השבה ליהדות או גיור?

אני מעתיק לך מתוך הספר משנת הגר הנמצא בעריכתי המחודשת:
ישראל מומר השב בתשובה
קבלת חברות
ו. ישראל המומר לעבודה זרה, או שחילל שבתות בפרהסיה ושב בתשובה, יש לו להטהר על ידי טבילה במקוה ולקבל עליו דברי חברות בפני שלושה מישראל , ויש חולקים בדבר וסברו שאינו צריך טבילה .
טבילתו בשבת
ז. טבילה זו מותר לעשותה בשבת , ויש מחמירים .
בני המומרים
ח. בני המומרים אף שעבדו עבודה זרה כל ימיהם דינם כ"תינוקות שנשבו", לפיכך, אם באו לעשות תשובה אינם צריכים טבילה .
התפילה במילתו
ט. במילת בן המומר, המוהל אומר: או"א אבותינו הצלח נא לעבדך הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך, וכשם שהטית ליבו לשוב בתשובה שלימה לפניך כן תיטע בליבו אהבתך ויראתך, ותפתח ליבו בתורתך, ותדריכהו מצוותיך למען ימצא חן בעיניך, כן יהי רצון ונאמר אמן .
מקורות:
כתב הרמ"א (סי' רסח סעי' יב): "ישראל מומר שעשה תשובה אינו צריך לטבול, רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חברות בפני שלושה". ע"כ. מקור דבריו בריטב"א (יבמות מז ע"ב), שכתב: "וישראל שחטא וחזר בתשובה, דכולי עלמא שורת הדין אינו צריך טבילה, אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה, ואעפ"כ הוא טובל מדרבנן משום מעלה, דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן [מש"כ הריטב"א שטבילת עבד שנשתחרר אינה אלא מדרבנן, זהו לשיטתו שם בדף מח ע"א, וכ"כ ראשונים שם בשם רבותינו הצרפתים, אמנם הרמב"ן ביבמות שם נקט דהיא מדאורייתא, וכבר האריך בזה רעק"א בגליון השו"ע].
בביאור הגר"א לשו"ע (סו"ס רסח) ציין כמקור לדין קבלת החברות, מה ששנינו בבכורות (לא ע"א): "וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר חזרו במטמוניות אין מקבלין אותן, בפרהסיא מקבלין אותן. איכא דאמרי, אם עשו דבריהן במטמוניות מקבלין אותן, בפרהסיא אין מקבלין אותן. ר"ש ורבי יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלין אותן, משום שנאמר (ירמיהו ג כב) שובו בנים שובבים". ע"כ.
וכתבו שם התוס' (ד"ה וכולן) בשם רש"י, שדברים אלו אמורים לגבי גזלנים ועמי הארץ שחזרו למוטב מרשעם, שאין מקבלים אותם, לפי שאין סומכין עליהם שעזבו לגמרי את דרכם הרעה. ובתוס' שם תמהו על דבריו, היאך יתכן שעם הארץ שרוצה לעזוב דרכו הרעה לא נקבל אותו, הרי שערי תשובה אינם ננעלים לעולם.
ומשום כך פירש רבינו תם, שדברים אלו אמורים לגבי הרישא של אותה בריתא השנויה בתוספתא דמסכת דמאי פ"ב: "עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות וכו', גר שקיבל עליו דברי תורה וכו', כהן שקבל עליו כהונה וכו', לוי שקבל עבודת לויה וכו', כולן שחזרו בהן [כלומר, שחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם], אין מקבלין אותן עולמית [כיון שהוכיחו במעשיהם שאינם יכולים לעמוד בעבודתם]. רבי יהודה אומר, במטמוניות [כלומר שחזרו לסורם במטמוניות, אבל בגלוי הם עדיין נזהרים בכל דיני החבירות], אין מקבלין אותן [שהרי הם גונבים דעת הבריות, ואינם עושים אלא מן השפה ולחוץ], בפרהסיא [כלומר, אם לגמרי קלקלו מעשיהם אף בפרהסיא], מקבלין אותן". ע"כ דברי התוספתא לפי ביאור התוספות.
