בס"ד

מהו קנאות שהפרשה משבחת בה את פנחס? ומהו מחלוקת החמורה כל כך? כיצד מזהים מה מחלוקת ומה קנאות? מהו מחלוקת לשם שמים? וכיצד מזהים אותה? מדוע יש ענין שהמחלוקת לשם שמים תתקיים? מתי חובה לנהל מחלוקת? כיצד אדם ידע שהמחלוקת היא מותרת, הרי כל בעל מחלוקת משוכנע שהמחלוקת היא לשם שמים? מדוע משה רבינו הלך לפייס את דתן ואבירם, והרי הם היו רשעים? מדוע רב הלך לפייס את הטבח דווקא בערב יום כיפור? ואם רב צדק במריבה עם הטבח על מה הוא הלך להתנצל ולבקש סליחה? מהו צורת המאבק ברשעים? מתי צריך רק להתעלם ומתי חובה להאבק בהם? האם בימינו יש מחלוקת לשם שמים? האם מותר לשנוא את אותם שאנחנו נאבקים מולם? מדוע יש חשיבות קריטית לחמש דקות לאחר תחילת המריבה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כיצד נדע מתי אנחנו בעיצומה של קנאות, ומתי זה מחלוקת נוראית?

במאמר השבוע של פרשת קרח עסקנו בשאלה באיסור של מחלוקת, ובשבוע של פרשת חוקת עסקנו באיסור לערער על סמכות תורנית, או כל סמכות אחרת ע"פ ההלכה. השבוע פרשת פנחס נעסוק באחד השאלות הבוערות והמצויות מתי כן מותר לעשות מחלוקת, בפרשת השבוע אנחנו קוראים על השכר הרב שפנחס זכה לו בעקבות כך שהוא קינא לכבוד השם, וכאשר נשיא שבט בישראל עשה עבירה חמורה, הוא לא חשש ממחלוקת ולא משום דבר אחר, ודקר למוות את זמרי וכזבי יחד. ונשאלת השאלה מתי הדבר מוגדר כקנאות ושכרה כה רב? מתי הדבר מוגדר כמחלוקת ועונשה כה חמור? והיכן עובד הגבול הדק?

מתי חובה לנהל מחלוקת?

להבין את עומק הדילמה נחדד את הדברים: רבינו יונה (שערי תשובה שער ג נח-נט) מונה את הלאו של 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' (במדבר יז ה) ומבארו שהכוונה כדברי הגמרא (סנהדרין קי.): 'כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו'. אולם מיד אח"כ מוסיף שמותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת. ואילו מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון, הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם, ועובר בלאו, שנאמר (ויקרא יט יז): 'ולא תשא עליו חטא'.

רבינו יונה ממשיך ומונה שורה של מקומות בתנ"ך שבהם מי שלא החזיק במחלוקת כנגד רשעים נתפס עמהם.

והדבר מעמיד אותנו בדילמה קשה, כמעט בכל מחלוקת היצר הרע מנסה לשכנע אותנו שזהו מחלוקת לשם שמים, אם אנחנו נתפנה ונכנס למחלוקת הרי למדנו במאמרים הקודמים עד כמה הדבר חמור, וכי האדם מאבד בכך את כל עולמו. ומאידך אם אנחנו נשב בצד ונמנע, ויתברר שאכן היה זה מחלוקת כנגד אנשים שיש להם אורח חיים לא טוב, נענש על כך שישבנו בצד יחד עם הרשעים, אז מה נעשה? כיצד נדע לפעול?

יתירה מזו הגמרא (סנהדרין קי.) לומדת שאסור להחזיק במחלוקת ממה שמשה רבינו הלך לפייס את דתן ואבירם, והרי הם היו הדוגמא הקלאסית של בעלי מחלוקת, והיה יש חיוב להבדל מהם ולהחזיק במחלוקת על אנשים אלו, וכפי שבהמשך משה רבינו גם ציווה על כל עם ישראל (במדבר טז כו): 'וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם', ואם כן כיצד משה רבינו הלך לפייסם? מתי הוא הזמן שצריך לפייס ולא להחזיק במחלוקת גם עם אנשים כדתן ואבירם? ומתי הזמן להיפך שחובה לריב עם הרשעים ואסור להיות במחיצתם ובחברתם?

האם מותר להחזיק במחלוקת כאשר הוא צודק?

השאלה הראשונה שעלינו לברר היא, האם האיסור להחזיק במחלוקת נאמר רק כאשר אנחנו במזיד או בשוגג שגינו, ולכן נוצר מחלוקת באשמתנו, או שמא גם כאשר פגעו בנו שלא כדין אסור להחזיק במחלוקת, ועלינו לפעול להרגעת הרוחות, למרות שאנחנו צודקים?

