שאלה:
למקפידים לקבור אבר מן החי. זה בעצם בכל פעולה ניתוחית? למשל במידה והוסר חלק קטן מהגוף [ולא אבר שלם] יש ענין לדאוג לקבורתו [למשל בהסרת גידול שפירממיר שנלקח עימו חלק מהבשר גם וכד']. זה רק איבר עם עצמות שחייב קבורה?
תשובה:
שלום וברכה
בודאי גם למחמירים בזה הוא רק באיבר שיש בו עצם, כמו אצבע וכיוצא בזה.
מקורות:
בשו”ת שבות יעקב חלק ב סי’ קא נשאל בנושא דומה, במי שהוזקק לכרות רגל האם חייב לקוברה, וכתב שאין בזה חיוב מן הדין, אבל כיון שאיבר עם עצם יש בו טומאה, יש להזהר שלא יהיה בבית שיש שם כהנים. אמנם יש חולקים, ראה בס’ ועד חכמים סי’ רפח שהביאו ראיה ממדרש רבה בראשית פ’ ס’ שכן קוברים איברים, אולם העיקר לדינא שאין חיוב לקבור ורק טוב לעשות כן לכתחילה בפרט כשיש על זה בשר כדי שלא יכשלו בזה. ועיין בזה בשדי חמד מערכת ק כלל לו מה שמביא בשם ספר נחמד למראה ח”ב דף נד אך כאמור בוודאי דאין בזה חיוב גמור לקבור שהרי מצוות קבורה בתורה היא על מת, וביאר בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ת יורה דעה רט כנ”ל, שאין מצווה לקבור איבר, ומה שמצינו שקוברים זהו רק כדי להציל מן הטומאה. ועיין עוד בזה בשו”ת מלמד להועיל יורה דעה קיח בעניין קבורת איבר בבית קברות שהדגיש, שלא שייך מצות קבורה באבר מן החי, אולם בשביל מניעת מכשול שמטמא כהנים טוב לקוברו. וע”ע בשו”ת מהרש”ם ג מב ובשו”ת וקן אהרן מהדו”ת יורה דעה עח.
וכן הקלו דא”צ קבורת איבר שו”ת יביע אומר ג יורה דעה כב אות כ, ושו”ת מנחת יצחק ד צח, ואולי על כך ניתן לומר את דברי הגמרא במסכת נדה יו א ת”ר ג’ דברים נאמרו בצפרנים, שורפן חסיד קוברן צדיק, כלומר המעלה הגדולה ביותר היא לשרוף.
עוד לגבי קבורת אבר מן החי עיין בדבריו הנפלאים של האגרות משה יורה דעה א רלא ב בזה, וכן בשו”ת עטרת פז ח”א כרך ג חושן משפט ו, ואצטט את דבריו של האגרות משה יורה דעה ג קמא שנעלמו מעיני פוסקים רבים ואלו דבריו: לכן צריכין ליקח מבתי החולים ולקוברם רק אברים שיש בהם בשר וגידים ועצמות אף אברים קטנים ואף כשחסר מעט מהעצם, דלענין קבורה אין לחלק ולא בני מעים ולא כליות וטחול ולא שפיר ושליא כשליכא עדיין צורת ולד שאין שם גידים, וכן כל כה”ג שליכא עצם. ופשוט מדברי האגרו”מ שעצם ללא בשר אין חיוב.
כמו כן יש שהחמירו לקבור שינים שדינם קל יותר, ועיין בזה בשו”ת יוסף אומץ חיד”א ל מעבר יבק שפתי רננות כה העמק שאלה יורה דעה צו שו”ת משנה הלכות טו קיג ושו”ת ציץ אליעזר י כה פרק ח.
המקורות הנ”ל על פי ס’ אבני דרך חלק ט.
