שאלה:
כתוב בדרכי טהרה של הרב אליהו
בדיני ייחוד
כט אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה…. וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות וכן נוהגים.
שאלתי: מה הכוונה שמותר לרחוץ מעובדות כוכבים ? ידים ורגליים מכלי ?
ועוד כתוב בסעיף יד
לגבי יד באשה ערווה
גם אם יש נשים שדרכן לגלות טפח מעל זרועותיהן תמיד, אינן נוהגות כשורה והרי זה ערווה ולכן לא יקרא כנגדן.
שאלתי היא : האם הכוונה להולכות עם שרוול קצר מעל המרפק?
ומה דין אבא שרוצה לעשות קידוש וכו' ובנותיו אינן לבושות בצניעות.
ומדוע הרב אוסר לפי הבנתי קריאת דברי תורה, מול שרוול קצר אף שרגילה בכך באזור שלה , ורגילה לצאת כך לרשות הרבים וכמו שראינו שאפשר בשיער מגולה , כשלא רגילה לכסותו .
תודה לרבנים !
תשובה:
שלום וברכה
- אכן כן, אחד מהמלאכות של חיבה הוא הרחצת פניו ידיו ורגלין מכלי, וזה אסור לעשות מאשה זרה, והרב מביא מחלוקת מה הדין במקום שיש אנשים רבים ואינו דרך חיבה והתייחדות.
- מה שהבאת שכנגד שיער מגולה בזמנינו מותר לומר דבר שבקדושה אינו מוכרע ומוחלט כלל, נחלקו בכך הדעות, והעיקר להלכה להחמיר.
מקורות:
יש מהאחרונים שהתירו לומר ברכה כנגד שיער אשה מגולה, בשונה מטפח מגולה בגופה, במקומות שנהגו לגלות את שיער הראש, ראה ערוך השלחן סי' עה סעי' ז וע"ע בן איש חי פ' בא אות יב, אבל העיקר להלכה מה שנהגו הוא שלא להקל, ראה דברי ישראל ח"א סי' לג וח"ב סי' כו שאסף בזה שיטות הפוסקים וכתב שרבו האוסרים על המתירים, וראה חזון איש סי' טז ס"ק ח, וכבר נודע שגדולי ליטא דחו בזה את סברת הערוך השלחן, וגם רהיטת דברי המשנה ברורה בסי' עה שלא כדבריו, ובפרט באשה שרגילה לכסות את הראש, שאצלה ודאי זה מקומות המכוסים, ולכן יש לעצום עינים או להסתובב. אמנם בשעת הדחק כמו שתיארת יש על מי לסמוך להקל.
ערוך השולחן אורח חיים סימן עה סעיף ז: ועתה בואו ונצווח על פרצות דורינו בעוונותינו הרבים שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעון זה והולכות בגילוי הראש וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות אוי לנו שעלתה בימינו כך מיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה וכמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה בספ"ג וז"ל כל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל וכיון שאצלינו גם הנשואות כן ממילא דליכא הרהור [והרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי דין שיער וקול משום דס"ל דלאו לק"ש איתמר עב"י]:
בן איש חי שנה ראשונה פרשת בא סעיף יב: שער של אשה שדרכה לכסותו, ערוה הוא ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו, ואפילו בשער אשתו. ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, כיון שדרכן בכך ורגילין בהם. וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן. ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך. מיהו שם בערי אירופה דרכם של נשים ללבוש אנפלאות תמיד, ואין נראה אפילו כל דהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך, כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים כפי מנהג המקום ההוא ואסור לקרות כנגדן:
חזו"א סי' טז ס"ק ח: ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה לכאו' לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה וכי מגלה השתא חשיב ערוה אבל רואה אישה שאינו מכירה וראשה פרוע לא עדיפא מפנוי אבל ל"מ כן בפוסקים אלא הכי קבעו חכמים דשיער נשואה כיון דחייבת לכסות עשואה כערוה לכו"ע ונראה דאפי' פרוצה שיוצאת תמיד בראש פרוע אסור דלא הקילו חכמים בפריצות והרי גם פניה וידיה יש בהם איסור בהסתכלות ויש מקום לאסור לקרות קריאת שמע אף כנגד פניה אלא שכל גזירת חכמים בפלס שקולה וא"א להכביד על הציבור ולכך הקילו בפנוי ובשיער פנויה מ"מ בנשואה שחייבת בכיסוי הראש לא הקילו.
לענ"ד מה שכתב בספר דברי ישראל שרבו האוסרים על המתירים אינו נכון, ועל המתירים נמנים בן איש
חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר,
ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי, ודבריהם מבוארים לכל מעיין בראשונים על ברכות כ"ד, למעלה מעשרה ראשונים שקבעו את היסוד ההלכתי שמותר לקרוא ק"ש נגד שיער גלוי.
וכן החזו"א הסתפק בזה ולא הכריע.
