גר שנתגייר כקטן שנולד דמי – בדיני ממונות

[1] שורש הספק בזה הוא, אם מה שאמרו חכמים "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" הלכה מיוחדת היא לענין דיני היוחסין, או שמא לכל מילי נאמרה הלכה זו, ואף לענין דיני הממון, מעשים שעשה בגיותו אינם מתייחסים אליו עתה ואינו מחוייב בהם.

והנה, בסוגית הגמרא בסנהדרין (עא ע"ב) אמר רבי חנינא, "בן נח שבירך את השם ואחר כך נתגייר – פטור, הואיל ונשתנה דינו ונשתנית מיתתו". והיינו, דכיון שחלוק עונשו של ישראל המגדף מעונשו של נכרי שעבר באיסור זה, אי אפשר לדונו עתה על מעשה זה שעשה בגיותו, כיון שלא ניתן לעונשו באותו העונש שנתחייב בו בשעת מעשה [ואכן, אם נגמר דינו קודם שנתגייר, נענש בעונש שנתחייב בו בגיותו, כ"כ המאירי ויד רמ"ה שם. והיינו באופן  שנידון בגיותו בבית דין של ישראל בעדים והתראה, שכן אם חיובו מושתת על עדותו של אחד, אף דבגיותו סגי בהכי, עתה שנתגייר בטל הדין והרי הוא פטור. כ"כ בחלקת יואב מהדו"ת סי' יד].

ובתוס' שם (ד"ה בן נח) הקשו על דבריו מהא דשנינו ביבמות (מח ע"ב): "תניא, רבי חנניה בנו של רבן גמליאל אומר, מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן, מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח. רבי יוסי אומר, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו'". הרי שדברי רבי חנינא הם דלא כמר ולא כמר, שכן לדעת רבי חנניה הם אכן נענשים גם לאחר שיתגיירו, ולא אכפת לן בכך שנשתנה דינם, ולדעת רבי יוסי מעיקר הדין יש לפוטרם – גם באופן שלא נשתנה דינם.

ותירצו התוס', דבסנהדרין איירי בעבירות שעונשן בידי אדם, ובזה לא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואילו ביבמות איירי בעונשי שמים, ובהם הוא שהקלו עליו משום האי דינא.

נמצא לפי דבריהם, שאם גזל ממון בגיותו חיוב זה אינו בטל ממנו לאחר שנתגייר, כיון שמצות השבת הגזילה נעשית בכפיית בית דין, כאן גם לא שייכת סברת רבי חנינא דנשתנה דינו, דבהשבת הגזילה דין הגוי והישראל אחד הוא. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חוות דעת (סי' עט).

אמנם, בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' פא) הביא בזה סברא מחודשת מהג"ר מאיר אריק בעל אמרי יושר, דכיון שסתם גזילה יאוש בעלים, עתה שנתגייר נחשב הדבר כשינוי רשות, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והלכה פסוקה היא ששינוי רשות הנעשה אחר יאוש מפקיע את חובת ההשבה [ראה ב"ק סח ע"א וברא"ש שם].

אלא שהמהרש"ם שם דחה דבריו, ע"פ המבואר בגמרא (ב"ר קיד ע"א) שאין יאוש בגזילת עכו"ם, דהואיל ויד ערכאותיהם תקיפה סומך הנגזל על כך שיתבענו בדיניהם ויוציאו את הגזילה מידו, ורק מגזלן ישראל הוא מתייאש כיון שמחוייב לתובעו בבית דין שאין בידם לכופו לשלם. ומה שנתיאש לאחר שנתגייר הגזלן שכבבר אינו יכול לתובעו בדיניהם, אין בכך כלום, דהוי כשינוי רשות ואח"כ יאוש שנחלקו הראשונים אם קונה או לאו. לדעת הרא"ש (ב"ק פ"י סי' יח) לא קנה, ולדעת הרמב"ם (גניבה פ"ה הל' ג) קנה, ונמצא שנידון דידן תלוי במחלוקת זו. ממילא, כיון שהכרעת האחרונים היא שלא כהרמב"ם בזה [ראה רמ"א סי' שנג סעי' ג, ובש"ך שם ס"ק ד שהביא ראיות רבות כשיטת הרא"ש מדברי הראשונים], אין לפוטרו מהשבה.

יתירה מזו יש להקשות, שהרי אף ששינוי רשות קונה לגזלן, מכל מקום הרי הגזלן מוזהר שלא לשנות את רשות החפץ, כדי שלא יפקיע את מצות השבתו. וא"כ צ"ב ממה נפשך במה מדובר, אם הגנב רוצה לזכות בחפץ ודעתו לקנותו ע"י שינוי הרשות במעשה הגרות, נמצא שבזמן קבלת עול המצוות דעתו לבטל מצוה אחת מן התורה, שהרי ביודעין נמנע הוא מהשבת החפץ בכדי שיזכה בו אח"כ, ואם אין דעתו לקנותו ע"י שינוי הרשות אלא סבור להשיבו לאחר שעה, נמצא שאינו שלו עד לאחר שנתגייר, ובאיסורא אתא לידיה ומחוייב להשיבו. וצ"ל שלא היה זכור באותה שעה ממעשה הגזילה.

ויש שכתבו דנדון זה תליא במחלוקת הראשונים (ע"ז עא ע"ב), אם דין קים ליה בדרבה מיניה נוהג בגוי. רש"י שם נקט שהלכה זו נוהגת גם בנכרים, ולדבריו כתבו התוס' שם שהנכרי כלל אינו מצווה בהשבת גזילה, כיון שהוא מחוייב מיתה על גזילתו [ראה סנהדרין נו ע"א], ופטור מחיובי הממון מדין "קים ליה בדרבה מיניה". ואילו התוס' שם חולקים וס"ל דדין "קים ליה בדרבה מיניה" אינו נוהג אלא בישראל, ואף שמחוייב מיתה על גזילתו לא נפטר מחיובי הממון.

נמצא איפוא, דרהיטת דברי התוס' בסנהדרין (עא ע"ב ד"ה בן נח) לחייבו בהשבת הגזילה, וכן היא מסקנת דברי המהרש"ם, ושלא כהג"ר מאיר אריק. ומכל מקום, לדעת המחייבים אותו בהשבה יש לעיין, באופן שגנב בגיותו פחות משווה פרוטה, דבן נח חייב בהשבתה וישראל פטור, האם דינו בזה כישראל או כבן נח.

[בעיקר דין זה דכיון שנתגייר פטור מן המיתה [ראה רמב"ם מלכים פ"י הל' ד], ראה ס' יריעות שלמה (ח"א יו"ד סי' ד דף יז טור ג) שכתב, דעל כן לא נוהג דין קים ליה בדרבה מיניה בבן נח, כיון שבידו להתגייר ולהפטר מן המיתה. וראה קובץ שערי הלכות (ישיבת בית שערים, חכ"ד עמ' כח) מבעל ילקוט הגרשוני חתנו של הבית שערים, שתמה על דבריו, שהרי כבר אמרו בגמרא (קידושין סב ע"א) דהגירות לא חשיבא בידו דמי יימר דמיזדקקי ליה רבנן, והסכים עמו בזה חמיו כ"ק זקני. ובאמת יש לעורר בזה עוד, דאם בא להתגייר כדי להפטר מן המיתה הוי גירות שלא לשם שמים שכלל לא מקבלין אותו].