בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק להגדיר מהו הצניעות? מדוע חוסר צניעות מוגדרת כרוח שטות? האם צניעות נוגעת בעיקר לנשים או שהיא שייכת לגברים ונשים כאחד? מה הצניעות המיוחדת של רחל אמנו במה שמסרה את הסימנים לאחותה לאה? מה פירוש המילה צניעות? מהו החיוב 'והצנע לכת עם אלוקיך'? ומה הקשר בינה לבין יראת שמים? מדוע רבי חנינא בן תרדיון הובטח לו עולם הבא רק על פעולה ספציפית של ויתור ממונו לעניים? מדוע יראת שמים היא אוצרו של האדם? ומה הגדרה אוצרו של אדם? מה הקשר בין לבוש צנוע לצניעות? מדוע יש חובה שספר התורה לא יהיה מגולה? כיצד נוכל לחוש את הנשמה הפנימית שלנו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מהו צניעות?

בפרשת השבוע אנחנו קוראים כי בלעם ניסה לקלל את עם ישראל, אולם הוא נכשל כשלון חורץ ואז נתן את העצה המחרידה לבלק, אם אתה רוצה לפגוע בעם ישראל תפגע בהם בצניעות, וברגע שבנות מואב הצליחו במשימה, נפרצה חומת ההגנה של עם ישראל, ורבים מתו, ורק מעשהו של פנחס הציל את עם ישראל.

במאמר השבוע נעסוק בנושא של הצניעות, נסביר מה פירוש לנטות מדרכי הצניעות, ומדוע היא מוגדרת כרוח של שטות.

האם צניעות היא הלכות לנשים? והאם היא הלכות לבוש?

טעות נפוצה הוא שצניעות קשור לנשים בעיקר, וכי צניעות הוא הלכות לבוש המותרים והאסורים. למעשה צניעות הוא הלכה כללית המחייבת גברים ונשים כאחד, ואינה קשורה ללבוש האדם.

זה נכון שאדם צנוע הדבר ניכר גם בלבושו, ומלבוש צנוע יכול לעזור לאדם להיות צנוע באמת, וכפי שנסביר בהמשך, אולם אדם הרואה בצניעות שם קוד להלכות לבוש, זה גוף ללא נשמה, הוא דואג לקיים אחד מהלכות הנלמדות כתוצאה מהלכות צניעות, המלמדות אותנו כיצד אדם צנוע מתלבש, אולם הוא מפספס את העיקר, את הצניעות עצמה.

הדבר משול לסוחר שהחליט לפתוח חנות יוקרה, והוא שמע שיש להשקיע בחלון ראווה, ואכן הוא דאג לחלון ראווה נוצץ ומושך מלא במותגים מושכים, אולם החנות עצמה נשארה ריקה, משום שהוא לא ראה שום צורך למלא את החנות בסחורה, העיקר שחלון הראווה מושלם.

מדוע מסירת הסימנים מוגדרת כצניעות?

דוגמא קלאסית לכך שצניעות היא משהו אחר, הם דברי הגמרא (מגילה יג: ב"ב קכג.) כי יעקב אבינו פחד שלבן ירמה אותו ויתן לו את לאה במקום רחל – כפי שהוא אכן עשה בסוף, ולכן יעקב מסר לרחל סימנים שע"י עשיית הסימנים הוא יזהה כי אכן מדובר ברחל ולא באחותה לאה. אולם כאשר רחל הבינה כי אביה מתכנן להכניס את לאה תחת החופה ולא אותה, פחדה שלאה תבייש ותתבזה, ולכן מסרה את הסימנים ללאה. ועל כך אומרת הגמרא כי בשכר צניעות שהיתה ברחל בכך שמסרה את הסימנים זכתה והבכורה עברה לבנה יוסף, וכן זכתה שיצאו ממנה שאול ואסתר שהצטיינו במידת הצניעות.

ונשאלת השאלה אפשר להבין את גודל מעלתה של רחל בכך שמסרה את הסימנים, את העובדה שהסכימה לוותר על חייה האישים ועל עתידה, בשביל למנוע את רגעי הבושה הנוראים של אחותה, שהיא מוחזרת מהחופה הביתה כנוכלת ורמאית. אולם עלינו לקרוא לכך גמילות חסדים התחשבות בזולת, אך מדוע הדבר נקרא צניעות, הרי לפי התפיסה העממית מעשה זה למסור את הסודות האישיים בינה לבין בעלה נוגד את כל כללי הצניעות המתבקשים? אולם כאשר נבין מהו צניעות באמת, נבין היטב כיצד דווקא מעשה זה מסמל את השיא של צניעות.

אז מהו צניעות באמת? בכך יעסוק המאמר השבוע.

פירוש המילה צניעות

על מנת להבין את הנושא החשוב הזה, נקדים קודם כמה ביאורים של רבותינו הראשונים למושג צניעות, כאשר כל ביאור בפני עצמו מצריך הסבר, ולאחר הרקע הקצר נסביר היטב מהו פירוש המונח 'צניעות'.

הרמב"ם (פירוש המשנה דמאי פ"ג מ"ג) מפרש את המילה 'להצניע' שהיא מילה בעברית שמשמעותה לשמור לאגור, כפי שנאמר בפסוק (מיכה ו ח): 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם  אֱלֹהֶיךָ'. כלומר צניעות הוא שאני מצניע דבר יקר ערך באוצר, ואת זה דורש מאיתנו הנביא מיכה 'והצנע לכת עם אלוקיך', אולם הדברים עדיין אינם מובנים, מה בדיוק אנחנו אמורים לשמור באוצר בלכתנו עם האלוקים.

רש"י (מיכה ו ח) מביא את התרגום יונתן שמבאר כי יראת שמים זהו צניעות, והרד"ק (מיכה ו ח) מקדם אותנו ומבאר שהצנע לכת הוא דבר המסור ללב. ורש"י מוסיף שבעוד שאדם פוגע בחברו, הנפגע דורש שהתנצלות תהיה בפני כל אלו שהוא ביזה אותו בפניהם, אולם השם אינו דורש אלא שהאדם ישוב בתשובה בלבבו בינו לבין עצמו.

במקום אחר מבאר רש"י (בראשית ב כה) שצניעות הוא הכח להבחין בין טוב לרע. ולכן לפני שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, הם היו ערומים. גם נקודה זו מצריכה הסבר להבין מה הקשר ביניהם, מדוע לבישת בגדים קשורה לכח להבדיל בין טוב לרע.

המהר"י קורקוס (מע"ש פ"ט ה"ז) מפרש את המונח 'צנועים' המופיע בהרבה מקומות ככינוי לחסידים, ומפרש שאלו אנשים שלא עושים את מעשיהם לפנים, כלומר בגלל אחרים או שיקולים זרים, אלא רק מה שהם חשים בעמקי ליבם שהוא ההנהגה האמיתית והנכונה, וכפי שנאמר בפסוק 'והצנע לכת'.

סיכום והסבר דברי הראשונים

לאור הדברים הללו למדים אנו כי יש שני כוחות המפעילים את האדם, יש כח חיצוני שבו האדם פועל מכח הסביבה, מתוך רצון להרשים את הסביבה, או מתוך מטרה להשיג דבר מה, החל מתאווה זולה ועד לשכר נצחי, אולם הפעולה נעשית כדי להשיג דבר אחר. אולם יש דברים שנעשים מכח פנימי, ומתוך האני האמיתי שלי, רק משום שאני מאמין בפעולה שהיא פועלה נצרכת ונכונה. אותם חסידים הפועלים מתוך האמת הפנימית שלהם הנובע אך ורק מהלב הטהור בלי שום שיקולים חיצונים, מכונים 'צנועים', והמעשים הללו נחשבים 'צניעות', את המעשים הללו האדם מצניע לנצח, רק המעשים הללו נכנסים לאוצר האישי של האדם, ובונים את האדם לנצח. מעשים אלו הוא מצניע היא אוגר באוצרו האישי.

מדוע יראת שמים קשורה בצניעות?

רש"י הביא את התרגום יונתן שמתרגם והצנע לכת שתהיה צנוע ביראת שמים, יראת שמים פירושו שאדם חי בתחושה אמיתית שהוא מרגיש כאילו רואה את בורא עולם לנגד עיניו, [יראת שמים מלשון ראיה], ומצליח להתעלם מכל רעשי הרקע המקיפים אותנו והגורמים לנו לפעול מכל מיני סיבות חיצוניות, ואז האדם עושה את מה שמוטל עליו בגלל שהוא מבין ורוצה לעשות את רצון הבורא, פעולה כזו הנטולה כל שיקולים זרים, קרויה 'צניעות'.

רק פעולת הנובעות מיראת שמים נכנסים לאוצר האישי

להבין את עומק הדברים נקדים את דברי הנביא ישעיהו (לג ו): 'וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ', ומפרשת הגמרא (שבת לא.) שהפסוק מדבר על ששת סדרי משנה, אמונה – סדר זרעים, עיתך – סדר מועד, חסן – סדר נשים, ישועות – סדר נזיקין, חכמת – סדר קדשים, דעת – סדר טהרות, אולם כאשר הבורא שואל את האדם אם למד וקיים את כל ששת סדרי המשנה? גם מי שזוכה לענות תשובה חיובית, שוב שואלו הבורא האם היה יראת השם אוצרו? ובמידה והאדם עונה גם על כך תשובה חיובית הוא זוכה בדינו ונכנס לגן עדן, אך במידה וחס ושלום הוא אינו יכול להשיב על כך תשובה חיובית הוא עדיין זקוק לתיקון ואינו זוכה בדין.

לפי פירוש נוסף בגמרא הנביא ישעיהו מדבר על ששת השאלות שאותם נשאל האדם בבית דין של מעלה, אמונת – האם נשאת ונתת באמונה? עיתך – האם קבעת עתים לתורה? חסן – האם עסקת בפריה ורביה? ישועות – האם צפית לישועה? חכמת – האם פלפלת בחכמה? דעת – האם הבנת דבר מתוך דבר? וגם מי שזוכה לענות תשובה חיובית, שוב שואלו הבורא האם היה יראת השם אוצרו? ובמידה והאדם עונה גם על כך תשובה חיובית הוא זוכה בדינו ונכנס לגן עדן, אך במידה וחס ושלום הוא אינו יכול להשיב על כך תשובה חיובית הוא עדיין זקוק לתיקון ואינו זוכה בדין.

האוצר שבו אנחנו מצניעים – אוגרים את מעשינו הטובים הוא רק מעשים שנעשו מתוך יראת שמים מתוך תפיסת עולם שהתעלמנו מכל רעשי הרקע שהעולם והסביבה מייצרת, ועשינו את הפעולות מתוך האני הפנימי, כאשר הלב הרגיש רצון ושאיפה אחת לעשות את מה שהבורא מבקש ממנו. בהמשך נחדד יותר את הנקודה מדוע צניעות ועשיית הדברים 'לשמה' קשורה ליראת שמים.

כל פעולה חיובית שאדם פועל בעולם מקדם אותנו להגיע לתכלית, גם כאשר הפעולה היא 'שלא לשמה' וכפי שאמרו חכמים שמוטל עלינו לעשות פעולות גם 'שלא לשמה' משום שמתוך 'שלא לשמה' מגיעים 'לשמה', אולם התכלית – האוצר שלנו בנויה מאותם פעולות שהצלחנו לעשות לשמה.

אולם בסופו של דבר גם אם נזכה לענות לכל השאלות הקשות ביום הדין בצורה חיובית, ידרש מאיתנו מעשים שנעשו מתוך יראת שמים שבנו את האוצר האישי שלנו.

מדוע רבי חנינא בן תרדיון היה צריך מעשה ספציפי כדי להגיע לעולם הבא

הרב שך ביאר בכך את הגמרא (ע"ז יח.) שמספרת שרבי חנינא בן תרדיון הלך לבקר את רבי יוסי בן קיסמא שחלה, והם דנו שם האם ראוי בשעת השמד שאסרו הרומאים לעסוק בתורה, להמשיך לעסוק בתורה ברבים כפי שעשה רבי חנינא בן תרדיון, או שיש לרדת למחתרת בשעה זו, ולעסוק בתורה בצנעה עד יעבור זעם. ואז רבי חנינא בן תרדיון שאל את רבי יוסי האם אני אזכה לעולם הבא? ורבי יוסי שאלו האם יש איזה מעשה טוב שעשית? רבי חנינא השיבו אכן פעם אחת נתתי לעניים בטעות את הכסף שהכנתי לסעודת פורים במקום הכסף שנאסף עבורם לצדקה, וכאשר התברר הטעות לא לקחתי את הכסף שניתן בטעות מקופת הצדקה, אלא נתתי את שניהם לצדקה. והשיב לו רבי יוסי 'אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי'.

