זמני היום והלילה – הבנת שיטת רבינו תם

שאלה:

ידועה ומפורסמת הטענה על שיטת ר”ת ש”החוש מכחיש” כאשר 40 דקות אחרי שקיעה זה כבר חושך מוחלט. לעומת זאת שמעתי טענה הפוכה שאין לי עליה תשובה. בהנחה שזמני עלות-נץ שווים לזמני שקיעה-צאת הרי שלא יתכן שעלות הוא כ”כ מאוחר רק 40 דקות לפני הנץ
כמו”כ בנוגע לזמן מג”א, איך יתכן שאפשר לצאת יד”ח הדלקת נרות שבת כאשר פלג המנחה יוצא אחרי שקיעה

תשובה:

שלום וברכה

בנוגע לשאלתך הראשונה, לטענת חכמי מדע, השפעת אור השמש היא עד ירידתה ארבע מעלות מתחת קו האופק שזה 72 דקות. אינני אומר שזה בדוקא הקובע את זמני היום והלילה, כיון שיתכן שכוכבים בינונים נראים בודאי גם קודם לכן וכו', אבל זה בהחלט נתון מעניין שעשוי להסביר את שיטתו.

הקביעה שההבדל בין העלות לנץ הוא כזה שבין השקיעה לצאת הכוכבים אינו מחייב כלל, הגר"א כבר העיר שלשיטת רבינו תם נקודת החצות אינה באמצע היום, והתשובה המקובלת לכך, היא שלרבינו תם אכן היום תמיד מתחיל בעלות השחר ונגמר בצאת הכוכבים ואז נקודת חצות היא אכן באמצע, ולשיטתו ששניהם 72 דקות, ולשיטת הגר"א שהיום בכלל נקבע לענין שעותיו מהנץ החמה ועד השקיעה הראשונה, אינני יודע אם יש הכרח לומר שהזמן בין העלות לנץ מקביל עם הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים.

כמו כן נראה בעיני פשוט שהויכוח בין השיטות אינו מציאותי אלא הלכתי, כלומר זה ברור שיש שקיעה ראשונה ושקיעה שניה ואין ויכוח על העובדות מבחינת השפעת השמש וכל הנושאים הנ"ל, השאלה היא הלכתית גרידא, מתי הוא מזן צאת הכוכבים ההלכתי, לפי שקיעה ראשונה או לפי שקיעה שניה. לומר שרבינו תם והחולקים עליו דנו מתי שחו בחוץ, אינו מתקבל על הדעת…