שאלה:
שלום כבוד הרב,
לפני כמה שנים שמעתי מחברה שהם לא לוקחים תרומות (או תלושים) שמקורם מנוצרים. היא הסבירה שכסף "לא כשר" משפיע על הילדים. ביקשתי את המקור, אבל לא ידעה.
אחרי ששמעתי את זה, חשבתי על כסף/פרנסה לא כשר שבן אדם קיבל דרך מרמה/הונאה (וישב בכלא) והקשר לגידול ילדים (יורדים מהדרך, מתגרשים, וכו').
אשמח לשמוע התשובות והמקורות.
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
קראתי את הכאב העומד מאחורי השאלה. אני מתפלל יחד איתכם שתדעו רק נחת ושמחה כל הימים מכל הצאצאים.
אין לתלות את הקשיים בכסף הזה שניתן, נכון הדבר שיש מקור לכך שלא מקבלים צדקה, מגוי, אבל לדעת הרבה פוסקים זה רק בגוי עובד עבודה זרה, ויש הרבה שסברו שזה רק כאשר שמו על הדבר כלומר מפורסם לכל שהוא נותן וזה מכבד אותו, וביהודי מומר נהגו להקל, ועוד כל מיני סברות כפי שתראי במקורות.
מה שכן, יש להתחזק באמונה ובשמחה, ולהרבות בתפילות ובעזרת ה' תראו ישועות.
מקורות:
בסוגית הגמרא בב”ב (י ע”ב) מבואר, שאסור לקבל צדקה מן הנכרי, שנאמר (ישעיה כז, יא) “ביבוש קצירה תשברנה”. ועי’ רש”י שם: “כשתכלה זכות שבידי אומות העולם ותיבש לחלוחית מעשה הצדקה שלהם, אז ישברו” [ועי’ הגה’ אשרי פ”ק דב”ב שהקשה, במה שונה צדקה שלא מקבלים מהם, מנדרים ונדבות שמותר לקבל. ותירץ, שצדקה שונה שהיא מכפרת עוון]. ונאמר בפוסקים [עי’ ס’ ראשון לציון לאור החיים יו”ד סי’ רנד], שזהו דוקא כשיכול הוא למצוא את קיומו מישראל, אבל אם אינו יכול למצוא כדי חיותו מישראל, רשאי הוא ליקח מן הגוי.
בשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ קיד) דן, לענין עני המחזר על הפתחים ויכול לקיים עצמו בדוחק ע”י הצדקה שהוא נוטל מישראל, אם מותר ליקח מעות מן הנכרי כדי שיהיו מזונותיו מצויים לו בהרווחה יותר. ונראה לומר, שכל שמחזר על הפתחים למזונות אשתו ודאי מותר ליקח מן הנכרי בכהאי גוונא, כיון שחייב הוא במזונותיה כשיעור שקצבו לה חז”ל בתבשיל של קטנית וכו’ [אלא שאם נותן לה לחם ומים אין כופין אותו להוציאה], צורך גמור הוא לו לקיים את חיובו, ואין זו הרווחה בעלמא, ודו”ק בזה.
בשו”ת בית שערים (או”ח סי’ סא), שלא אסרו ליקח צדקה מן העכו”ם אלא כשבא ליטול מן המלכות, אבל מאדם פרטי מותר לקחת בכל מקרה, וכ”ה בס’ ראשון לציון (שם סעי’ ב), ועי’ שו”ת זרע אמת (ח”ב סי’ קיב) שמצדד להקל בזה בזמנינו שאינם עובדי ע”ז (ועי’ חולין יג ע”ב, ודרישה יו”ד סי’ קנב), וראה מש”כ בכל זה בשו”ת משנה הלכות (חט”ז סי’ ע). [על הנידון אם מותר לקבל מעות מן הנכרי לדבר מצוה, עי’ שו”ת קול אריה (סי’ טו), שו”ת אבני צדק (סי’ יד), ושו”ת תשורת שי (ח”א סי’ טו)].
נידון זה אמור גם לענין נטילת צדקה מן המומר, דאף שכתב המבי”ט בתשובותיו (ח”א סי’ ריד), דדוקא קרבן לא מקבלין ממנו, אבל הקדש לעניים שרי, כבר חלקו עליו רבים מן האחרונים, עי’ בית יוסף (יו”ד סי’ רנט), עי’ שו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ פה), ושערי דעה (יו”ד סי’ רנט). וע”ע דעת תורה למהרש”ם (או”ח סי’ תרי) שמנהג העולם להקל בזה כשיטת המבי”ט, וכ”ה בהגה’ חתם סופר לשו”ע (שם סי’ קנד), ובשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סי’ רלא).
באליה רבה (או”ח סי’ קנד ס”ק יז) כתב, שהאיסור לקבל דבר מן הנכרי אינו אמור אלא כשמקבל מהם חפץ מסויים ששמו של הגוי או המומר עליו, אבל בנתינת מעות בעלמא לית לן בה.
