נישואין עם בת עם הארץ / בת תלמיד חכם – ובזמנינו

[1] ומלתא דפשיטא הוא דעם הארץ ירא שמים עדיף על תלמיד חכם שאינו ירא את ה', וכן כתב בס' חכמת אדם (הל' אישות כלל קכג סעי' י). [אך כבר כתב כ"ק אאמו"ר זצוק"ל (ראה שו"ת משנה הלכות חט"ו סי' מט, וחט"ז סי' צו) שאי אפשר לזכות ליראת שמים בלא עסק התורה].

יתר על כן כתב הברכי יוסף (סי' ב אות ג), שאם נראה לאדם שבנישואיו לבת ירא שמים פשוט יהיה פנוי יותר לעבודת ה' ית' מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת, רשאי הוא להעדיף אשה זו אפילו לכתחילה ואינו צריך לחזר אחר בת תלמיד חכם, ובלבד שלא ישא בת עם הארץ גמור שאינו ירא את ה' ואת מצוותיו.

וכבר הקדימו בזה בס' חסידים (סי' שפא) שכתב, דבאופן שיראה לו שאם ישא בת עשירים יקל עליו יותר לישב על התורה ועל העבודה באין הפרנסה טורדת את מנוחתו, מותר לעשות כן ואינו צריך לחזר אחר בת תלמיד חכם בדוקא [מיהו יעוי"ש שהוסיף שאין דברים אלו אמורים באופן שכל רצונו הוא בהרווחה יתירה, דאם כן הוא בכלל נושא אשה לשם ממון ח"ו, אלא באופן שלולי נישואיו אלו יהיה נתון במצור ובמצוק ואפשר שיזדקק לבריות חלילה. וראה שו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קלה בסופו), שכאשר כוונתו לשם אישות וממון גם יחד אין בכך חסרון, ולא אסרו חכמים אלא כשכוונתו לשם ממון לבד, ולדעתו, אף כשכוונתו להרווחה יתירה שרי באופן זה].

[2] מדברי הדרישה (סי' ב) נראה שראשי כנסיות אלו הם תלמידי חכמים אנשי מעשה וצדיקים, אולם, בברכי יוסף (או"ח סי' קלו ס"ק ג) חלק עליו בזה, ודקדק מסוגית הגמרא בפסחים שם דמיירי אף בפרנסים שאינם תלמידי חכמים, אלא שמכך שנתמנו לפרנסי הציבור נראה שהגונים הם במעשיהם.

[3] הדין ומקורו

סדרי הקדימה אלו הובאו כולם בסוגית הגמרא בפסחים (מט ע"ב). וראה רמב"ם (הל' דעות פ"ו הל' ב) טוש"ע (סי' ב סעי' ו) שציינו להלכה זו דמחוייב כל אדם להשתדל לישא בת תלמיד חכם. וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' רעג) שהאריך לבאר שאל לו לבן ישראל לחוש כלל להוצאת הממון שבנישואין אלו, אלא ישליך על ה' יהבו והקב"ה יסייעו ממרומים בכל הדרוש [ועיי"ש שכן מצינו באברהם אבינו ששלח את אליעזר לחזר אחר אשה ראויה ליצחק, וכתב לו דייתיקי על כל רכושו כדי שיקפצו עליו (ראה רש"י בראשית כד ו), וחזינן, שאף בימי זקנותו המאוחרים לא חש להותיר בידו מזון ומחיה ונתן את כל רכושו למען זיווגו ההגון של בנו]. על גודל מעלתם של מלמדי תינוקות, ראה מש"כ בספרנו משנת הכתובה (פרק ו דין יח הערה ל).

טעם החיוב לישא בת תלמיד חכם

והנה, מרהיטת דברי הגמרא שם נראה, שטעם החיוב לחזר אחר בת תלמיד חכם בדוקא, הוא משום שאדם הדבק בתלמידי חכמים ובבני משפחתם, מוסיף על מעלתו והרי הוא כדבק בשכינה הק'. אולם, הרמב"ם שם הוסיף עוד בטעם הדבר, שאם הבעל ימות או יגלה חלילה, תוכל אשתו לגדל את בניו לתורה כפי שהורגלה ולמדה בבית אביה, משא"כ כשנושא בת עם הארץ שאין היא יודעת מפרטי המצוות ועניניהם ולא תוכל לגדל בניו לתורה וליראה [על חיוב האם לחנך את בניה, ראה מש"כ בספרנו משנת הכתובה פרק לב סעי' מח הערה קז].

עוד נראה לומר בטעם דין זה, על פי מש"כ המהרש"א (ב"ב קט ע"ב), שעל פי רוב נמשך הזרע אחר טבע האבות ומעשיהם, ופירש, שמשום כך זכה יעקב שלא נמצא פסול בזרעו, לפי שכבר נשתלשל יחוסם מטובים זה ג' דורות [אלא שהוסיף, ד"לא נאמרו דברים אלו מצד ההכרח, דכמה צדיקים מצינו שהיו בניהם רשעים והיפך"]. וע"ע מש"כ בזה המאירי (ברכות י ע"א), וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' רלו) לענין נישואין עם גיורת או בת רשע, ומש"כ בזה בספרנו משנת הגר (פי"ד סעי' יט הערה מ).

מדברי הזוה"ק (פ' לך לך דף צא) נראה ביאור הדברים על פי סוד, דהקב"ה מפקיד נשמות גבוהות ביד הצדיקים ויראי ה', ולכך ראוי לכל אדם לישא בת תלמיד חכם, על ידי כך יזכה באשה בעלת נשמה גבוהה שתהיה שותפת נאמנה לדרכו בעבודת ה' ית' [ונפק"מ בזה לענין אדם שנעשה חכם לאחר הולדת בתו, שלטעם זה אין בה מעלה כלל].

בפי' השבות יעקב על העין יעקב (פסחים שם) מבאר, שכאשר אדם נושא בת תלמיד חכם יקל עליו לכבדה כפי המחוייב, משום כבוד בית אביה [על גודל חיובו של הבעל בכבוד אשתו, ראה מש"כ בספרנו משנת הכתובה פט"ו דין ב].

מכירת נכסים כדי לישא בת תלמיד חכם

על גודל החובה לטרוח ולהשתדל למצוא בת תלמיד חכם הראויה לו לנישואין, אמרו בגמרא שם: ימכור אדם כל אשר לו וישא בת תלמיד חכם. והיינו, שאף אם יהיה מוכרח לבזבז את כל ממונו כדי לישא בת תלמיד חכם, לא ימנע מכך. וראה שו"ת התעוררות תשובה (אבהע"ז סי' ג) שמצדד לומר, דדין זה – שיש לו לבזבז כל ממונו כדי לישא בת תלמיד חכם – אינו אמור אלא לפי הטעם המובא ברמב"ם, שתדע לגדל את בניו לתורה וליראה [ודבר חידוש הוא, שמשום חשש רחוק זה שימות בקטנותם מחייבינן ליה לבזבז כל ממונו כדי לישא בת תלמיד חכם], אולם לפי פשטות הסוגיא דדין זה הוא פרט במצווה להדבק בשכינה, לא גרע דין מצוה זו משאר מצוות עשה שבתורה שאין אדם חייב לבזבז לקיומן יותר מחומש נכסיו [כמבואר ברמ"א או"ח סי' תרנו סעי' א]. וביותר, שמלשון הגמרא "ישתדל אדם" נראה שאינו חיוב גמור, ודבר רחוק הוא שמשום מעלה בעלמא יוכרח לבזבז כל ממונו [וידוע מה שדנו אחרונים בכעין זה לענין לשון השו"ע או"ח סי' צ סעי' ט דישתדל אדם להתפלל עם הציבור]. אמנם עי' בהתעוררות תשובה להלן שם (סי' ד) שדן דלא אמרו דלא יבזבז יותר מחומש אלא על עשה שאינו אלא לפי שעה, אבל במצוה תמידית צריך להשתדל יותר, ונפק"מ לדידן [ובעיקר דין זה ע"ע שו"ת חתם סופר יו"ד סי' רכט, ומהר"ם שיק יו"ד סי' רל].

