם שדן, לענין אשה שמתגיירת כדי שתוכל להנשא לעבד, ואינה יודעת שעל ידי הגרות היא נאסרת עליו, אם נחשב הדבר כגרות בטעות, ומצדד דדינה בזה כהקדש בטעות דהוי הקדש לבית שמאי [ראה נזיר פ"ה משנה א], וראה שם בדבריו שבאופן זה אף בית הלל יודו מטעם שנתבאר, עיי"ש.

דעת החולקים:

אכן, רהיטת כל הפוסקים היא שלא כדברי האחיעזר, ראה שו"ת בית יצחק (שם), דבר אברהם (הנ"ל), שו"ת צור יעקב (סי' כז), שו"ת ערוגות הבושם (גרינוולד, יו"ד סי' רכד), שו"ת אגרות משה (שם וביו"ד סי' קנז), שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קז), שו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' יג, יד), שו"ת דברי יציב (יו"ד ח"ב סי' קסח), ושו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פג), לדבריהם הלכה זו מתפרשת כפשוטה, דכל שמקבל עליו עול מצוות ומגלה דעתו בפני בית דין שכוונתו להבטל מאחת מהן ואין רצונו לקיימה, אף שהיה זה מחמת יצרו הרע המתגבר עליו, אין כל תוקף לגרותו. וראה בשו"ת להורות נתן (שם סי' פד) דאין סברא לומר שאדם שחושב לעבור על חלק מן המצוות דרך קבע נחשב שקיבלן עליו, שהרי המצוות כולן לא ניתנו אלא כדי לעשותן [וע"ע שם ח"ה סי' סג].

וראה קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"ב סי' נו) במכתבו לבעל משמר הלוי הנ"ל, שדחה דברי האחיעזר בתוקף, וכתב דאישתמיטא מיניה לשון הרמב"ם שכתב "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה, הרי הוא כישראל לכל דבר", ומבואר שעד שלא קיבל עליו כל המצוות אין הגיור נחשב לכלום [ועיי"ש שהוסיף שאין בכך פחיתות לכבוד תורתו של בעל האחיעזר זצוק"ל, שכן מצינו בש"ס במקומות רבים שאמרו על אמוראים שרפי מעלה דאישתמטיתיה מינייהו ידיעה זו או אחרת]. ובאמת דבריו צ"ע, שהרי האחיעזר אינו חולק על כך שקבלת מצוות צריכה לכלול את כל המצוות, ואינו חולק על דין הגמרא בבכורות, כמבואר בדבריו שם להדיא, אלא דס"ל דבאופן זה שעובר על דבר אחד לתיאבון אינו סותר לדין זה. ומכל מקום חזינן לכל אלו הפוסקים דלא ניחא להו בקולתו זו של בעל האחיעזר.

אמנם באופן שהוא יודע שלא יוכל לעמוד כנגד אנס שכופה עליו לעבור על אסיור שהוא ביהרג ואל יעבור, כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קח) שבזה גם החולקים על קולתו של האחיעזר הנ"ל יודו שיש להקל, וכ"כ הגרי"ש אלישיב בתשובתו הנ"ל [קובץ תשובות ח"ב סי' נו], וע"ע שו"ת להורות נתן (ח"ה סי' סד) מה שדן לחלק בזה בין אונס ממון לנפשות. וראה מש"כ בזה בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג סי' ח). וראיה לדבריו הביא באגרות משה שם, שהרי בזמן קבלת התורה שקיבלו כל ישראל עליהם את מצוות התורה כאיש אחד בלב אחד, בודאי לא היו כולם בדרגתו של אברהם אבינו שעמד בכל עשרת הנסיונות, ואעפ"כ חלה גרותם.

כמו כן, בסוגיית הגמרא ביבמות (כד ע"ב) אמרו, דגר הבא לשם אישות או לשם ממון או מחמת שולחן מלכים – "כולם גרים הם", ופשיטא שגר כזה הבא מחמת אישות או ממון, אם יבוא לידו איסור שדינו ביהרג ואל יעבור, לא ימסור נפשו לקיומו.

ועיי"ש עוד שציין למה שאמרו ביבמות (מז ע"ב), לגבי רות המואביה שאמרה לנעמי (רות א יז) "באשר תמותי אמות", ודרשו חז"ל שקיבלה עליה שאם תעבור על אחת ממצוות התורה שדינה במיתת בית דין תענש בגינה. והרי קבלת ד' מיתות הוא דבר שאינו מצוי כלל, דבעינן ב' עדים והתראה, חקירות דרישות ובדיקות, ובית דין שהיתה הורגת פעם בשבעים שנה נקראת חובלנית (מכות ז ע"ב), וא"כ יותר ראוי היה שתקבל עליה חיוב ג' עבירות שדינן ביהרג ואל יעבור. וע"כ משמע שאף אם היא יודעת שלא תוכל לעמוד בקיום דין זה, אין הדבר מעכב בחלות הגרות. ע"כ דברי בעל אגרות משה.

אמנם, מה שהוכיח מדין גרות לשם אישות, יש לדחות לכאורה, דאף שרצונו העיקרי של הגר לבוא בקהל ה' היה כדי לשאת אשה ישראלית, מדובר באופן שהוא יודע שתורת ה' אמת, ושלאחר שיעשה ישראל הוא מחוייב בכל פרטי הדינים, ובכלל זה למסור נפש על ג' עבירות אלו, אלא שלולי רצונו להנשא היה די לו בז' מצוות שהוא מחוייב בהן, ולא היה מחייב עצמו בדבר שאינו מצווה בו מן התורה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל