גדר דין לשמה בעשיית המצות

שאלה:

יש להסתפק מה ביאור הכוונה של "לשם מצת מצווה"
אפשרות א' לשם מצווה של שבעת ימים תאכל מצות הרי לפי הגר"א כל שבעת ימים מצווה אע"פ שאינה חובה
אפשרות ב' לשם מצת מצווה "של בערב תאכלו מצות"
אפשרות ג' לשם מצת מצווה של פסח בלי לחשוב על איזה מצווה
אז יש לי כמה שאלות
א' מה הדין אם מישהו יאמר סתם לשם מצות של פסח ולא יכווין מצווה או לא מצווה אלא למצות שאוכלים בפסח
ב' אם מישהו כיוון לשם מצות של מצוות בערב תאכלו מצות האם
זה יועיל בשביל לקיים מצוות שבעת ימים תאכל מצות כדעת הגר"א
והאם יש הבדל לפי הגר"א בכוונה בין מצה שליל הסדר למצה של שאר ימים

תשובה:

יש נדון מפורסם בגדר השימור של המצה לשמה, האם הכוונה לשם מצוה או לשם שימור מחמץ.

ולהלכה ידועים בענין זה דברי הט"ז אורח חיים סימן תס ס"ק א, ששני הדברים אמת, ומשעת הלישה צריך שיהיה שימור או עשייה לשם מצוה, ולפני כן די בשימור מחימוץ, וזה יכול להיות גם על ידי גוי שישראל עומד על גביו, זו לשונו:

נלע"ד דוקא לישה ואפיי' אסור ע"י עכו"ם דבעי' שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אף על פי שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשובות הרשב"א, אבל הטחינ' של החיטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג. ואף על גב דכ' הטור בסי' תנ"ג בשם השאלתות דצריך שיהי' מנטרא מחימוץ מן כד נפל' מיא עלויה ואי נטרינהו לחטי' עכו"ם חש"ו לא נפיק ביה י"ח, היינו מטעם חימוץ, ממילא אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור. משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוין לשם מצה, בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו. וזה מוכח דהני תרי דינים דהיינו חד דהכא והך דסי' תנ"ג הם של שאלתות, ולעיל נקט שימור מחמץ וכאן נקט שמור לשם מצוה, אלא ודאי כדפי'. והטעם, דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפייה וזה צריך לשם מצוה, וא"כ הא דאוס' הכא בשאלתות לישת המצות ע"י עכו"ם היינו אפי' בישראל עע"ג.

לגבי השאלה לענין איזו מצוה לשמר, הכלל הוא פשוט, משמרים לשם אכילת מצה של ליל פסח וזו ודאי מצוה וממילא זה יכלול הכל.