בזמנינו

עוד כתב בשו"ת התעוררות תשובה שם, דהשו"ע שהשמיט דין זה [שיש לאדם למכור את כל נכסיו כדי לישא בת תלמיד חכם], סבר שאין דין תלמיד חכם נוהג בזמנינו [וכמבואר בברכי יוסף (אבהע"ז סי' ב אות ב) בשם מהר"י וייל, וכדפסק הרמ"א (יו"ד סי' רמג סעי' ב), ודלא כהרא"ש (כלל טו סי' י) ומהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מז), וע"ע שו"ת כנסת יחזקאל (חו"מ סי' צה)], ולכך אין בזה נפק"מ לדינא, דהלכה זו שצריך לבזבז כל נכסיו אינה שייכת אלא לענין בת תלמיד חכם ממש על כל גדריו. ומכל מקום ההשתדלות לחזר אחר בת תלמיד חכם ודאי נוהגת אף בזמנינו, אף שאין בכך חיוב גמור מדינא. כמו כן כתב בברכי יוסף שם, שכשם שתלמידי חכמים המצויים כיום אינם כדורות הראשונים, כך הבעלי בתים שבזמנינו אינם כאלו שלפנים, ולכך, מלתא דפשיטא הוא שאף בזמנינו יש לאדם לחזר אחר בת תלמידי חכמים ויראי ה', ולא ישא בת עם הארץ [וע"ע שו"ת מהר"ם שיק אבהע"ז סי' ו].

אמנם, בס' ארחות חיים (ח"ב סוף דיני כיבוד אב ואם) כתב: "טוב שיקח בת תלמיד חכם במעט ממון ולא אחרת בממון רב, שכן אמרו חז"ל לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם". ומבואר דס"ל דאף החיוב להוציא כל נכסיו לצורך זה נוהג בזמנינו.

כמו כן נראה, דאף אי נימא דבזמנינו אינו חייב לבזבז ממונו כדי לישא בת תלמיד חכם, מכל מקום אם צריך להוציא ממון הרבה כדי להמנע מלהנשא לבת עם הארץ ודאי מחוייב הוא בכך, שכן בשו"ת צבי תפארת (שפירא, סי' פ) כתב על פי סוגית הגמרא בפסחים שם וביאורו של המהרש"א שם בחי' אגדות, דהאיסור לישא בת עם הארץ הוא מחמת החשש שתכשילהו באיסורי תורה [וע"ע מש"כ בזה בס' שלחן העזר סי' א סעי' ח הערה ה]. ולפי טעם זה אתי שפיר שחייב לבזבז כל ממונו שלא יבוא לידי כך, שהרי דין "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" אינו אמור אלא לענין מצוות עשה, ואילו מניעת איסור אין לה שיעור [ואף שאינה ראיה גמורה, דהא לא מיירי שיש ממש חשש איסור לפניו, דבהא פשיטא שאינו רשאי לישא בת עם הארץ בשום אופן שהוא, אלא חששא והרחקה בעלמא היא שלא ישאנה שמא יזדמן פעם שתכשילהו באיסור, ולענין חששא רחוקה כולי האי לא מצינו להדיא שחייב לבזבז ממונו, מכל מקום, הואיל והחמירו חכמים כולי האי שלא ישא אדם בת עם הארץ ונקטו בלשון חריפה ש"הם שקץ ונשותיהן שקץ" כפי שיובא להלן, אף במקום הפסד ממון אינו רשאי להקל בדבר].

הטעם שהשמיטו הפוסקים את החיוב לישא בת גדולי הדור

והנה, הרמב"ם שם והרי"ף פסחים שם, לא הזכירו אלא הלכה זו דחייב כל אדם להשתדל לישא בת גדולי הדור, ולא הזכירו את המשך הברייתא שם, דאם אינה מזומנת לו יקח בת גדולי הדור וכו', וצ"ע הטעם. ובישוב הדברים כתב בס' יד המלך (הל' איסורי ביאה פכ"א הל' לב), דהראשונים הנ"ל ס"ל, דההשתדלות לישא בת תלמיד חכם חיוב גמור הוא ומדינא, ולכך חייב לבזבז ממונו לצורך זה, אולם, המשך הברייתא אינה אלא עצה טובה בעלמא, דאם אין בת תלמיד חכם מזומנת לו, יראה להדבק בבת כשרים ויראים.

[4] ראה צל"ח פסחים שם, וע"ע ס' יערות דבש (דרוש ב). בס' קב הישר (פ' לה) כתב, שכאשר החתן מחדש חידושי תורה מעטרין לחמיו ולחמותו בכמה עיטורין, ומבואר שיש להם חלק וזכות בלימודו.

והנה, כאמור לעיל הובא בגמרא, שחייב אדם למכור את כל נכסיו כדי לישא בת תלמיד חכם, אולם לא נתבאר שם אם מחוייב הוא לנהוג כך אף בשביל להשיא את בתו לתלמיד חכם, וראה פסקי ריא"ז (פסחים שם הל' ו) דנקט בפשיטות שאף לצורך זה חייב אדם לבזבז כל נכסיו.