רבינו יהונתן מלוניל (סנהדרין קי.) הוכיח מכך שהגמרא (שם) לומדת שהמקור שאסור להחזיק במחלוקת הוא ממה שמשה רבינו הלך לפייס את דתן ואבירם, מוכח מכאן שגם כאשר אדם צודק הוא חייב לפייס את הצד שכנגדו, שהרי אם משה רבינו לא היה הולך לדתן ואבירם לפייסם, היה עובר על איסור של 'לא יהיה כקרח וכעדתו'. וכן כתב החמרא וחיי (סנהדרין קי.).

אמנם יש לציין כי הריא"ז (פסקי ריא"ז סנהדרין פי"א אות לב) כתב: 'ראוי לאדם שיעביר על מדותיו ולא יחזיק במחלוקת'. כלומר ממעשהו של משה רבינו נלמד שזו הנהגה הראויה, ומשמע שבמקרה שהוא לא יזם את המחלוקת והוא אקטיבי ואינו פועל להגברת המתיחות אך אינו פועל להרגעת הרוחות אינו עובר על האיסור.

והגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג (מוריה קסט-קע עמ' סג) הרחיב שיש באיסור שני חלקים, איסור לאו נאמר שאסור ליזום מחלוקת כקרח, אך ממה שמשה הלך לפייס את דתן ואבירם נלמד שאף שהשני יצר את המחלוקת מוטל על מי שאינו אשם במריבה לפייס ולהשלים.

ויש להוסיף שמועה בשם הדברי חיים ששאל שהרי במחלוקת קרח אמר משה רבינו (במדבר טז כח-ל): 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל  הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ, וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה, וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה". כלומר משה רבינו אמר שנבדוק מחר מה יקרה לעדת קרח, אם כולם ימותו על מיטתם מיתה רגילה, הם צודקים, אך אם הם יבלעו הבאדמה אני צודק. ונשאלת השאלה מובן שאם משה רבינו צודק מגיע להם עונש להבלע באדמה, אולם אם משה רבינו אינו צודק, וקרח הוא הצודק, מדוע מגיע להם למות על מיטתם? ועל כך תירץ הדברי חיים כי ליזום וליצור מחלוקת גם כשאתה צודק הוא מצריך עונש חמור כל כך, ולכן משה רבינו אמר שרק אם יהיה עונש משונה כל כך הדבר מהווה הוכחה לצדקת דרכי.

אולם לכאורה רואים אנו שגם במקרה ומדובר ברשעים כדתן ואבירם יש מצוה לפייס אותם ולא להחזיק במחלוקת, אף שהם אינם צודקים והם רשעים, מצד שני מיד לאחר מכן הורה משה רבינו סורו מעל אהלי האנשים הרשעים הללו, והורה לעם ישראל להבדל מהרשעים, ונשאלת השאלה כפי שהערנו לעיל, מדוע באמת אילו משה רבינו לא היה מפייס את הרשעים היה איסור, ומאידך לאן נעלם האיסור לאחר מכן?

יתירה מזו במחלוקת קורח אנחנו רואים שמשה רבינו התפלל להענישם, וביאר מלמד התלמידים (פר' קרח) כי המקום היחיד שמשה רבינו התפלל להעניש את הרשעים הוא כאן, והוא משום שקרח שהיה פקח והתסיס את הציבור בדברי חכמה כנגד משה ואהרן ודבר השם, ודווקא בגלל שהם היו חכמים וידועים וערבבו במחלוקת כוונה למצוה, יש בכך הפסד ההנהגה הישרה, ומשה רבינו הוצרך לבקש שיאבדו לגמרי מתוך הקהל, משום שמחלוקת כזו מסוכנת ביותר והיא שורש כל רע.

אולם כאן מתחדדת השאלה האם היה צורך לפייס את דתן ואבירם ועדת קרח, או שמא להאבק בהם ולהתפלל להשמדתם המוחלטת.

מה הסימן האם המחלוקת לשם שמים?

במשנה במסכת אבות  (פ"ה מי"ז) נאמר: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו'.

רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב דרוש ח) עמד על כך מה הענין שהמחלוקת תתקיים, מדוע יש ענין שהמחלוקת של הלל ושמאי תתקיים לעד, להיפך יש לנו ענין שגם בין החכמים לא תהיה מחלוקת. ובנוסף הקשה כיצד ניתן לקבוע איזה מחלוקת הוא לשם שמים, הרי בכל מחלוקת תמיד כל צד בטוח ומשוכנע בכל מעמקי ליבו שהוא פועל אך ורק לשם שמים, ואם כיצד האדם ידע באמת האם הוא חייב להאבק על דעתו, או שמא חובה עליו לפרוש מהמחלוקת ולפייס את הצד השני?

