שאלה:
יהודי מצאצאי השל"ה שנוהג כמה שנים לא לאכול עוף הודו, האם יכול לעשות התרת נדרים על כך?
אם אפשר מקור וטעם
תשובה:
שלום וברכה
לפי דעתי ניתן לעשות התרת נדרים ואסביר.
העובדות הן, כי אף שמצינו לכמה וכמה חוטרים מצאצאי השל"ה שלא אוכלים תרנגולי הודו, רוב צאצאיו לא שמעו על חומרא זו ולא נוהגים בה. כמו כן, לא כל כך ברור היסטורית מי הנהיג חומרא זו, יש אומרים שהיה זה אחד מחתניו של השל"ה ולא הוא עצמו, כך שהיותך צאצא לשל"ה אינו מחייב שאכן מנהג אבותיך היה להמנע מכך. ולכן, במנהג כה מפוקפק מבחינה היסטורית, שקשה מאוד להגדירו כמנהגי אבות אחר שאבותיך לא נהגו כך, ורוב בני אותה משפחה אינם נוהגים כך, ולכן, הגם שמנהגי אבות אין להתיר בהתרת נדרים כאן יש להקל.
על בירור מסורת זו למשפחת צאצאי השל"ה ראה כאן. על עצם הנדון אודות מסורת תרנגולי הודו, ראה דרכי תשובה סי' פב ס"ק כו.
מקורות:
נרחיב מעט בנושא של מנהגי אבות ותוקפם:
מחלוקת היא בין הפוסקים, לענין נדר שנתקבל בדורות עברו אם ניתן להתירו עתה על פי חכם: יש סוברים שדין התרת נדרים אינו נוהג אלא אצל אותם שנדרו ולא בבניהם אחריהם (ראה שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' מ; שו"ת חתם סופר או"ח סי' קכב; קרבן נתנאל פסחים פ"ד אות ח, ומש"כ ע"ד בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קעד. וראה בדבריהם בטעם הדבר). ויש סוברים, שכשם שמועילה התרה לאבות כך היא מועילה לבנים (ראה פרי חדש או"ח סי' תצו [הדין השמיני]; שו"ת זרע אמת ח"א סי' סט; ושו"ת זכרון יוסף סי' יד).
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת סו"ס סו), דן בכעין זה, אם ניתן להתיר מנהג שנתיסד מדורות עברו בדברים התלויים בפלוגתא דרבוותא, והשיב, שהואיל ויש לחוש שמא התקבל מנהג זה בתחילה משום שבית הדין שבאותו מקום הכריעו לדינא כשיטה המחמירה, אין הבנים רשאים לבטל מנהגם, משום דקי"ל דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ הוא גדול כמותו בחכמה ובמנין.
אולם, בשדי חמד (ח"ד מערכת מ כלל לז) כתב לענין חיוב הבנים לנהוג במנהג אבותיהם, שדין מנהגי האבות אינו אמור אלא בדברים שנעשו לסייג או בתורת חומרא בעלמא, אולם, בדבר התלוי בפלוגתא דרבוותא שנהגו בו להכריע כצד מסויים אין הדבר מחייב את הבנים לדורות, ולא שייך בזה דין מנהג.
בס' משא מלך (מנהגי איסור החקירה הרביעית) מבאר, שהבנים חייבים לנהוג במנהגי אבותיהם, משום שיש כח ביד האבות לקבל קבלה וסייג על כל זרעם אחריהם. לדעה זו, כיון שהמנהג מוטל על הבנים כ"חובת גברא", אין הוא פוקע מהם מחמת עקירת הדירה, ועליהם לקיימו אף במקומם השני. אולם בחוות יאיר ועוד סברו שזה מדין מנהג המקום ופי זה בעקירת הדירה כמו בזמנינו גם בטל מנהג זה. וראה ס' סמיכה לחיים (להגר"ח פלאג'י יו"ד סי' ה) שהאריך הרבה בפלוגתא זו, והביא ראיות לדעת החוות יאיר, דאין כח ביד האבות ליצור חיובי נדרים על בניהם, ואין תוקף למנהגם אלא משום שנקבע הדבר כ"מנהג המקום" לבד.
בביאור דעת הסוברים שנדר שנעשה על ידי האבות לא ניתן להתרה על ידי הבנים, מצינו שני דרכים בדברי האחרונים: בס' פרי תואר (יו"ד סי' לט ס"ק לב)מבאר, שהואיל והבנים אינם יודעים בדקדוק את הסיבות שגרמו לאבותיהם לתקן תקנה זו, לא ניתן למצוא להם על כך פתח או חרטה. ואילו הקרבן נתנאל (פסחים פ"ד אות ח) מבאר, שאופן ההתרה נעשה על ידי שמוציאים לנודר פתח, והוא אומר שאילו היה יודע שיזדקק לדבר פלוני לא היה נודר, וממילא נוסח הדברים אינו שייך אלא בנודר ולא בבניו. ומכל מקום במקרה שלך אני רואה בזה נדר שלך ולא של אבותיך.
[בפתחי תשובה (יו"ד סי' ריד ס"ק ה) כתב בשם שו"ת זכרון יוסף, שאין אדם חייב לנהוג במנהגי אבותיו אא"כ החזיק הוא עצמו במנהגים אלו זמן מסויים. ובערוך השולחן (שם סעי' יט) תמה על דבריו, שהרי מנהג האבות נקבע כמנהג המקום המחייב גם את הבאים לדור באותה העיר, וא"כ מפני מה צריך שאף הבנים ינהגו בכך זמן מסויים. ולפי המתבאר אתי שפיר, דהזכרון יוסף ס"ל כהמשא מלך, שיסוד החיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום קבלת האבות, ומשום כך סבר, שאין כח ביד האבות לחייב את הבנים אא"כ הם עצמם החזיקו זמן מה במנהג אבותיהם. אולם הערוך השולחן נקט בפשיטות כבעל החוות יאיר, שהחיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום שעל ידי הנהגת האבות נקבע הדבר לדורות כ"מנהג המקום", ומנהג זה חל על הבנים על ידי קבלת האבות לבד].
