לקמחא דפסחא לחץ כאן

עבודה זרה בזמנינו

שאלה:

שלום רב
על פי ההלכה, מה תהיה עבודת כוכבים? נוצרים ודתות אחרות ש"סוגדים" לאלוהויות אחרות נכנסות לקטגוריה של עבודת כוכבים. לפי ההלכה ?

תשובה:

האיסלם [רוב הכתות] אינו עבודה זרה אבל הנצרות היא עבודה זרה. דתות המזרח גדושות בעבודה זרה.

מקורות:

יש שרצו ללמוד מדברי הרמ"א באו"ח סו"ס קנו שאין איסור לבני נוח בעבודה זרה בשיתוף, כלומר כאשר הם מאמינים שיש אלוקים אלא שמשתפים איתו כח אחר [דבר שליהודי הוא ודאי עבודה זרה לכל דבר], אולם כבר הכריעו הפוסקים שדברי הרמ"א נאמרו רק לגבי שבועה, שאם נשבע באופן זה נחשב הדבר כשבועה בשם ה', אבל בלי ספק גם לגוי יש בזה איסור גמור של עבודה זרה, ראה פתחי תשובה יו"ד סי' קמז בשם הנודע ביהודה מעיל צדקה ועוד פוסקים.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. לעצם העניין, גם לגבי נכרי, איך יתכן שיתוף? האם זה לא סתירה למציאות הבורא? האם שייך מציאותו יתברך ללא אחדותו? (ואגב, ספציפית לגבי הנצרות, זה הרי מגוחך מאוד שבמשך אלפי השנים מאז בריאת העולם ועד שתלמידו של ר' יהושע בן פרחיה נולד הקב"ה הסתדר לבד ופתאום הוא נזקק לעזרה)

  2. טוב, ההערה הייתה כמובן על הנוצרים בבחינת ליצנותא דע”ז. לעצם העניין, השאלה בראש התגובה במקומה עומדת. מה סברת הפוסקים שאין בעיה בשיתוף? הרי כל מהות מציאות הבורא סותר את זה. לא שייך מציאותית ולוגית שני ”כל יכול”. ממ”נ, אם האחד יכול להגביל את השני הרי שהשני מוגבל ואם לא הרי שהוא מוגבל. איך אפשר שהגוי יצטווה להאמין שיש מנהיג לבירה ויחד עם זאת הוא יוכל להאמין שיש עוד אחד? ואת”ל שהוא לא מצווה על החלק הזה של האמונה שהבורא בלתי מוגבל חוזרת השאלה היחידה שביק האומין להורמיז למעבר מיא בארעיה

  3. שיתוף אין הכוונה לשתי רשויות, יכול להיות מאציל אחד, אבל לפי תפיסתם ניתן לו כח משפיע שראוי לעובדו או להתפלל אליו בגלל זה. כמו האמונה הנוצרית שאותו האיש הוא בעצם סוג של השתלשלות אלוהית, פיזית ורוחנית. ידוע מה שכתב בס' חסידים, שאם אדם עובד לאור האין סוף המתפשר בי' ספירות של עולם האצילות הוא עובד אלוקים, ואם הוא עובד לאור האין סוף המתפשט בעולם הבריאה ששם זה כבר עולמות הפירוד, הוא עובד עבודה זרה. כלומר עבודה זרה לא חייבת להיות גסה ופגאנית, כל אמונה בעצמאות של כח אחר זולתו, וכל פנייה בעצם לגורם אחר מלבד ה' יתברך, יש בה סרך עבודה זרה. אשתף אותך בהרגשה אישית, אולי מוקצנת קצת אבל כך אני מרגיש. זכיתי השבוע להיות בציון הרשב"י הק' במירון. יש לי קושי לעמוד על הקבר ולהתפלל כנגדו, משום שזה נותן תחושה כביכול חלילה אנחנו פונים לרשב"י. המקום מקודש בגלל התנא האלוקי הטמון כאן, אבל לא פונים אליו, פונים לקב"ה, ולכן הפנים מופנות לירושלים מקום המקדש. כך התחושה שלי. אינני אומר הלכה, אני מכיר מקורות לסגולת השתטחות וכו', ומוכיר ומעריך כל מי שמרגיש אחרת, אני רק מביא זאת כמשל. תמיד לזכור ולחוש באמת למי פונים ומי הוא רק הסגולה. יש לפעמים תחושה שאנשים הולכים לרב לקבל ברכה, כביכול הרב הוא המשפיע, צריך לזכור הרב אינו המשפיע, הוא המברך, תפילתו מתקבלת למעלה, הקב"ה נענה לו, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, אבל לזכור לייחס הכל רק לקב"ה. זה נשמע פשוט ופשטני כי מי אינו מאמין בכך, אבל לפעמים כשלא מספיק שמים לב, נוטים להכשל בזה במידת מה או בסרך של זה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל