שאלה:
הבנתי שיש מחלוקת בין הרמב״ם לט"ז בנוגע לפרשיות התפילין, אני לא יודע מה המנהג אבות שלי בזה (אני חוזר בתשובה), איך אני צריך לנהוג? ומה הדרך הכי טובה לצאת ידי חובת כמה שיותר שיטות לפי האשכנזים?
ורציתי לשאול גם, סבתא של אבא שלי התגיירה (אני לא בטוח אם הגיור באמת כשר אבל הבנתי {לא בטוח} שהיא הייתה מסורתית או דתית), ואמא של אבא שלי התחתנה עם גוי, כמו מי אבא שלי צריך לנהוג? (כמו אמא שלו או שהוא יכול לנהוג איך שהוא רוצה כי אבא הביולוגי שלו גוי?)
ואיך אני צריך לנהוג? כמו אבא (אשכנזי) או אמא (עדות המזרח) שלי? והרב שלי הוא אשכנזי אז אני צריך לנהוג כמוהו?
או שאולי אני יכול לנהוג איך שאני רוצה? (כרגע אני משתדל לנהוג כמו אשכנזים, לאט לאט אני יותר נוהג כמו אשכנזים, עכשיו אני כבר כמעט לגמרי נוהג כמו האשכנזים ואני פוסק כמשנה ברורה)
תשובה:
שלום וברכה
שאלה זו כבר שאלת שבוע שעבר, אתה רשאי לבחור לך ואני מבין שכבר בחרת, ואם כן אתה נוהג כמנהג האשכנזים וגם בתפילין תוכל לעשות כשיטת הט"ז כמנהג רוב קהילות אשכנז.
מקורות:
סיכום הנושא מתוך הספר פארו עלי:
אחת המחלוקות הגדולות בדיני עשיית התפילין היא אופן כתיבת הפרשיות. שלשת הפרשיות הראשונות צריכות להיות 'פתוחות', האחרונה (והיה אם שמע) צריכה להיות 'סתומה', לפי שכך הן כתובות בתורה. יש מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש כיצד כותבים פרשה פתוחה וסתומה.
לדעת הרמב"ם (הל' תפילין פ"ח הל' א – ב): "פרשה פתוחה יש לה שתי צורות, (א) אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה, במה דברים אמורים שנשאר מן השיטה ריוח כשעור תשע אותיות, (ב) אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית. פרשה סתומה יש לה שלש צורות, (א) אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע, (ב) ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה, (ג) ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה. נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם".
לדעת הרא"ש (הל' ספר תורה סי' יג, הלשון להלן היא לשון הטור יו"ד סי' ערה ועי' בית יוסף יו"ד שם): "הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחלתה כדי ט' אותיות הלכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי לכתוב ט' אותיות או יותר יניח חלק ויתחיל בראש השיטה שתחתיה ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש שיטה שתחתיה ויתחיל לו משם ולהלן. והסתומה צריך שיהא חלק באמצע כדי ג' אותיות הלכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח ג' אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השיטה יעשה ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחלת שיטה ג' ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה העליונה של ראש הדף חלק ויתחיל בשנייה".
מאחר והפרשיות בתפילין כתובות כל אחד בטור נפרד, אי אפשר להגיע למצב שבו כל הפרשיות כשרות בין לרמב"ם ובין לרא"ש, "כי סתומה שאנו נוהגין לעשות בספר תורה דהיינו שמסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומפסיק כדי ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה שאחריה גם כן באותה השיטה והיא נקראת סתומה אליבא דכו"ע דסתומה מלפניה ומלאחריה. ואי אפשר לעשותה פה בתפילין דכל פרשה הוא בעמוד אחר. וכן אם ירצה להניח שיטה אחת חלק בתחלת פרשת והיה אם שמע ולהתחילה בראש שיטה שנייה, זה גם כן איננה סתומה לכו"ע דהיא רק להרא"ש ולא להרמב"ם, דלדידיה היא פתוחה. וכיון שאי אפשר לעשותה סתומה לדברי הכל נהגו כהרמב"ם לפי שכן עיקר אף בספר תורה אם אי אפשר לעשות לדברי הכל" (משנה ברורה ס"ק קסד).
לכן פסק השו"ע (סי' לב סע' לו) לעשות את שלשת הפרשיות הראשונות פתוחות בין לרא"ש ובין לרמב"ם. ופרשה אחרונה לעשות כדעת הרמב"ם, כלומר לסיים את 'שמע' בסוף השורה ולהתחיל את 'והיה' באמצע השורה (פחות מט' אותיות מתחילתה).
הט"ז (שם ס"ק כו) הציע צורה שבה, לדעתו, הפרשיה האחרונה תהיה סתומה גם לרמב"ם וגם לרא"ש. להשאיר פחות מט' אותיות בסוף שמע ולהשאיר פחות מט' אותיות בתחילת והיה. באופן זה "שאין לה ט' אותיות במקום אחד כי אם על ידי צירוף היא נקראת סתומה לכולי עלמא" (משנה ברורה שם).
להלכה – רוב האשכנזים נוהגים כט"ז, שכמותו הכריעו גדולי האחרונים (ביאור הגר"א לשו"ע שם. קסת הסופר סי' כ סע' ז. ערוך השלחן סי' לב סע' סג: "והסכימו לזה רוב גדולי ישראל וכן עושים ברוב תפוצות ישראל". שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' יג ועוד). ויש אשכנזים שנוהגים כשו"ע וכדעת הרמב"ם (שו"ע הרב סי' לב סע' נב. שו"ת חת"ס יו"ד סי' רסא שכ"ד רבו מוהר"ן אדלר).
הספרדים נוהגים כדעת השו"ע, ואין להם לברך על תפילין שכתובים כדעת הט"ז, וכתב הגר"ע יוסף זצ"ל (יחוה דעת ח"ד סי' ג): "הדבר ברור שתפילין שנכתבו על ידי סופרים אשכנזים שהורגלו לעשות כשיטת הטורי זהב, פסולים הם לספרדים, והמניחם מלבד שברכתו על התפילין היא ברכה לבטלה, הוא גם בסוג קרקפתא דלא מנח תפילין, לדעת מרן השלחן ערוך".