והיינו, דכיון שסרו מדרך ה' לגמרי עד שאינם בושים במעשיהם, אם חזרו בתשובה ודאי הוא בדעת שלמה ואין מניעה לקבלם, אבל אם עושים מעשיהם הרעים בסתר, יש לחוש שגם עתה אין פיהם וליבם שוין. ומה שאמרו שם "כולן שחזרו בהן" נתפרש בגמרא שם (ל ע"ב), שהוא על ידי קבלת חברות בפני שלושה חברים.
מקור לחיוב הטבילה, הובא באור זרוע (סי' קיב) ובביאור הגר"א שם מאבות דרבי נתן (פ"ח מ"ח), שם אמרו: "שוב מעשה בריבה אחת שנשבית לבין עכו"ם והלכו אחריה שני חסידים לפדותה, ונתפס אחד מהם לשם ליסטים וחבשוהו בבית האסורים. בכל יום ויום היתה מביאה לו לחם ומים, יום אחד אמר לה לכי אצל פלוני ואמרי לו שאני חבוש בבית האסורים משום זנות, והוא יושב ושיחק בביתו ואינו משגיח על הריבה. אמרה לו, לא דייך שאתה חבוש בבית האסורים אלא שהיית מתעסק בדברים בטלים, לא הלכה אלא היתה מתעסקת בדברים בטלים. אמר לה, בבקשה ממך לכי ואמרי לו, הלכה ואמרה לו. מה עשה אותו האיש, הלך והביא כסף וזהב ובני אדם עמו, והוציאו את שניהם. כשיצא אמר להם תנו לי ריבה זו שתישן עמי בבגדיה על המיטה, לשחרית אמר להם הטבילוני והטבילוהו. אמר להם לטובליו, לטבילה שלי במה חשדתוני אמרו לו, אמרנו כל אותם ימים שהיה חבוש בבית האסורים היה רעב וצמא, ועכשיו יצא לאויר העולם וחם בשרך ושמא ראית קרי. אמר להם לטבילה של ריבה זו במה חשדתוה, אמרו לו שכל אותם ימים שהיתה שרויה בין העכו"ם היתה אוכלת משלהם ושותה משלהם, עכשיו אמרת הטבילוה כדי שתטהר. אמר להם המקום ידינכם לכף זכות". ע"כ.
ומבואר להדיא מדברים אלו, שלצורך קבלת תשובתה של ריבה זו שנתגעלה במאכלות אסורות היה צריך טבילה.
כדברים אלו כתב המהרש"ל בים של שלמה (יבמות פד ע"ב) גבי מי שהרג את הנפש האם מותר להיות שליח ציבור. שאף שלעיקר חובת התשובה די בהרהור הלב, דמיד שגומר בדעתו שלא ישוב לחטא זה נתקבלה תשובתו, וכמבואר בקידושין (מט ע"ב), מכל מקום לכתחילה עליו לטבול כל גופו במים כדי להוסיף טהרה על תשובתו.
והביא רמז לדבריו מהכתוב (תהילים נא ד): "הרב כבסני מעווני וחטאתי תכופר", לומר שכל העובר עבירה כאילו נטמא במת, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם ט) תחטאני באזוב ואטהר, ופי' רש"י, טהרני באזוב כמו שמזין על מצורע וטמא מת.
[בתשובות הרדב"ז (ח"ג סי' תתנח) כתב בשם רבינו שמחה, דאף שהטבילה אינה מעכבת את התשובה מ"מ צריך החוטא לצער את עצמו, וע"ע שם שדן, לענין בני האנוסים שהם ערלים, דאפשר שצריכים טבילה, שכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. וכן כתב גם האור זרוע שם, שצריך החוטא לצער ולסגף את עצמו שעי"ז תכופר חטאתו].
בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' סו) כתב, שאפילו מומר לעבודה זרה אינו צריך טבילה, וכן כתב הטור (יו"ד סי' רסז) בשם אחד מן הגאונים [אף שיש לפקפק בעצם ראיית הטור מדברי אותו גאון, שכן דבריו אמורים בעבד שמלו והטבילו רבו לשם עבדות וחזר ומכרו לנכרי, שכשיקנה אותו ישראל אחר א"צ להטבילו, אף שבהיותו אצל הנכרי חזר לסורו. ולכאורה הם שני ענינים נפרדים, והתם מיירי בטבילה לשם עבדות שהיא מעיקר גרותו של העבד, ואילו כאן אנו עוסקים בטבילה הנעשית לתשובה בעלמא]. מפשטות דברי השו"ע (סי' רסז סעי' ח) דקדקו האחרונים שהסכים בזה עם הרשב"א, ודלא כרמ"א שם שציין לדברי הריטב"א הנ"ל, עיי"ש.
המגן אברהם (או"ח סי' שכו ס"ק ח) דן אם טבילת מומר מותרת בשבת. וכתב, דכיון שטבילתו אינה מחוייבת מעיקר הדין ואינה אלא חומרא דרבנן למעלה בעלמא, מותר לעשותה בשבת, כי מה שאסרו טבילת גר בשבת הוא משני טעמים: א. כיון שע"י הטבילה נעשה ישראל ומתחייב בכל המצוות הוא נראה כמתקן, וסברא זו אינה שייכת במומר שלא נפעל כלום ע"י טבילתו. ב. כיון שהגר "משפט כתיב ביה", טבילתו נחשבת כעשיית דין, ואין להטבילו בשבת משום שבית דין מוזהרים שלא לדון בשבת. סברא זו אף היא אינה שייכת במומר, אף שטבילתו נעשית בפני שלושה, כיון שאינה אלא לחומרא בעלמא ואינה חשובה כעשיית דין (מחצית השקל שם).
[מדברי המגן אברהם שם נראה שאפילו היהת זו טבילה המחוייבת ממש, כל שחיובה אינו אלאל מדרבנן ולא מן התורה, מותר לעשותה בשבת, והוא פלא, דסו"ס הוא מתקן כיון שחיוב גמור הוא לטבול, וראה בתוספת שבת דלהלן שאכן הביא כמה אופנים לחיוב טבילה דרבנן שהיא ודאי אסורה בשבת, וכמו בטבילת נדה שטבלה כשיש לה חציצה במיעוט הגוף והיא מקפדת עליה, או ברוב הגוף ואינה מקפדת, דחיובה לטבול שנית אינו אלא מדרבנן ואעפ"כ אסרוה לטבול בשבת].
בתוספת שבת (שם סי' שכו סעי' ח) כתב, דלטעם השני הנ"ל שאסרו טבילת גר בשבת משום שטבילתו נעשית בפני ג' ונחשבת כעשיית דין, יש להחמיר בזה בטבילת מומר ששב בתשובה. [הן אמת דבעיקר דין זה צ"ע מנין למדו האחרונים שטבילת בעל תשובה נעשית בפני שלושה, הרי בגמרא הוזכר רק שקבלת החברות היא בפני שלושה, ומהיכי תיתי לדמותו לגר לענין זה]. ושמא יש לחלק לזה בין מומר למשומד ועל דרך מה שנתבאר לעיל בסמוך מכמה פוסקים, וצ"ע.
פתחי תשובה (סו"ס רסח) בשם הרשב"ש (סי' פט) [אמנם ראה לעיל שציינו לזה מדברי הרדב"ז שאפשר שצריכים טבילה מחמת המילה].
וזה לשון הרמב"ם (ממרים פ"ג הל' א – ג): "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין וכו'. במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו וכו', אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות, שהרי הוא כאנוס, ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה". [ועיין עוד מש"כ בזה בחזון איש יו"ד סי' ב ס"ק כז-כח].
אמנם בבית יוסף (יו"ד סי' קנט) הביא שהנימוק"י חולק בזה על דברי הרמב"ם לגבי הקראים הדרים בינותינו, ולדעתו דוקא תינוק שנשבה בין האומות ואינו מכיר דת ישראל כלל נחשב אנוס, אבל אלו המצויים בינינו שיודעים ומכירים דת ישראל, אף שנתחנכו מינקותם בדרכי אבותם הרעים, אינם בכלל תינוקות שנשבו ואין אנו מצווים להחיותם ומותר להלוותם בריבית וכו', עיי"ש. וע"ע מש"כ בזה הרמב"ן (ב"מ עא ע"א).