גר – הכשרת וטבילת כלים שהיו לו בגיותו

[1] באיסור האכילה מבישולי עכו"ם מצינו שני טעמים בפוסקים: א. שלא יהיה רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויבוא להאכילו דבר טמא (רש"י ע"ז לח ע"א).  ב. כדי להתרחק מהם שלא יבוא להתחתן בבנותיהם (תוס' ע"ז לז ע"ב). ולכאורה שני טעמים אלו אינם שייכים בנידון דידן גבי גר.

ואין לחוש ולומר דאחר שגזרו חכמים על בישולי עכו"ם הכל בכלל, ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, דיעויין בס' בדק הבית לרא"ה (בית ג שער ז) שכתב לענין המבשל לחולה בשבת, דאין לחוש לאיסורא דבישולי עכו"ם, ומותר לבריא לאכול מתבשילין אלו, כיון שאין קירוב דעת בתבשיל שנעשה לצורך חולה. ע"כ.

ומדבריו אלו יש ללמוד, שלא אסרו בזה חכמים בכל גווני משום "לא פלוג",  אלא הדין חלוק בזה בכל מקום לפי ענינו. וכן נראה מדברי הרשב"א שם במשמרת הבית, שהאריך לפלפל בעצם דברי הרא"ה האם אכן אין קירוב הדעת בתבשיל שנעשה לצורך חולה, ומוכח מדבריו דבעיקרא דהאי דינא הסכים עמו שאם אכן לא יבוא הדבר לידי קירוב הדעת אין סיבה לאוסרו. ולדבריהם ה"ה דיש להקל בזה לגר.

[בס' חקר הלכה (לאנדא, אות ב בישולי עכו"ם ס"ק א) נסתפק, בגר שנתגייר מאותן האומות שאסור להתחתן בהן, כמו עמוני ומואבי, אם תבשיליו נאסרים, או שמא לא גזרו באיסור חתנות אלא בנכרים ולא בישראל, ולדינא בלאו הכי אין נפק"מ בזה אחר שבילבל סנחריב את האומות].

[2] כן נראה פשוט, דלא יהיו בליעות הכלים חמורות מממשות הדבר עצמו.

[1] בס' חדרי דעה (יו"ד ריש סי' קכ) נסתפק, דלכאורה יש להורות לגר להטביל כל כליו כדין כלים הבאים מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל [ראה רשב"א יבמות מז ע"ב שזהו טעם חיוב טבילת כלים הבאים מנכרי לישראל], ותמה דלא מצינו שנהגו כן. הן אמת דבשו"ת לחם שלמה (יו"ד ח"א סי' צז אות ג) כתב בשם חכם אחד ועל פי דברי השם משמואל (סוכאטשוב, פ' מטות ופ' כי תבוא שנת תרע"ח) בשם אביו האבני נזר, שהגר אינו צריך לטבול כליו. ובטעם הדבר כתב בלחם שלמה שם, דנכסי הגר נעשים הפקר, וכעין המובא לעיל מדברי המחנה חיים (או"ח ח"ג סי' לא), דכיון ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" נעשים נכסיו הפקר, ובבאין כאחת זוכה הוא בהם עתה מחדש אחר גרותו [ועיי"ש דתקנת חכמים בעלמא היא שלא יוכל אדם אחר לזכות בנכסיו בינתיים].

אמנם בלחם שלמה שם דחה טעם זה, שהרי פשיטא שגם נכסי מדין נעשו הפקר מחמת המלחמה, ואעפ"כ מחמת טומאת עכו"ם השורה עליהם היה צריך להטבילם, והוא הדין בגר. ועיין בזה עוד בס' כלי חמדה (פ' כי תצא סוף אות א' שחילק לגבי זה בין אם הגוי בחיים לאחר מיתתו, ופירש שעל כן במדין שלא הרגו בהם כל נשמה, הוצרכו לטבול את הכלים אף שזכו בהם מן ההפקר, משא"כ במלחמת סיחון ועוג, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות, ח"ד סי' קז, ח"ה סי' קי, חט"ז סי' יח, חי"ט סי' קיב).

אלא שמטעם אחר יש להקל בזה לכאורה, ע"פ מש"כ בשם משמואל שם, שכאשר הגר מתקדש בקדושת ישראל, חלה קדושה זו עליו ועל כל רכושו וכליו, שאף הם נטהרים ומתקדשים בקדושת ישראל מחמת עצם מעשה הגרות שעשה בעליהם. וכיון ששורש ענין טבילת הכלים הוא בכדי להפקיעם מטומאת העמים השורה עליהם, כאן שכבר נתקדשו ע"י מעשה הגרות א"צ לזה.

