לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

טלטול כלים בשבת [מוקצה חלק ד]

בס"ד

איזה כלים יש איסור מוקצה בכל מקרה? איזה כלים ניתן לטלטלם רק לשם שימושים מוגדרים? איזה כלים ניתן לטלטלם כמעט לכל שימוש? ומהו השימושים שאין לטלטל אף כלים העומדים לשימושי היתר בשבת? ואיזה כלים אין בהם שום הגבלה? מדוע מפצח אגוזים בבית אחד ניתן לטלטלו לכל דבר, אותו מפצח אצל השכן יש הגבלה למה ניתן לטלטלו? האם חלו שינוי בהגדרות המוקצה בדור שלנו מהדורות הקודמים? האם כללי המוקצה זהים בכל בית, או שדברים שמותרים בבית אחד אסורים בבית אחר? כיצד נגדיר מוקצה מחמת חסרון כיס? האם כלי שמייחדים לו מקום מחמת חשיבותו נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס? האם שעון קיר יקר התלוי על הקיר, או ציור אומנתי במסגרת יוקרתית השווה אלפי דולרים התלויה על הקיר נחשב מוקצה מחמת שלא מטלטלים אותה? האם אקדח נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, או שמא כיון שמשתמשים עימה בשבת רק לצורך פיקוח נפש הוא כלי שמלאכתו להיתר? האם נייר כתיבה בימינו נחשב מוקצה, ואיזה מוקצה? אורח פתאומי שהגיע בשבת, האם מותר לתת לו פיג'מות מהמחסן המיועד למכירה?

טלטול כלים בשבת [מוקצה חלק ד]

השבוע נשלים את סדרת המאמרים של מוקצה, ונסכם בקצרה את מה שלמדנו עד היום, במאמר הראשון הגדרנו את טעמי ומהות איסור מוקצה, וביסודם חיוב להסיח דעת מכל מה שלא שייך לשבת. והדגשנו כי הלכות מוקצה מתחלקים לשני נושאים איסור לטלטל דבר שאינו מוגדר ככלי ולא הוכן ואינו עומד לשימוש בשבת [מוקצה מחמת גופו] ואיסור טלטול כלים במצבים מסוים, כאשר גם כלים האסורים בטלטול יש בהם כמה קולות מעבר למוקצה מחמת גופו. במאמר השני הגדרנו את צורת הטלטול המותרת והאסורה, ובקצרה עיקר האיסור הוא התעסקות עם המוקצה בידיו, ולכן טלטול בגופו לדוגמא ברגלו אלא באמצעות הגוף מותרת, ואילו טלטול מהצד, כגון בעזרת מוט או דבר אחר, מותר רק כשמטרת הטלטול הוא לצורך דבר המותר. במאמר השלישי הגדרנו מהו דבר שאינו כלי ועומד לשימוש בשבת. השבוע נשלים את הסדרה ונגדיר את הלכות טלטול כלים בשבת.

הגדרות השונות של כלים

ראשית עלינו להגדיר כל כלי מה הגדרתו ההלכתית, ואח"כ להגדיר את הלכות מין כלי זה בטלטול. קיימים 4 מיני כלים:

א. כלי סעודה – כלומר כל כלי שיש עימו שימוש מרובה וסדיר בשבת, כדוגמת כלי סעודה – סכו"ם צלחות כוסות וכל כלי שנהוג להניחו על השולחן בזמן הסעודה, כסאות וספסלים ושולחנות, שנעשה עמהם שימוש תדיר בשבת. [בכלל הגדרה זו גם אוכל ספרים בגדים וכדומה].

ב. כלי שמלאכתו להיתר. כלי שעיקר השימוש שלו הוא להיתר, אולם הוא לא כלי שהדרך להשתמש בו בצורה תדירה בשבת, אלא בעת הצורך משתמשים עימו. לדוגמא תיק נסיעות, מטאטא.

ג. כלי שמלאכתו לאיסור. כלי שעיקר השימוש שלו הוא לצורך דבר האסור בשבת, לדוגמא פטיש או מברג, טלפון, מחשבון, וכדומה.

ד. מוקצה מחמת כיס. כלי שלא משתמשים בו לשום דבר מלבד שימושו הייעודי. לדוגמא סכין של מוהל או של מנתח או של שוחט, פסנתר יקר, וכדומה.

הלכות הגדרת הכלים השונים

כלי סעודה ששימושם בשבת תדיר, ושימושם אינו מהווה סתירה לשבת מותר לטלטל ללא כל הגבלה גם שלא לצורך כלל.

כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו הן כשצריך להשתמש בגוף הכלי בין לשימושו הייעודי ובין לכל שימוש אחר, ובין כשרוצה להשתמש במקום שבו הוא מונח, או לפנותו מהחדר משום שהוא מפריע כשהוא נמצא בחדר שבו אנו שוהים, ובין כשהוא מפחד שהחפץ עצמו יגנב או ישבר, ולכן הוא רוצה להעבירו למקום בטוח. אולם אין לטלטלו כשהוא לא צורך כלל, ולכן אין לסדר את הארון עם הכלים בשבת, כשאין שום צורך לשבת ואין חשש שאם לא נסדרו כעת יגרם נזק כלשהו.

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, כלומר כאשר הוא רוצה לעשות שימוש כלשהו בחפץ עצמו המותר בשבת, לדוגמא הוא רוצה לגרד את הגב בעט, או לפצח אגוז בעזרת פטיש, או לחתוך עטיפה באמצעות מספריים [בצורה המשחיתה את העטיפה], וכדומה, הדבר נחשב לצורך גופו. וכן כאשר הוא צריך את המקום שבו נמצא הכלי, מותר לטלטלו למקום אחר. אולם אסור לטלטל את הכלי עם מטרת הטלטול הוא רק לשם הצלת החפץ שלא יגנב או ישבר במקומו הנוכחי.

מוקצה מחמת חסרון כיס אסור בטלטול בשום מצב.

וכעת נפרט יותר את ההלכות של כל הגדרה והגדרה.

שינוי תרבות המשנים את ההלכה

לפני שנגדיר את הדברים, חשוב קודם להקדים כי במאתיים שנה האחרונות נעשו שינויים גדולים מאד בתרבות השימוש בחפצים, ובדור האחרון בפרט בהשפעת החד פעמי, והמעבר ליצור סיני, קיימים שינויים גדולים בהלכה, ובלתי אפשרי לכתוב מדריך עם שמות כל החפצים, ולציין ליד כל חפץ את ההגדרתיו ההלכתית, משום שהדבר מאד אינדיבידואלי לכל אחד, לפי האופי האישי או התרבות המקומית למה עומד חפץ, וההלכה נקבעת לפי דעת הבעלים.

החזון איש (קובץ אגרות ח"ב אגרת מג; שו"ת וחידושים סי' נג) כבר עמד על הבעיה [המכתב אמנם אינו נוגע כמעט להלכה, כיון שהוא נכתב לבאר סוגיה שבה הנידון הוא ביאור דעתו של רבי יהודה במוקצה, ואילו אנחנו פוסקים להלכה בשבת כרבי שמעון ורק ביום טוב אנחנו פוסקים להלכה כרבי יהודה, ולכן חלק גדול המקרים המתוארים בו מותרים להלכה, אולם יש המכתב משקף היטב את הבעתיות להגדיר דברים בהלכות מוקצה].

החזון איש עומד על כך שלא ניתן להגדיר שימוש בחפץ באמצעות מדע מדויק, לא ניתן להגדיר את השימוש ע"פ מספר שימושים או אחוזים כדי להגדיר את הדברים, והדברים תלויים בהגדרת כוחות הנפש של בני אדגם במידות דרך ארץ ונימוסים, אנינות הדעת והתפנקות. והוא מביא דוגמאות שונות שמבחינה שכלית נטו קשה להביא מדוע זה נחשב תשמיש משונה שאינו מנומס שאדם אינו עושה זאת, ואילו בכלים שונים הדבר נחשב שימוש מקובל. וכפי שמבטא זאת החזון איש במילותיו הציוריות: 'ונשמת האדם עשירה בגוונים, ואי אפשר לירד לסוף דעתה למה קוראה לזה ישר ולזה משונה, אבל כן הוא הדבר'.

ולכן כותב החזון איש כלפי מה שכתבו התוס' (שבת לו. ד"ה הא ר"י) 'תשמיש היתר מעט', אינו מעט במספר, ואי אפשר לספור כמה נקרא שימוש מועט, אולם הגדרת תשמיש מועט הוא תשמיש ששנוא על רגשות בני אדם, ואיזה תשמיש מוגדר כמשונה. ואין לנו מאזניים מדויקות שבה אנחנו יכולים לשקול ולקבוע מה מגודר תשמיש משונה ומה מוגדר כתשמיש מקובל. וחז"ל קבעו את הדברים ע"פ דעתם מהו התשמיש הנאות לבני אדם, ומהו תשמיש שאינו נאות לבני אדם בחפץ.

בדור האחרון קיימת הרבה מאד גישה של פריצת מסגרות, יחד עם גישה של השתמש וזרוק, ואיבוד חשיבות של סמלים, בעוד שניתן גם לקרוא לכך גישה יצירתית וחשיבה מחוץ לקופסא, והדבר גורם גם שלעיתים אדם עושה כל שימוש בכל כלי לפי צרכיו של רגע זה, כשהמילה תשמיש משונה מאבד לגמרי משמעותו. מאידך במקומות אחרים הצליחו לשמור על מסגרות גם בדור הזה ויש שימושים שיחשבו לבלתי מנוסים ולעולם אדם לא יעשה בעזרת כלי מסוים שימושים אלו.

בצורה קבועה אנחנו נשאלים שאלות להלכה על אפשרות שימוש בחפצים שונים שאם נפרט אותם אצל חלק מהקוראים יעורר הדבר דחיה וגועל נפש, והרגשה של חוסר נימוס קיצוני [ולכן אנחנו נמנעים מלפרט את הדוגמאות], מאידך אצל חלק אחר מהקוראים זה יעורר תחושה של התפעלות מהיצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסא.

ולכן כאשר אנחנו מגיעים להלכות אלו, התלויים הרבה בהגדרה האם בעל החפץ מוכן להשתמש בחפץ ביום חול לשימוש מסוים שאינו ייעודו המקורי של החפץ, נתקלים אנו בשינויים מופלגים בין אנשים שמבחינתם הדבר אינו בא בחשבון כלל, לבין אנשים שלא מבינים כלל מה הבעיה ומה הצד שלא לעשות שימוש זה בעת הצורך.

ההבדל בין כלי סעודה לכלי שמלאכתו להיתר

דוגמא מצויה להבדל שיכול להיות בין בתים שונים לגבי אותו כלי הוא למשל מפצח אגוזים, יש בית שבכל שבת לאחר הסעודה מגישים אגוזים יחד עם מפצח לקיים מצוות מאה ברכות ולשם עונג שבת, בבית כזה מפצח אגוזים הוא כלי סעודה לכל דבר. מאידך יש בית שלעולם לא מגישים אגוז יחד עם קליפה, והמפצח נמצא באחד מארונות המטבח, ובאמת הצורך מוציאים אותו ומשתמשים בו, בבית זה המפצח יחשב כלי שמלאכתו להיתר ולא כלי סעודה, וההבדל יהיה שבבית כזה אין לטלטל את המפצח כשאר אין בו צורך שבת כלל, למשל לטלטל את המפצח משום שמחר הוא ירצה לפצח אגוזים במקום מסוים, או רק לשם סידור הארון [כשאינו צריך את המקום שהמפצח נמצא בו כעת].

מוקצה מחמת חסרון כיס

כאמור המוקצה החמור ביותר הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ובגמרא נאמרו שני תנאים מה מגדיר מוקצה מחמת חסרון כיס: א. שיקפיד שלא לעשות בשום מצב שימוש אחר עם החפץ, מחמת חשיבות החפץ והפחד שהוא יתקלקל. כאשר הדוגמא הנפוצה בגמרא היא שבעוד עם שאר הכלים שמלאכתו לאיסור כאשר אדם נצרך לכסות את הקערה ואין לו כיסוי אחר הוא יכול להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור, אולם הוא לא ישתמש בכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס. ב. שייחד לו מקום קבוע מחמת חשיבותו כדי שלא יתקלקל.

האחרונים נחלקו מה מגדיר דבר כמוקצה מחמת חסרון כיס. למעשה במשנה ברורה (בה"ל סי' שח סעיף א; שעה"צ סי' שי ס"ק יט) נראה שפסק כדעת הבית מאיר שיש כמה תנאים מחייבים: גם שיקפיד שלא לעשות עימו שום שימוש אחר מלבד שימושו הייעודי, ושימוש זה הוא שימוש שאסור לעשותו בשבת, וגם שייחד לו מקום קבוע, ולא יטלטלו ממקום זה אלא בעת השימוש בכלי לשימושו הייעודי. אמנם הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ה סי' כב ס"ק יב) סבר שיחוד מקום אינו תנאי במוקצה מחמת חסרון כיס, והוא רק סימן שהיה מצוי בזמנם, והעיקר תלוי רק אם מקפיד לעשות בו שימוש אחר מלבד שימושו המקורי של החפץ. בין לקולא ולכן כלי שאינו מקפיד עליו אך מייחד לו מקום אינו מקוצה, ובין לחומרא כלי שמקפיד עליו אך אינו מייחד לו מקום.

כאמור בימינו אמנם לא מקובל לכסות קערות בשום כלי מלבד כלי המטבח, אולם בהחלט מקובל להניח את מרבית הכלים לדוגמא על דפים שלא יעופו ברוח, ומרבית האנשים לא נמנעים למשל מלהשתמש בטלפון הנייד בסימניה בספר שהם לומדים בו, להניחו מתחת השורה המתאימה, וכדומה, ופעולות נוספות, ולכן הרבה פחות מצוי בימינו מוקצה מחמת חסרון כיס.

מוקצה מחמת חסרון כיס שיש בו שימוש של היתר

יש נידון רחב [ראה מכתב הגרש"ז אויערבך בהקדמת שבות יצחק מוקצה] האם מוקצה מחמת חסרון כיס אמור דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור, לדוגמא האם גם תמונה יקרה התלויה על הקיר שאדם נזהר מאד שלא להזיזה בשום מקרה, ונזהר שלא לעשות עם התמונה שום שימוש אחר מלבד קישוט הבית, נחשבת כלי שמלאכתו לאיסור.

דוגמא מעשית אירע לנו בתקופת הקורנה, כאשר אצלנו בקומה היה ספר תורה פרטי של אחד השכנים, והיה לנו בקומה מנין [כולל הבחורים], והבעל קורא שהתגורר בקומת הגג היה יורד לבדו למרכז חדר המדרגות, ומשם היה קורא לכולנו בתורה, וכך יכלנו לנהל מנינים מסודרים כאשר כל משפחה מתפללת בפתח ביתה הפרטי. אולם בשבת חול המועד פסח רצינו גם לקרוא את שיר השירים, לאחד השכנים היה שיר השירים כשר על קלף שהיה ממוסגר במסגרת יוקרתית ותלויה על קיר ביתו בסלון, ובכל יום שישי היה קורא את שיר השירים מהקלף, וכעת השאלה הייתה האם מותר לטלטל את המגילה יחד עם המסגרת היוקרתית לשולחן בעל הקורא בחדר מדרגות, כדי שיקרא לכולם, שהרי המגילה המסגרת הם ספרי הקודש ולכל היותר כלי שמלאכתו להיתר, ויתירה מזו ספרי הקודש מותר לטלטל אף שלא לצורך. או שמא כיון שבעל הבית מקפיד מאד על המגילה היקרה והמסגרת האומנותית ואינו מזיז את המסגרת עבור שום צורך בעולם, וכאשר הוא רוצה לקרוא את המגילה למשל בערב שבת או בליל הסדר, הוא מקפיד לעמוד מול המסגרת ולקרוא מתוכה את המגילה בעודה תלויה על הקיר, הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס, ורק במציאות שנוצרה שמחמת הקורונה לא רצו להתכנס מול המגילה בביתו הפרטי, ומאידך הוא רצה שיקראו את המגילה במנין הוא הסכים להוריד את המגילה מהקיר.

דוגמא דומה קצת ניתן ללמוד מדברי השלחן ערוך (או"ח סי' שח סעיף נא) שהסתפק האם שעון נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, והרמ"א כתב שהמנהג לאסור, אמנם המשנה ברורה (ס"ק קסח) כתב שהמנהג לאסור רק את השעונים הגדולים שקובע להם מקום קבוע ואינו מזיזו כלל ממקומם בין אם תלה אותם על הקיר, ובין אם העמידם על הקרקע. והמשנה ברורה (ס"ק קסז) ביאר הצד לאסור את השעונים כיון שהוא משמש למדידת זמן, ולא התירו מדידה אלא אם הוא של מצוה. ולכן יש מקום לדון האם שעון הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אך המשנה ברורה כתב שבשעוני יד או שעוני כיס וכדומה המנהג להתיר. וביארו פוסקי זמיננו שאינו עומד למדידה אלא לידיעת השעה בלבד.

אמנם המשנה ברורה (ס"ק קסז-קסח) כתב שכל הנידון האם השעון נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, ובמקרה והוא צריך את מקומו של החפץ בוודאי ניתן לטלטלו. וניתן ללמוד מכך שהעובדה שאין עושים בשעון שום דבר מלבד מדידת הזמן ומייחדים לו מקום אינו הופך אותו למוקצה מחמת חסרון כיס.

וכן הורה הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ה סי' כא) שמותר לטלטל שעון או תמונה התלויים על הקיר כיון שהם עומדים לנוי. ולכן בימינו שתפקיד השעון אינו מדידת זמן כבעבר, אלא רק להודיע את השעה ובעיקר לנוי הבית, אף שמקפיד שלא להזיזו ממקומו אינו בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס. אמנם יש פוסקים אחרים שהחמירו בדבר.

דוגמאות למוקצה מחמת חסרון כיס

בשלחן ערוך ובמשנה ברורה (או"ח סי' שח סעיף א) הוזכרו הדוגמאות הבאות כמוקצה מחמת חסרון כיס: סכין שחיטה, סכין מילה, סכין של סנדלר, מספרים של ספר, איזמל שהסופר מתקן בו את קולמסו, כלי אריגה, מסור שחותך עימו קורות, יתד של מחרישה, נייר כתיבה, פטיש לכתישת בשמים שמקפידים שלא להשתמש בו כדי שלא יתלכלך [מפני ריחם העדין של הבשמים אסור שהפטיש יספוג ריחות], כלים העומדים למכירה ומקפיד שלא להשתמש בהם.

בחלק מהמקרים הוזכר כבר כי גם בזמנם לפי שאינו מקפיד על כך אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, הדוגמא הכי בולטת שעברה שינוי הוא נייר כתיבה, בעוד שבעבר היה הדבר יקר, והקפידו עליו מאד מחמת חשיבותו, בימינו אדם עושה כל שימוש מזדמן בגיליון נייר ריק.

אמנם דעת הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד סי' עב) שגם בימינו נייר חלק העומד לכתיבה נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס אף ששווה מועט מאד, משום שאין אדם בר דעת שמשחיתו סתם לדבר אחר. ולמעשה נראה שהדבר תלוי במציאות, אם כשצריך לעטוף דבר מה, משתמש גם בנייר כתיבה אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, אולם אם נדיר הדבר שישתמשו עימו לשימוש אחר הוא מוקצה. אמנם יש לציין כי האגרות משה (או"ח ח"ה סי' כב) כתב שגם במקרה ואדם משתמש בנייר כסימניה ועוד, הנייר אינו כלי ועליו לייחדו לשם כך.

מצד שני הדבר שהכי מצוי בימינו שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס גם בימינו הוא כלים העומדים למכירה, ואדם שיש לו בביתו או בצמוד לביתו חנות למכירת חפצים שונים, או מחסן של החנות, כיון שבכניסת שבת הקצה את דעתו משימוש בכלים אלו בשבת לכל צורך שהוא, אסור גם בשבת להשתמש בהם.

לדוגמא משה הגיע להתארח בליל שבת אצל אחיו יוסף, לאחר הסעודה הילדים היו עייפים מאד, ומשה היה דרך ארוכה הביתה, ולכן יוסף המארח הציע להם לישון בביתו, אולם לילדים לא היה בגדי שינה, ולכן יוסף הציע שיש לו מכירה של פיג'מות, או לאחד השכנים שיש לו מכירה בביתו והוא ייקח ממנו על דעת להתחשבן לאחר שבת [בצורה המותרת]. אולם כיון שהדבר היה מוקצה בתחילת שבת מחמת חסרון כיס, אין היתר להשתמש בהם בשבת, וצריך למצוא פתרון אחר.

גם אקדח מוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס, אף שהאדם עושה רק שימוש של היתר באקדח, ואדם שהוא למשל כונן בטחון ואם הוא יורה בשבת באקדח הרי זה בהיתר של פקוח נפש, הדבר נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שהפעולה אסורה בשבת, למרות שפקוח נפש דוחה אותו, בדיוק כפי שסכין של מילה נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס אף שהמילה דוחה שבת.

אמנם במקרה של פקוח נפש מותר לטלטלו, וכמובן שלהשאיר אקדח שלא בכספת הוא פיקוח נפש, וחובה להחזירו למקום מוגן, וגם נשיאתו במידה והדבר נדרש משום פיקוח נפש, הדבר מותר. אולם במידה והאקדח מונח בכספת מוגנת אלא שיש לו חשש של רטיבות וכדומה, והוא מפחד שהאקדח יתקלקל אין היתר לטלטלו ממקומו שלא במקרה של פקוח נפש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *