מעשר כספים למפרע – חובה או מנהג?

שאלה:

עד לפני כמה שנים הקפדתי להפריש מעשר כספים כל חודש בחישוב מדוייק.
בתחילת הקורונה קיבלתי מענק כל חודש מהמדינה על עבודתי שנפגעה.
כיוון שלא היה ברור שהסכום ישאר אצלי (היה צד שהמדינה תיקח את זה חזרה. במקרה שלי) וכל פעם נוספו מענקים חדשים הפסקתי לחשב את המעשרות ומאז ועד היום לא חישבתי.
עכשיו כשעשיתי חישוב על כל ה3.5 שנים האחרונות יצא לי סכום גבוה מאד שאני צריך לתת.
שאלה: האם יש עניין לתת מעשרות על תקופה ארוכה שלא נתתי ועכשיו חישבתי כמה אני צריך לתת?
והאם אני צריך לתת מעשרות על המענקים שקיבלתי מהמדינה בתקופת הקורונה?
תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה

ודאי שיש ענין לתת מעשרות גם למפרע, למה לא? אלא שאם זה קשה עליך מאוד, אפשר לסמוך בדיעבד על השיטות שזה לא חיוב גמור אלא רק מנהג ובהנחה שנעשה בלי נדר, או נסמוך על התרת הנדרים בערב ראש השנה לגבי מנהג טוב שלא התנית שיהיה בלי נדר, ותתחיל להפריש מכאן ולהבא.

גם מענקי קורונה חייבים במעשר ככל הכנסה אחרת.

מקורות:

מדברי התוס’ בשם הספרי  מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף, בדומה לחיוב מעשר בתבואה (וכן כתב בשו”ת בית אפרים, סימן פד). אין בכך הכרח שחובת מעשר כספים הוא חיוב דאורייתא, שכן יתכן שאינו אלא חיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בלבד היא, כמו שמשמע מדברי המדרש תנחומא הנ”ל שהזכיר רמז למעשר כספים מן התורה.

מאידך, כתב הב”ח (יו”ד סי’ שלא, אות יט) שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן (לפדיון שבויים, או לסעודות עניים). בזה חילק הב”ח בין דין מעשר שני לבין דין מעשר כספים: מעשר שני הוא חיוב, ולכן אסור לפרוע חיובי צדקה ממעשר שני, שכן פוטר חיוב אחד בחיוב אחר. מעשר כספים, מאידך, אינו אלא מנהג, ולכן מותר לפרוע את חיובו מכספי מעשר. הט”ז (שם, ס”ק לב) חולק על הב”ח, וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו ((ומדייק כן הט”ז מדברי השו”ע בסי’ רמט סעיף א, שמעשר כספים הוא חיוב גמור. אמנם הט”ז כותב שם שאפשר לתת כספי מעשר לפדיון שבויים, ואפילו מעשר עני, אלא שאם בני העיר הטילו עליו להשתתף בסך מסוים אינו יכול לפטור את עצמו בכספי מעשר. הבית מאיר שם מסכים לדעת הב”ח, ודוחה את ראיית הט”ז מהשו”ע בסי’ רמט, שלא כתב השו”ע אלא שיש שיעור של מעשר למי שרוצה לקיים מצות צדקה במידה בינונית, ועל כל פנים מצוות צדקה היא, אבל לא שיהיה דינו כמעשר עני, ומה שבני העיר מחייבים אותו מדין כפייה על הצדקה שפיר נכלל בשיעור המעשר. וכדעת הב”ח והבית מאיר כתבו כמה פוסקים: כן מבואר בשו”ת תשובה מאהבה (סי’ פו), ומוכיח כן משו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ עד), שכתב “מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצווה אחרת דנראה כגוזל לעניים דאף על גב שאינו מן התורה אלא מנהג… אבל מעות מעשר כבר זכו בה עניים ע”י מנהג”. וכן דעת שו”ת פני יהושע (סי’ ג), ולכן התיר לקנות עליה לספר תורה בכספי מעשר, אף בקהילה שקבעו שכל אחד חייב לקנות עליה לפחות פעם בשנה. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (סי’ רלא) בדעת המהרי”ל שהובאה ברמ”א (סי’ רמט סעיף א). וכן נראה דעת האהבת חסד (ח”ב פרק יט), וכן מוכח ממה שכתב להיזהר לפרש ‘בלי נדר’ שלא יחול עליו נדר, ונדר לא שייך שיחול רק במנהג ולא בדבר שחייבים מן הדין. וכן מוכח ממה שפסקו בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”ב), בברכי יוסף (סי’ רמט אות יח) ובשו”ת מנחת יצחק (ח”י סי’ פה), שאפשר להתנות ליתן ממעות מעשר לשאר מצוות וכדומה, ואם המעשר הוא חיוב לא שייך להתנות.)). רוב רובם של פוסקים הסכימו לדעת הב”ח, שדין מעשר כספים אינו אלא מנהג.