שאלה:
האם יש ענין כל שהוא לעשות גירות (כל שלב שהוא) – ברב עם? (אשמח למקור אם יש.
תשובה:
לא ידוע לי על רעיון כזה לעשות את עצם הגיור בקהל עם, אבל יש משהו דומה, לעשות את הגיור לאחר הנץ החמה בעיצומו של יום, ולא מעלות השחר, כדי לפרסם הדבר, ואני מעתיק לך בזה מתוך הספר משנת הגר לרבי משה קליין, הנמצא כעת בעריכתי המחודשת.
מקורות:
בצפנת פענח (עה"ת, סו"פ לך לך, ובהערות שם מדברי בעל המחבר במהדו"ת) כתב, שמילת הגר לכו"ע יש לעשותה לאחר הנץ החמה דוקא, ומשום שאברהם אבינו שהיה תחילה לגרים (חגיגה ג ע"א) נצטווה לעשות מילתו בעיצומו של יום דוקא, שנאמר (בראשית יז כו) "בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו", ו"עצם היום" היינו עיצומו של יום. [כעין מה שאמרו במנחות (ה ע"ב): "האיר המזרח בט"ז בניסן מתיר החדש". ופי' רש"י: דכתיב (ויקרא כג יד) "עד עצם היום הזה" – ומתרגמיהן עד בכרן, ובכרן היינו מראית היום. ולשיטתו, שכתב במנחות (סח ע"א) שהאיר המזרח הוא זמן הנץ החמה, וכמובא לעיל בדברי הרש"ש]. ואילו לגבי מילת יצחק כתיב (בראשית כא ד): "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים", ולא הזכירה תורה שהיה הדבר בעיצומו של יום. וללמדנו בא, שמילת הגר נעשית בעיצומו של יום אחר שהחמה נראית בראשי ההרים, ואינה כמילת ישראל שדינה כשאר מצוות היום המתקיימות בדיעבד מעלות השחר.
והוסיף עוד בטעם הדבר, דבגמרא סנהדרין (לד ע"ב) אמרו: "דיני נפשות דנים ביום", מנא הני מילי, אמר רב שימי בר חייא, אמר קרא (במדבר כה ד) "והוקע אותם לה' נגד השמש"". והיינו, שזמן עשיית הדין הוא אחר הנץ החמה שהשמש נראית בראשי ההרים, ולא מעלות השחר. והרי הגרות דינה כעשיית דין, וא"כ זמנה מהנץ החמה בדוקא. נמצא שגם לדעת הסוברים שכל מצוות היום נעשות מדאורייתא כבר מעלות השחר, ובכללם מצות מילה בישראל, מילת הגר שאני.
ויש לדון לפי דבריו, האם הלכה זו נאמרה רק לגבי מילת הגר וכמו שמצינו אצל אברהם, או גם בטבילתו, שאף היא מכלל מעשי הבית דין ויש לעשותה ביום. ויעויין במגן אברהם (או"ח ריש סי' תרפז) שכתב בשם מנהגים: "גר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום". ומשמעות דבריו שיש היכי תימצי לגר להתגייר קודם הנץ החמה, וכן פירש דבריו במחצית השקל שם, דמזמן עלות השחר יום הוא. ומבואר שאין כל חילוק בזה בין טבילת הגר לשאר מצוות, ובזה לא נאמרה הלכה זו – שיטבול בעיצומו של יום דוקא.
וביישוב ראייתו של הצפנת פענח מסוגית הגמרא בסנהדרין דזמן עשיית הדין הוא לאחר הנץ החמה, יש לדחות ע"פ מש"כ הראבי"ה המובא לעיל, דכיון שלא נתפרש להדיא בתורה שזמן קבלת הגרות הוא ביום, אפשר שלא למדנו מעשיית הדין אלא שזמן קבלת הגרות הוא ביום ולא בלילה, אבל גדרו של יום לעניןזה יהיה כמו בשאר מצוות התורה שיכול לקיימן בדיעבד מעלות השחר.
אמנם בעיקר ראייתו של הצפנת פענח מן הפסוק "בעצם היום הזה נימול אברהם" יש לפקפק, שהרי לא מצינו בלשון המקראות שאברהם נצטווה להמתין במילתו עד עיצומו של יום, אלא רק שכך נהג כן למעשה. ובסיבת מנהגו זה י"ל ע"פ מה שאמרו במדרש (הובא ברש"י עה"ת שם): "בעצם היום הזה – בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מפני הגויים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אוהביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום". ע"כ עיי"ש. והיינו, שאברהם דחה את מילתו עד עיצומו של יום לא מחמת שעיקר זמנה הוא לאחר הנץ החמה דוקא, אלא כדי לפרסם מילתו לכל באי עולם להרבות בקידוש שם שמים.
וראיה לדברינו, דבספרי (האזינו אות שלז) דרשו מן הכתוב "בעצם היום הזה נימול אברהם" דמילתו היתה בחצי היום ממש, וזה ודאי אינו חיוב שתהיה מילת הגר בחצי היום דוקא. וזו ראיה ברורה לדברינו, שאברהם דחה מילתו עד עיצומו של יום רק בכדי לפרסם הדבר ולהרבות כבוד שמים, ולא משום שכך הוא עיקר זמנה. כעין זה מצינו גם לגבי נח, שנאמר (בראשית ז יג) "בעצם היום הזה באו נח ואשתו אל התיבה". ואמרו במדרש (הובא ברש"י דברים לב מח): "למדך הכתוב, שהיו בני דורו אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו להכנס לתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלים כשילין וקרדומות ומבקעים את התיבה. אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות שיבוא וימחה ונראה דבר מי יקום".
וכן מצינו ביציאת מצרים, שנאמר (שמות יב נא) "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים". ואמרו במדרש (שם) "לפי שהיו המצרים אומרים אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלים סייפות וכלי זיין והורגים בהם, אמר הקב"ה הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה". וכן אמרו לגבי מיתת משה (דברים שם) "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמור – לפי שהיו ישראל אומרים אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו אדם, שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו וכו', אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו'". הרי שבכל המקומות שנאמר בהם "בעצם היום" טעם יש בדבר, ואין זה משום שעיקר זמן היום הוא בהנץ החמה.