לתרומות לחץ כאן

האם אשה מצווה ביהרג ואל יעבור?

שאלה:

האם יש מי שאומר שאשה לא מצווה על יהרג ואל יעבור

תשובה:

שלום וברכה

אכן הנושא רחב מאוד ופרטיו מסתעפים, אני מעתיק לך מהספר הנפלא משנת האישות של רבי משה קליין שליט"א שהיה בעריכתי:

בני זוג שנפלו בשבי, והשבאי מבקש להמית את הבעל, נחלקו הפוסקים אם מותר לאשה לפתות את השבאי שיבוא עליה ויתרצה על ידי כך להותיר את בעלה בחיים, והאם תאסר לבעל מחמת בעילה זו, וה' שיטות בדבר:

יש סוברים, שמותר לאשה לפתות את השבאי שיבוא עליה כדי שיתרצה על ידי כך לפטור את בעלה מן המיתה, אך מכל מקום תאסר לבעלה על ידי ביאה זו הנעשית בגרמתה. אלא אם כן השבאי תובע ממנה שתבעל לו, באומרו שאם לא כן יהרוג אותה או את בעלה, באופן זה נחשב הדבר כאונס גמור ואינה נאסרת לבעלה מחמת ביאתו[1].

ויש סוברים, שאף אם האשה היא זו המפתה את השבאי, ומקבלת על עצמה את הזנות ברצון כדי להציל את בעלה מן המיתה, היא נחשבת אנוסה לכל דבר ומותרת לבעלה, ובלבד שיודעת בודאי שתוכל להצילו על ידי בעילה זו, ואינה עושה כך מספק לבד[2]. אך, אף לדעה זו כתבו אחרונים, שאינה מותרת לבעל אלא באופן שהיא נבעלת לאנס פעם אחת, אבל אם הוא תובע ממנה להנשא לו ולדור עמו בקביעות, אין כל ספק שהיא נאסרת לבעלה, שהרי היא מפקיעה בכך את יחס האישות שבינה לבינו לגמרי[3].

ויש שחילקו לענין זה, בין אם היא עושה זאת לצורך הצלת נפשה – שבאופן זה אינה נחשבת כאנוסה, שהרי בידה למסור עצמה למיתה ולא לעבור, לבין אם היא עושה זאת לצורך הצלת אחרים, שדינה כאנוסה ומותרת לבעלה[4]. [ולג' דעות אלו מותר לה למסור עצמה לביאה, אלא שנחלקו אם היא נאסרת בכך לבעלה].

אחרים חולקים על כל האמור, ולדעתם איסור גמור מוטל על האשה להבעל לאותו שבאי, ועליה למסור נפשה על כך, אף שמחמת כן יבואו כולם למיתה[5].

ויש שסברו לאידך גיסא ממש, שגם אם נאנסה באופנים שמחוייבת היתה לההרג ולא לעבור [וכגון שציווה אותה השבאי להביא אותו עליה על ידי מעשה, שעליה למסור נפשה ולא לעבור, וכמבואר בתוס' ביבמות נד ע"א ד"ה אין, ובריטב"א ע"ז נד ע"א], ועברה ולא נהרגה, אף שאסור היה לה לנהוג כך, אין היא נאסרת לבעלה מחמת בעילה זו, ובטעם הדבר ראה הערה[6].

ומכל מקום, גם לדעת הסוברים שאשה שזינתה לצורך הצלת נפשות אינה נאסרת לבעלה, אם נתרצתה לו בסוף הביאה היא נאסרת לו בכך. ואף שכאמור לעיל סעיף ג' כל שתחילתה באונס וסופה ברצון אינה נאסרת, ומשום דאמרינן "יצרא אלבשה", כאן שאינה אנוסה על עצם המעשה, מחמת התרצותה לבסוף נחשב הדבר כזנות ברצון מתחילה ועד סוף[7].



[1] שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קיז). ומקור הדברים מהמעשה באסתר ואחשורוש [מגילה טו ע"א], שאף על פי שהותר לה לבוא לפני המלך לצורך הצלת ישראל, מכל מקום נאסרה בכך למרדכי. ואף כאן הוא כך, שאם היה השבאי תובעה בפירוש, דינה כאנוסה, אך אם היא מזמנת עצמה לו לצורך הצלת בעלה ושאר בני חבורתם, היא נאסרת לו מחמת בעילה זו. כדבריו הסכים בשו"ת בנין ציון (סי' קנד), שיש חילוק לענין זה בין אשה שאנוסה על עצם הביאה [וכמו בנדונו שאמר לה הנואף שהיא מצווה בכך מן השמים כדי שמבין שניהם יוולד המשיח], לבין אם היא זו המוסרת עצמה לביאה כדי שינצלו מהמיתה.

ויעוי"ש שהקשה, דמסוגית הגמרא שם (ע"ב) נראה היפך הדברים, שכן אמרו דבבוא אסתר לפני המלך נסתלקה ממנה שכינה, אמרה: "אם אתה דן על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון וכו'", ומשמע שפשוט היה לה שהיא נחשבת אנוסה גם על ההליכה, ומשום, ד"קרקע עולם" היא ואין בה דין יהרג ואל יעבור, ומותר היה לה לעשות כן לצורך הצלת נפשה ושאר בני החבורה. ואם כן צ"ע מפני מה סברה שהיא נאסרת למרדכי עד שאמר "כאשר אבדתי אבדתי".

ופירש, דשני גדרים נפרדים הם, לענין עצם הליכתה לבית אחשורוש דינה כאנוסה, ומותרת למסור עצמה להצלת כל אותם נפשות, אולם לענין איסורה לבעלה דיינינן לה כמי שזינתה ברצון, כיון שזימנה עצמה לכך מדעתה, ועיי"ש שמקורו במהרי"ק (סי' קסז), והובאו דבריו בבית שמואל (סי' קעח ס"ק ד). וכ"כ באבני נזר (אבהע"ז סי' טו אות יז) בדעת האור זרוע (סי' תשמז), לענין ארוסה שהמירה דתה מחמת השמד, שנאסרת לבעלה, אף שעשתה כן להצלת נפשה. אלא שבמסקנתו שם צידד שבנדון הנ"ל אסור היה לה למסור עצמה לזנות לצורך הצלה, וכדלהלן.

ובביאור החילוק בזה, ראה בסמוך דהמהרי"ק לשיטתו דס"ל שם שאיסורה לבעלה אינו נובע מחומר עוונה – שנבעלה לאסור לה – אלא הלכה מיוחדת היא על שמעלה מעל באשה ופגמה ביחס האישות שביניהם, ולכן אף שמותר היה לה למסור עצמה לביאה מהווה הדבר פגם ביחס שבינה לבין הבעל, וגזירת הכתוב היא לאוסרה לו בכהאי גוונא. ובשו"ת שבות יעקב שם הוסיף, שכן נראה מדברי הרמ"א (סי' ז סעי' יא), לענין אשה שנחבשה על ידי נפשות, דאסורה לבעלה משום דחיישינן שמא נתרצתה לשבאי כדי להציל עצמה מתחת ידו, אף שפיקוח נפש יש בדבר, ומקורו בתרומת הדשן (פסקים סי' צב). וראה להלן בהערה הבאה דנדון זה תלוי במחלוקתם של הראשונים בסוגיא זו.

בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה ח"ב סי' קלט) דחה את ראיית השבות יעקב הנ"ל מאסתר המלכה, שהרי התוס' (מגילה שם) כתבו, שאם היה מרדכי מגרש את אסתר קודם שתבעל לאחשורוש היתה מותרת לשוב אליו אחר כך כבתחילה, אלא שירא היה שמא יתפרסם הדבר שהוא בעלה, ולכן, אף שהיתה אנוסה על עצם הביאה מכל מקום לא היתה אנוסה על האיסור שבכך, כיון שניתן היה למונעו לכתחילה על ידי גט. וחידוש גדול יש בדבר, דאף שמותר היה לה כך לעשות, ומשום שהחשש שמא יתפרסם הדבר, לענין איסורה לבעלה נחשב הדבר כזנות ברצון. כמו כן צ"ב, שהרי אסתר לא היה בידה לכוף את מרדכי שיתן לה גט, ואילו החיוב לעמוד לפני אחשורוש ולבקש מלפניו על עמה היה מוטל עליה, אם כן נמצא שאנוסה היתה בכך, ומהיכי תיתי לומר שהואיל ומרדכי היה יכול למונעה מהאיסור היא עצמה אינה נחשבת אנוסה.

ראיה לדברי השבות יעקב, הביא בקובץ שיעורים (כתובות סי' ט), ממה שמצינו בגמרא (שם כו ע"ב) לענין אשה שנחבשה בין העכו"ם, שם נתבאר בתוס' שהחשש הוא שמא זינתה להצלת נפשה ועל ידי כך היא נאסרת לבעלה, ומוכח שנחשבת ביאה זו שנעשית ברצונה, וכדעת השבות יעקב, וראה עוד להלן בהערה הבאה.

בשו"ת ושב הכהן (סי' ל, דף קנו) נקט, שמה שאמרו "אשה קרקע עולם היא" הלכה מסוימת היא בדין יהרג ואל יעבור, דכיון שמעשה הביאה לא נעשה על ידה אינה מחוייבת למסור נפשה, אבל לבעלה אפשר שהיא נאסרת, כיון שנעשה הדבר מרצונה ושלא על ידי אונס. נמצא, שאף שהקל בזה שאין דינה ביהרג ואל יעבור, סבר שיש לאוסרה לבעלה.

על מקור דין זה דכיון שאינה אלא "קרקע עולם" אינה חייבת למסור נפשה כדי להמנע מהאיסור, ראה תוס' (פסחים כה ע"ב ד"ה אף), דדין "יהרג ואל יעבור" למדו חכמים מרוצח שאיסורו על ידי מעשה, ולכך לענין גילוי עריות נמי דינא הכי, דאין חיוב מסירות נפש אלא באופן שהעבירה באה על ידי מעשה, ולא באשה שבבעילתה אינה אלא קרקע עולם, וכ"ה לדינא ברמ"א (יו"ד סי' קנז סעי' א). וע"ע שו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' כח אות יד).

בס' מנחת חינוך (מצוה רצו) כתב, שלכאורה דין זה תלוי במחלוקתם של ר"ע ובן פטורא (ב"מ סב ע"א), לענין שנים שהיו מהלכים בדרך ולאחד מהם קיתון של מים, אם הוא מחוייב ליתן מחציתו לחברו. שהרי בעל הקיתון אינו עושה מעשה הגורם מיתה לחברו, ואעפ"כ חייבו בן פטורא ליתן לו את מחצית המים ולסכן נפשו בכך. אולם ר"ע סבר, דכיון שאינו גורם מיתה לחברו לא מוטל עליו החיוב למסור נפשו ולהצילו – ד"חייך קודמין". והלכה כרבי עקיבא [ראה ריטב"א ב"מ שם, יראים סי' מו, איסור והיתר כלל נט, וטור יו"ד סי' רנא]. על עיקר גדרי חיובו של אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה והמסתעף מזה, ראה שו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' שכד).

בס' עצי לבונה (יו"ד סי' קעט) כתב לחדש בדעת הט"ז שם, דדין יהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות אינו נוהג אלא באופן שהאנס מבקש להעבירו על דתו, אבל אם הוא מצוי בסכנת נפשות ויכול להציל עצמו על ידי אחת מעבירות אלו, אין בכך איסור, וכן דייק שם מדברי הט"ז שם סי' קנ"ז (ס"ק ז) ודלא כש"ך שם, עיי"ש באורך. ולפי דבריו אף לולי סברת "קרקע עולם" היה נראה להתיר לאשה לפתות את השבאי להצלת נפשה או נפש בעלה. אמנם לדינא נראה מכל דברי הפוסקים שלא כדבריו, ואכמ"ל בזה [ונראה שאף דבריו אמורים בעיקר לענין איסור עריות, שהרי לענין איסור רציחה ודאי היתר, ומשום הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ולענין ע"ז, הרי זה ממש כאנס המעביר על דת].

[2] שו"ת בית יעקב (סי' לט). לדעתו, היא נחשבת אנוסה לגמרי ואינה נאסרת לבעלה מחמת ביאתו. ונראה להביא מקור לדבריו, ממש"כ בתוספות השלם (פ' לך לך, עה"פ וחיתה נפשי בגללך), דאף שפיקוח נפש אינו דוחה ג' עבירות חמורות, מותר היה לה לשרה לשקר ולומר שהיא פנויה ולהביא עצמה בכך לבית אבימלך, כיון שאשה אינה אלא קרקע עולם ומותרת היתה לעשות כן להצלתו של אברהם.

אמנם לכאורה נראה, שכבר נחלקו בכך ראשונים, שכן בסוגית הגמ' בכתובות (כו ע"ב), שנינו: "האשה שנחבשה בידי עכו"ם, על ידי ממון מותרת לבעלה, על ידי נפשות אסורה לבעלה". ופירשו התוס' (ד"ה ועל ידי), דחיישינן שמא נתרצית לו כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה, וכ"ה ברא"ש שם. ובחי' הרשב"א שם הקשה לדבריהם, דכיון שהיא עושה כן מחמת פחד מיתה דינה כאנוסה שאינה נאסרת לבעלה. וכדבריו נראה ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ח הל' ל) שלא הזכיר דין זה אלא לענין איסורה לכהונה, ומבואר, שאף אם נתרצית לו דינה כאנוסה שאינה נאסרת אלא לכהן, ולדבריו אף המשנה בכתובות שם עוסקת באשת כהן, וכנראה שכן סבר הרשב"א שם. ולהלכה, פסק השו"ע (סי' ז סעי' יא) כהרמב"ם, ואילו הרמ"א שם החמיר כשיטת התוס' והרא"ש, וראה מש"כ בזה בהגה' הרד"ל (כתובות נא ע"ב). וראה בזה בהרחבה להלן פרק ז' סעיף נ"ה.