מיהו כאמור לעיל, בשו"ת התעוררות תשובה (אבהע"ז סי' ג) נקט בפשיטות, שהחיוב לבזבז נכסיו כדי לישא בת תלמיד חכם, אינו אמור אלא לפי ביאורו של הרמב"ם שעיקר מעלתה של בת תלמיד חכם היא שתגדל בניו לתורה וליראה, ורק משום כך חייבוהו למכור נכסיו כדי שיהיו בניו תלמידי חכמים. אולם לענין החיוב להשיא בתו לתלמיד חכם שאינו אלא משום המצוה להדבק בתלמידי חכמים, אה"נ דאין צריך לבזבז יותר מחומש ממונו.

[5] אך, אם אומרים בה שירות ותשבחות להשי"ת נעשה הדבר סעודת מצוה, כ"כ המרדכי (פסחים סי' תרה), והובא במגן אברהם (סי' תרע ס"ק ד), וכ"ה בהגה' אשרי (פסחים פ"ד סי' ט). כמו כן, בנישואי עם הארץ לבת עם הארץ נחשבת הסעודה לסעודת מצוה, שכן מצא מין את מינו וכך הוא הזיווג הראוי לו לפי מעלתו, ראה משנה ברורה (סי' תטו ס"ק ב).

[6] טור (סי' ב), והובא ברמ"א (שם סעי' ו). ויעוי' ברמ"א שהשמיט מש"כ הטור דעם הארץ היינו שעובר עבירות להכעיס, ולא כתב אלא שאינו מדקדק בקיום המצוות. ובביאור שיטתו פירשו הב"ח והדרישה שם, דלעולם אין כוונת הטור דהעובר על מצוות התורה לתאבון אינו נחשב עם הארץ לענין זה, אלא לאפוקי שוגג הוא דאתי, שאדם שרצונו ומגמתו לקיים את המצוות כולן כתיקונן אלא שאינו בקי בפרטיהן וחוטא בשגגה, לא חשיב עם הארץ ומותר לשאת את בתו [ואף שכאמור לעיל הערה י', סבר הרמב"ם שטעם דין זה הוא כדי שתהיה האשה יודעת בפרטי המצוות ותוכל לגדל בניה לתורה וליראה, מכל מקום אינו לעיכובא כל כך, והעיקר שלא תהיה מורגלת מבית אביה לזלזל בקיום המצוות ודרך התורה].

[7] בט"ז דקדק מדברי רש"י הנזכרים בדברינו למעלה, שאין איסור זה נוהג אלא באופן שהאשה עצמה אין לה לב להבין בענינים רוחניים ובטובתם של תלמידי חכמים. אולם, אם יש לה לב להבין בכל אלו אה"נ דשרי אף שגדלה כל ימיה בבית עם הארץ. כמו כן מפורסם בשם החזון איש, שכל בת המתחנכת בבית יעקב נחשבת בת תלמיד חכם לענין זה [וראה בספרנו משנת הכתובה פרק לד סעי' מח ובהערה שם לענין בני זוג שהתגרשו, בשם כ"ק אאמו"ר זצוק"ל, שאף על פי שמעיקר הדין מקום מגורי הבנים אצל אביהם כדי שיוכל לחנכם לתורה ולמצוות, אם נתחנכה אמם בבית יעקב כפי המקובל כיום ויודעת להעמידם על דרך הטוב והישר, האב והאם שוים לענין זה].

מיהו, בס' מנחת פתים (בהגה' לשו"ע סי' ב) נקט על פי דברי הרשב"ם (ב"ב קי ע"א), שיש לדקדק אחר יחוסה של האשה עד דור שלישי. ומבואר דס"ל שאין הטעם כרש"י שדין זה תלוי בדרך חינוכה של האשה, דלזה ודאי סגי במה שאביה תלמיד חכם, אלא ענינו שיהיה האדם דבק בזרע כשר של צדיקים ויראי ה'. וראה מש"כ בזה לעיל בשם המהרש"א (ב"ב שם קט ע"ב) שעל פי רוב נמשך טבע הבנות אחר אבותיהם, וע"ע שו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז סי' קטז), ושו"ת משנה הלכות (ח"י סי' יב ד"ה האמנם).