שאלה:
לכבוד הרב,
אדם שבצורה עקיפה יש קשר משפחתי איתו, ומאוד מטריד ומנסה להזיק ברמה מסכנת חיים, כי סובל מבעיה נפשית אך לא בצורה רישמית.
רציתי לשאול מה הגדר של דיבור עליו בצורה שנחשבת תועלת או לשתף אחים במצב כדי לדון איך אפשר לפעול (וגם לספר מה שעובר, אך לא בגלל רצון לדבר עליו אלה מתוך רצון להוציא מה שקורה שלא ישפיע עליי בצורה שלילית וגם להזהיר להיזהר ממנו כי זה גם קשור בהם)?
ואשמח גם לדעת גם שידוע לי הרבה פעמים שלי ההלכה כן יש היתר אולי לדבר (במקרים כמו שהזכרתי לתועלת) אחרי זה יש צער מזה שבכלל הגעתי למצב שדיברתי ואולי בכלל עשיתי טעות (כי מנסה לא לדבר אבל מביא אותי למצב של כמו "אין ברירה" גם להזהיר וגם לפרוק את זה) האם זה הרגשה לא נכונה וסתם היצר הרע גורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי או זה ההרגשה שצריכה להיות גם שיש כביכול היתר לדבר?
תודה
תשובה:
אם זה המצב כפי שאתה מתאר אותו, ודאי יש לדבר יחד בצורה שקולה ואחראית, אבל מדוייקת, כדי לנסות לטכס עצה ולהגיע להחלטות לגבי אופן ההתנהלות והטיפול במצב. אין מה להצטער על כך כלל. נטילת אחריות באופן זה היא מצוה ולא עבירה, רק תעשו באמת בצורה שקולה ואחראית ומדוייקת ולא להגזים, ולא לערב בני אדם שאינן נבונים בענין.
שבת שלום ובשורות טובות.