כדבריו אלו נראה בחי' החתם סופר (תורת משה לפ' מטות), שהקשה, מפני מה נצטוו ישראל על טבילת כלים רק במלחמת מדין ולא נצטוו בכך כבר במלחמת סיחון ועוג. ופירש, דדין טבילת כלים הוא בכדי להסיר מהם את טומאת עכו"ם השורה עליהם, וטומאה זו ענינה בשר של אותה אומה הסוכך עליהם ועל רכושם מלמעלה, ולכן, לענין ז' אומות שנאמר בהם "סר צילם מעליהם", והיינו שבטל כח השר שלהם, אין צריך לטבול כליהם. אבל במלחמת מדין שלא בטל כוחם הרוחני בנצחון המלחמה, ולא היה זה אלא נצחון הגופים לבד, טומאתם שורה על כליהם וצריך להטבילם. כדבריהם נקטו להקל בזה בשו"ת נזר הקודש (רוזין, יו"ד סי' יז), בשו"ת מהרי"א הלוי (סו"ס קט) ושו"ת מהרש"ג (ח"ג סי' מח), וע"ע שם לענין גר שמת אביו והוא יורש את כליו מה דינו.

אמנם, בשו"ת משנה הלכות (חי"ט סי' רט) ושו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' צב, ח"ו סי' רמד) נקטו להלכה, דגר שנתגייר צריך להטביל כליו במים, וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תמט), ומ"מ מצדד להטביל בלא ברכה. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' יט).

מדברי המשנה ברורה (סי' תצד ס"ק יב) משמע שנקט אף הוא להקל בזה, דנתן טעם למה שנהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, משום שבשעה שנתגיירו ישראל במעמד הר סיני לא היו מותרים לבשל בכליהם שהיו בלועים במאכלות אסורות. ולכאורה לא רק כלים אלו שהיו בלועים באיסור נאסרו עליהם בשימוש, אלא כל כליהם נאסרו עליהם עד שיטבלום, מחמת שנעשו גרים.

כמו כן, דין טבילת כלים נתחדש במלחמת מדין, לטהר כלים שבאו בשבי המלחמה, ואם כבר קודם לכן נתחייבו בכך במעמד הר סיני, מפני מה המתינה התורה מלהזכיר הלכה זו עד מלחמת מדין.

מיהו אפשר, דאף שבאו בברית בעת מתן תורה וקודם לכן היה דינם כבני נח, מ"מ טומאת עכו"ם לא היתה בהם מעולם, דבני אברהם יצחק ויעקב היו, וכיון שכך שונה דינם משאר גרים ולא הצריכום לטבול כליהם.

[יש שדנו, באופן שהאשה טבלה לשם גרות והבעל מל ולא טבל עדיין, ובינתיים הטבילה אשה את כליהם, האם יצאו בכך ידי חובה, או שמא כיון שהבעל עדיין נכרי והוא שותף בבעלות על הכלים הללו, יש לשוב ולטובלם אחר שיטבול. ובתשובות והנהגות (ח"ז סי' קז) נקט בזה להקל, משום שס"ס יש בדבר, יש אומרים שהגר כלל אינו צריך להטביל כליו, וגם להחולקים, יש לצדד דכיון שהועילה לו מילתו לבוא בקהל ישראל במקצת, כבר פקעה ממנו טומאת העכו"ם ושוב אין כליו שנטבלו באותה שעה צריכים טבילה].

[2] ולכל הפחות יחמיר בזה בכלים החייבים בטבילה מדאורייתא – ככלי מתכות [ראה רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז הל' ו, ובלחם משנה וכסף משנה שם]. אמנם כלי זכוכית אינם חייבים בטבילה אלא מדרבנן (פרמ"ג או"ח סי' תנא משב"ז ס"ק לא, וע"ע דרכי תשובה יו"ד סי' קכ ס"ק כא), ובהם יש יותר להקל, וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' ח), אף שמעיקר הדין נקט שם שאינו חייב טבילה כלל. וראה ס' לב אריה (גרוסנס ח"ב סי' כה) דהוא ספקא דדינא, ולענין חיוב דאורייתא ודאי אזלינן לחומרא, ואפשר שגם בכלים המחוייבים טבילה מדרבנן בלבד, כיון דהוא דבר שיש לו מתירין על ידי טבילה, יש להחמיר בדבר דלא ניזיל בזה לקולא.

בכלי אלומיניום נמי יש להקל לכאורה, כיון שאינם חייבים בטבילה בתורת ודאי, כמבואר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קסד), והוי כספק ספקא.