ושאל הרב שך, הרי רבי חנינא בן תרדיון היה תנא קדוש שעסק בתורה ומסר את עצמו לתורה, וסיכן את חייו כדי ללמד את עם ישראל תורה, וכפי שאירע בסוף שנשרף חי ע"י הרומאים ב"עוון" הפצת תורה, לצד היותו גבאי צדקה נאמן ומסור כפי שמספרת הגמרא. כיצד שואל אותו רבי יוסי האם יש מעשה טוב שעשית? האם היה חסר לו מעשים טובים שהוא עשה? ומה היחוד המיוחד של מעשה זה שהתחלפו הכספים והוא נתן את שניהם לצדקה?

הרב שך השיב על כך, כי רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם יש מעשה אחד שעליו אתה יכול להעיד על עצמך כי בוודאות הוא נעשה בלי שום שיקול חיצוני, נעשה רק מתוך יראת שמים טהורה, מתוך האני הפנימי שלך. ורבי חנינא ציין מעשה אחד שבוודאות נעשה לשם שמים. ורבי יוסי השיבו אם כך אתה בוודאי בן עולם הבא, ומחלקך יהיה חלקי ומגורלך גורלי. וכפי שאומרת הגמרא כי לאחר שאדם עומד לדין נשאלת השאלה האם יש לך באוצר ולו מעשה אחד שכולו נובע מיראת שמים, מעשייה רק לשם השם.

מה היא הצניעות של רחל?

לאור הדברים הללו נבין היטב מדוע מעשהו הנאצל של רחל אמנו מוגדרת כצניעות, מסירת הסימנים היה מעשה שהסיבה היחידה שרחל עשתה זאת היתה  שהאמת הפנימית שלה אמרה לה שכך בורא עולם רוצה שתנהגי, בידיעה ברורה שלא די שבמעשה הזה היא לא תקבל שום פרסום וכבוד ותועלת, אלא להיפך היא תשלם מחיר כבד מאד של איבוד בעל כיעקב אבינו, או לפחות הכנסת אחותה כאשה נוספת בבית חתנה יעקב אבינו. אולם היא עשתה זאת בלב שלם הנובע מיראת שמים בלי שום תקוה לקבל שכר או פרסום על מעשה זה, וזהו הדרגה הגבוהה ביותר של צניעות.

מה הקשר בין לבוש לצניעות?

לאור הדברים הללו לאחר שהבנו מהו שורש המושג צניעות, נשאלת השאלה אם כך מדוע הליכה בבגדים צנועים קרויה צניעות, ומה הקשר בין הדברים?

מאז חטא אדם הראשון אנחנו כמעט לא חשים את הנשמה ואת מה שהיא משמיע לנו, צריך אוזן מאד עדינה כדי לשמוע את קולה. מצד שני הנטייה הטבעית שלנו מאז חטא אדם הראשון היא להמשך אחרי החומר, החושים מנסים לשכנע אותנו כי אנחנו זה הגוף הגשמי. המאבק המרכזי שלנו בחיים הוא להחדיר לעצמנו שיש לנו כבוד, יש לנו משהו פנימי שזה האני האמיתי שלנו, ואילו הגוף הוא רק מעטפת זמנית חיצונית.

לבוש לא צנוע הוא לבוש שמבליט את חלקי הגוף, לבוש שמשדר אני רצוי וקיים בגלל הגוף, אני זה הגוף, וכאשר אנחנו מכסים את הגוף, אנחנו משדרים שיש אני פנימי, יש בי נשמה יש בי משהו מופשט שאינו נתפס בחושים, והאני שלי הוא אינו הגוף הגשמי.

מדוע יש חובה שהספר תורה יהיה מכוסה?