רבי יהונתן אייבשיץ הרחיב לבאר כי מחלוקת לשם שמים הוא מחלוקת ששני הצדדים באמת צודקים, וכפי שמסופר בגמרא (עירובין יג:) על מחלוקת בית שמאי ובית הלל: 'יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל', משום שאלו שני צורות נכונות להסתכל על הדברים, ואמנם למעשה מוטל עלינו לפסוק את ההלכה, ובכך נפסק כבית הלל. והרחיב שם ע"פ הקבלה כיצד יתכן שני צורות נכונות הסותרות זו את זו בהלכה. אולם המחלוקת חייבת להתקיים משום ששני צורות ההסתכלות הן נכונות ונצרכות להבנת התורה.

וכתב שהסימן לזהות האם המחלוקת הוא לשם שמים או לא, הוא האם הינך אוהב את הצד השני באותה מידה כמו לפני הוויכוח, ומצליח לכבד אותו באותה מידה, או שמא הינך מרגיש כי המחלוקת גורמת גם לשנאה ודחיה של הצד השני, ובודאי כשהינך מרגיש כעס וטינה כלפיו בגלל עמדותיו.

האיסור הוא לשנוא את הזולת במחלוקת לשם שמים

השאילתות (קרח שאילתא קלא) ביאר שהאיסור להחזיק במחלוקת הוא משום שהוא יבא לשנוא אותו ולעבור על איסור לא תשנא את אחיך בלבבך. כלומר האיסור לא נאמר שאסור לגרום עוול לזולת בכך שאני יוצר נגדו מחלוקת, אלא האיסור נאמר כלפי עצמנו משום שהנהגה של מחלוקת תגרום לנו לשנוא את הזולת, ולכן חובה עלינו לעשות פעולות של שלום להוציא את השנאה מהלב.

לאור הדברים הללו נבין היטב כי ברגע שהוצת במחנה אש המחלוקת, הפעולה הראשונה של משה רבינו היתה ללכת לפייס את דתן ואבירם. דבר ראשון להוכיח לעצמו כי מבחינתו העובדה שהוא נחלק על קרח ועדתו זה מחלוקת לשם שמים, והוא מסוגל לכבד את הצד השני, והוא היה חייב לעשות פעולות של קירוב הדעת שיוציאו כל שנאה מליבו. ורק לאחר מכן הותר לו להתפלל לבורא עולם שיענישם, ולהורות לציבור לפרוש מהם.

האם גם הדקה השניה היתה לשם שמים?

שמעתי מרבה של העיר מודיעין עילית הגאון רבי מאיר קסלר שליט"א סיפור ההמחיש את הדברים היטב. כאשר הסבא מסלבודקא עלה לארץ ישראל, מינה את חתנו הגאון רבי אייזק שר לראש ישיבת סלבדוקא בליטא, הדבר עורר מחלוקת עזה בישיבה, כאשר רבים מתוך הנהלת הישיבה סברו שאין לו סמכות לכך, וכי הראוי להתמנות לתפקיד הנכבד הוא הגאון רבי אברהם קלמנוביץ, לימים ראש ישיבת מיר בארה"ב. באחד הימים הרצה הגאון רבי אברהם קלמנוביץ את טענותיו לפני הגאון רבי דניאל מקלם. והשיב לו רבי דניאל, שצריך האדם לבדוק את עצמו האם רק חמש הדקות הראשונות הם לשם שמים או גם ההמשך. משום שבקל מתחיל האדם מחלוקת כשהוא באמת כל כולו לשם שמים, ובנקל עם הזמן נעשה מחלוקת שלא לשם שמים. וכששמע רבי אברהם את הדברים בנקיות ליבו מצא איזה פגם שלא לשמה בענין המחלוקת, ומיד התעלף, ופרש לגמרי מכל עסקי ישיבת סלבודקא.

סיפור זה הוא דוגמא מצוינית עד כמה אדם חייב לבדוק ולבחון את עצמו האם באמת השיקולים הם לשם שמים, והאם גם בהמשך הכל נשאר לשם שמים ואין שום תערובת של שלא לשמה.