ומ"מ יש לציין שההלכה אינה מוכרעת ע"פ רוב מנין אוסרים נגד מתירים, כי אין לנו סנהדרין כיום, וסברתם של המתירים חזקה כברזל ומבוארת להדיא בראשונים כנ"ל.
ומה שכתב כת"ר "ובפרט באשה שרגילה לכסות את הראש, שאצלה ודאי זה מקומות המכוסים" זה ודאי, אבל אין מציאות כזאת שאשה הרגילה לכסות פתאום תגלה ראשה ברחוב.
וכן יש להעיר שע"פ רוב הרואה לא יודע מי זו הנמצאת מולו, אם נשואה או רווקה.
אתה כותב שמות בלי מראי מקומות, מה שמקשה מאוד לבדוק אם אתה צודק…, ובכל מקרה המשנה ברורה הוא מורה דרכם של בני אשכנז, ובדרך כלל גם בני ספרד הולכים בדרכו, למעט מקרים שהדבר נתון באופן מהותי בחילוקי מנהגים בין העדות, והוא אוסר.
בני ספרד לא קיבלו עליהם את המשנה ברורה אלא את אחרוני דורנו… וכמו שהשואל מציין להגר"מ אליהו שנקט כמו הגר"ע יוסף (יביע אומר חלק ו' סימן י"א) והאגרות משה (אורח חיים חלק א סימן מב) והערוך השולחן (או"ח סימן ע"ה) וכף החיים (שם ס"ק י"ז) שהביא דברי הבן איש חי (" וכן הנשים של ערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך"). והנה ציינתי גם מקורות.
וזה לשון הגר"ע יוסף שם:
"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות". עכ"ל.
ואח"כ כתב הרב עוד שם וז"ל, "יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה"… "גם בזמן גזירת חז"ל היה מותר לקרות כנגד שער נשים נכריות, לצד אחד של החיי אדם, והיינו טעמא משום דליכא הרהור בהכי, והכי נמי האידנא לגבי אלה שרגילות לצאת פרועות ראש, כיון שאין בזה הרהור שפיר דמי לקרות ק"ש כנגדן".
באגרות משה כתב שאין לסמוך על כך אלא בשעת הדחק, ועוד מסופקני לגבי הכף החיים וגם הערוך השלחן, שמדבר על נשות אירופה, שאולי כוונתו דוקא בזמנם שגם רבות מנשות היראים היו שם מגולות ראש בעוה"ר, אבל מה שיש מנהג פרוצות אין זה מועיל כלל, כמו שאינו מועיל לגבי טפח מגולה למרות שכל הנשים שאינן דתיות היום מגלות טפח ויותר. ומה שאמרת לא קיבלו על עצמם משנה ברורה, זה ניסוח שגוי, שבא בהקבלה לקבלת הוראות מרן השו"ע, נכון שאין קבלה כזו, אבל משקל דבריו הוא משמעותי ביותר ומאוד מאוד לכל בן תורה.
זיל בתר טעמא, מקור הדברים הוא כנ"ל בראשונים (ברכות כ"ד) שלא חילקו בין נשואה לרווקה מטעם זה שרווקה יש לה דין אחר, אלא מטעם זה שנשואה רגילה לכסות ורווקה רגילה לגלות, וקבעו יסוד שכל שיער שרגיל להיות גלוי אינו מעורר הרהור ומותר לקרוא ק"ש כנגדו.
וממילא אין נפק"מ בין רווקה לנשואה בזה, וכל מי שרגילה לגלות מותר לקרוא כנגדה. לכן אין מקום לבוא ולהעמיס בדברי כף החיים וערוך השולחן ובן איש חי שדיברו במציאות מסויימת.
מה גם שאין זה נכון, שהרי חיוב דאורייתא (עכ"פ לרוב הפוסקים) לאשה לכסות ראשה, והמגלה ראשה היא פרוצה, דהיינו גם מה ש"נשי היראים" דאז גילו ראשן היה זה מנהג פרוצות נגד איסור התורה.
ומה שכבודו השווה בין טפח מגולה לבין שיער, אין קשר ביניהם, דירך וכדומה הוא ערווה בעצם, מדאורייתא, ולא יועיל על זה שום מנהג ורגילות, אבל שיער (וקול ושוק) מפורש בראשונים שהוא תלוי במנהג.
וראה בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא", וכ"כ הפנים מאירות, "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", וכן כתב הפרי חדש (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן… לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".
ובנוגע לקבלת המשנ"ב הרי גם לאשכנזים אין קבלה כזאת, והולכים אחרי אחרוני זמננו, אבל עדיין המשנ"ב נחשב אצלם כפוסק אחרון שאין אחריו ערעור, כדכתב החזון איש בקובץ אגרות ח"ב אגרת מ"א: "סוף דבר ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו הב"י ומ"א והמ"ב… היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית". אבל לספרדים אינו נחשב כך והם מתחשבים אך ורק באחרוני זמננו (למעט הרב אופיר מלכה).
אינני מסכים עם הפיסקה האחרונה של דבריך כלל. ופוק חזי מאי עמא דבר.
השאר תגובה