דוגמא לכך שמעתי מתלמיד חכם מופלג הבקי בכוחות הנפש, כי יש הלכה (אליה רבה סי' קלט סק"ח) שאסור להשאיר את הספר תורה ללא כיסוי זמן רב, ולכן בזמן ששרים לכבוד החתן העולה לתורה יש לכסות את הספר משום שאין זה כבוד לספר שהוא גלוי זמן רב. ונשאלת השאלה מדוע יש בכך פחיתות כבוד שהספר תורה גלוי? וביאור הדבר הוא שכבוד פירושו שיש מציאות מופשטת מעבר לחפץ הגשמי, מעבר למה שהעין תופסת ורואה. ומוטל עלינו להחדיר בליבנו שיש ענין נוסף נכבד בספר תורה שאין נתפס ע"י חוש הראיה או המימוש.

ובכך ביאר אותו תלמיד חכם תופעה מדהימה שמצוי אצל אנשים שבחרו את מקצוע ספרות סת"ם מתוך עבודת קודש דווקא בגלל שיש להם רגש חזק וחביבות מיוחדת לכתבי הקודש, ורוצים להיות חלק מהדבר. אולם עם הזמן הם מרגישים שהרגשות קהים ומתקררים, והפלא שהדבר מצוי יותר אצל סופרים מדקדקים שהולכים בעצמם לבחור את הקלף ובוחנים ובודקים את תהליכי העיבוד שנעשה ע"פ ההלכה. וההסבר לכך הוא משום שככל שאדם חי יותר את החומר הגשמי של הספר תורה, ובפרט כשהוא חי את תהליך העיבוד בצורה טבעית של העור, הוא מאבד את היכולת לחוש את הכבוד למציאות המופשטת שיש בספר תורה.

ולכן נפסק להלכה שהדרך להחדיר ללב את כבודה של תורה הוא, בכך שהספר תמיד מכוסה, שהוא אצור בארון הקודש, ואינו נפתח אלא לקריאתה באימה וביראה כנתינה מסיני, ומיד מכסים אותה, ובכך אנחנו מחדירים ללב שאנחנו עוסקים בתורת השם אלוקינו, ויש בספר את המציאות המופשטת שאינה קיימת בעולם החושי הגשמי, והיא אינה חתיכת עור מעובד.

החזון איש למשל עודד גברים ללכת עם חליפה ארוכה, משום שבכך פחות ניכר חיתוכי האיברים, והאדם יכול להחדיר לעצמו שהוא מציאות מרוממת, נשמה טהורה, ולא גוף גשמי בעל תאוות חושיות.

סיכום

רש"י מביא את דברי חז"ל שאין אדם הפורש מדרכי הצניעות אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. משום שמאז חטא אדם הראשון אנחנו מתמודדים מול מאבק בין עולם רוחני עשיר, לשמוע אל הקול הפנימי, להרגיש שאנחנו רואים מול עיננו את הבורא [יראת שמים מלשון ראיה], להתחבר אל המציאות המופשטת שלנו, אל התחושות החושיות שבקרבנו הגורמות לנו להרגיש כי אנחנו זה הגוף וההנאות החושיות.

הבחירה היא בידנו בין עשיית מעשים שאותם נצניע באוצר של יראת השם היא אוצרו, מעשים שנעשו תוך התעלמות מרעשי הרקע של העולם, ונעשו רק לשם שמים, לבין כניעה לרוח שטות המחדירה אל תוכנו שאנחנו זה הגוף החושי, וכי המטרות שלנו בעולם הוא רק לצבור הנאות חושיות.

כדי לנצח במאבק המאתגר זקוקים אנו לכלים רבים, ואחד הכלים המרכזים שניתן לנו הוא לבוש צנוע, לבוש המשדר יש כאן אני פנימי, אני זה לא הגוף הגשמי, ואני מרגיש טוב עם עצמי לא בגלל הגוף אלא בגלל המעשים הטובים שאני מצליח לעשות. אולם עלינו לזכור כי המטרה העיקרית בלבוש צנוע הוא להחדיר לעצמנו כי הגוף זה לא אנחנו, ואנו מציאות נעלה המופשטת מהחומר. ואנחנו לא מתלבשים להרשים את הזולת או למשוך את תשומת ליבו, אלא לכבד את עצמנו להורות שאנחנו מציאות נעלה מופשטת.