מי צודק במריבה

דוגמא לכך מצינו בגמרא (יומא פז.) שבה מסופר כי היה מריבה בין רב לבין טבח בעירו, בערב יום הכיפורים אמר רב שהוא הולך לפייס את הטבח, כאשר יצא רב מביתו, תלמידו רב הונא שצפה את מה שיקרה, אמר כי רב הולך להרוג אדם כעת, ואכן רב ניסה לפייס את הטבח, אך הלה הגיב בזלזול כי אין לי דין ודברים עימך, וסירב להתפייס, ואכן לאחר שעה קלה נפגע הטבח ומת. מהר"ם חביב (תוספת יום הכיפורים יומא פז.) ביאר, שרב הלך לפייס את הקצב, למרות שהקצב חטא כלפי רב, משום שבערב יופ כיפור כרב ישב עם עצמו הוא הרגיש כי במהלך המריבה גם הוא זלזל בטבח מעבר לראוי ע"פ דין, ולכן סבר רב שהוא מחוייב לפייס אותו על הפגיעה, גם אם במכלול הדברים רב ידע שהוא היה צודק.

ולכן רב הונא אמר שרב הולך להרוג אדם, כיון שרב הונא ידע את האמת שרב נהג הכל כדין, והוא הכיר את אופיו של הטבח, ולכן הוא צפה את העתיד. ואכן הטבח הגיב תלך אין לי עסק איתך, כלומר שהטבח אמר כי אתה חטאת כלפי, אך אני היית צודק בוויכוח, וכיון שהטבח לא פשפש במעשיו ולא שם ליבו שהוא זה שחטא כלפי רב, ועליו מוטל לפייסו, נענש ומת.

מהדברים הללו למדים אנו כמה חשוב מצד לפשפש במעשינו האם הוויכוח הוא באמת עניני ובכל צעד פעלתי ע"פ דין, או שמא אחרי זמן שקעתי במריבה ופעלתי שלא כדין.

צורת המאבק ברשעים

נקודה נוספת שיש להדגיש הוא כי הבית יוסף (או"ח סי' א) כתב שאף שמידת העזות והחוצפה היא מידה מגונה ביותר שאין להשתמש עימה אפילו לעבודת השם, אולם בכל זאת במקרה וצוחקים עליו כשהוא עובד את השם ישתמש חלקית במידה זו, כלומר יתעלם לגמרי מהחברה והאווירה הציבורית ויעבוד את השם, אך לא יכנס למריבות ומחלוקת עמהם. וביאר במחצית השקל (או"ח סי' א סק"ב) משום שאם יתקוטט עמהם יהרוס את התכונות של נפשו, ויהפך להיות אדם חצוף באופיו בכל הנהגותיו, גם שלא בעבודת השם.

וכן פסק במשנה ברורה (סי' א סק"ה), אולם הוסיף (בה"ל שם) שכל זה באופן כללי, אך כאשר יש אנשים הכופרים בתורה ורוצים לעשות תקנות בעיר לפגוע בתורה לומדיה ושומרי מצוותיה, אז יש מצוה רבה להאבק נגדם בכל דרך אפשרית, ויש מצוה לעורר כנגדם מאבק.

סיכום: בימינו אין אפשרות לדעת מתי הוא לשם שמים

לסיכום נביא את דברי גדולי הפוסקים בענין:

הנודע ביהודה (קמא יו"ד סוף סי' א) כתב: 'ונא שישמע מעלתו לעצתי ויתן מקום לשלום, ואין לך גרוע ממחלוקת, ובזמננו לא שכיח מחלוקת לשם שמים והשטן מרקד'. בדומה כותב החתם סופר (פר' קרח) שבימינו אין מחלוקת לשם שמים. ועוד כתב החתם סופר (סנהדרין קי.) כי גם במקרה ואדם בטוח שהצדק עימו אסור לו להחזיק במחלוקת, שהרי מי לנו גדול מרבי אליעזר בן הורקנוס, וכאשר נחלק על חכמי ישראל בוודאי היה לשם שמים, אולם כשחכמים סברו שחרג מכלל מחלוקת רגילה נידו אותו. ומי יכול לומר שהצדק עימו יותר מרבי אליעזר הגדול.

גם בעל התניא (אגרות קודש אגרת לב) כותב שיש להזהר ממחלוקת ובפרט ממחלוקת לשם שמים, 'אשר רוב הצרות והתלאות הן ממחלוקת לשם שמים, הרחמן יצילנו ממנה'.

החפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער הזכירה פט"ו) כתב שברגע שיצר הרע מצליח להביא את האדם למידת הכעס והתנצחות, אין לו שום אפשרות לנצח את יצר הרע, משום שהיצר הרע יגרום לו להיות בטוח שבמקרה זה יש היתרים רבים וחובה הלכתית לרדוף את הצד השני. והצורה היחידה הוא כשאדם יצליח למנוע מעצמו כל הרגשה אישית של כעס והתנצחות אישית.