ובביאור מחלוקת זו כתב האבני מילואים (סי' ז ס"ק ד), דהתוס' והרא"ש סברו כדעת המהרי"ק [המובא לעיל פרק ו' סעיף י"ט], דבכל אופן שיש "מעילת מעל" – אף שעשתה זאת משום פחד מיתה – היא נאסרת לבעלה, ואילו הרמב"ם והרשב"א חלקו על דברי המהרי"ק, ולדעתם, בכל אופן בו נעשה הדבר באונס אינה נאסרת לבעלה [וראה שו"ת אבני נזר (סי' טו אות כ) שתמה, מפני מה לא הוכיח המהרי"ק את שיטתו מסוגיא זו והביא ממרחק לחמו, ממעשה דאסתר המלכה שאינו אלא דברי אגדה, וידועים דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' נ) שאין למדים מן האגדות].

באופן שונה מעט יש לומר, דהא מיהא פשיטא שאם תבעה השבאי למעשה הביאה דינה כאנוסה לגמרי ואין מקום לאוסרה מחמת כן לבעלה, וכפי שהקשה הרשב"א, אלא שחששו חכמים, שמא האשה עצמה מחמת גודל פחדה ורצונה להנצל מן המיתה זימנה עצמה לשבאי שיבוא עליה, ובאופן זה סברו התוס', דאף שאינה מחוייבת למסור נפשה, ומשום שקרקע עולם עולם היא, מכל מקום יש בכך "מעילת מעל" בבעל, כיון שברצונה וביוזמתה נעשה הדבר. אולם, הרמב"ם סבר, שאף באופן זה אינו מעילת מעל כיון שהיא מוכרחת לכך לצורך הצלת נפשה, ולעולם כו"ע ס"ל כדעת המהרי"ק. ונמצא לפי זה, שדברי הבית יעקב הן בדרכם של הרמב"ם והרשב"א, ודבריו של השבות יעקב יתיישבו שפיר לדרכם של התוס'.

אמנם, בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה ח"ב סי' קצח) מאריך לחלק בין שבויה שהיא אנוסה ממש, לבין נחבשה מחמת נפשות, שהיא גרמה לעצמה שחטאה למלכות בדבר שיש בו חיוב מיתה, ואינו אונס ממש [וראה בס' גוילי קודש לכ"ק  אאמו"ר זצוק"ל סי' א – יא בענין מי שבגרמתה הוכרחה לחלל שבת להצלת נפשה].

ומכל מקום יעוי' בבית יעקב שם, שלא הקל בדבר אלא באופן שיש הצלה ודאית, ואין כל היתר לאשה לזנות עם השבאי על כל צד רחוק שמא יבוא מכך הצלה לבני החבורה. ובשו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' צ) הביא דבריו, והוסיף, שאין להקל בזה אלא באופן ששאלה לבעלה והסכים לכך, שהרי היא משועבדת לה לכל עניני האישות, וע"ע בדבריו בחי"ב (סי' רפח).

בהגה' חכמת שלמה (שם סי' קעח) הסכים אף הוא לדעת הבית יעקב, וכ"כ בתשובותיו האלף לך שלמה (אבהע"ז סי' לו). וראה בספרו מאמר אסתר (סוף פ"ב, מהדו' חדשה עמ' רח), דמודה שאין להקל בזה אלא באופן שההצלה היא ודאית ולא בכל ספק בעלמא [ועל פי זה פירש שם, שמותר היה לאסתר לספר למלך שבגתן ותרש מבקשים להורגו, אף שעל ידי כך גרמה שיחיה ויוסיף לבוא עליה לאורך ימים ושנים, ולא נאסרה מחמת כן למרדכי, כיון שבאותה שעה היתה בכך תועלת ודאית להצלתם של ישראל, משא"כ כשבאה לחצר בית המלך לבקש על ישראל, ששם נאסרה למרדכי כיון שלא היתה ההצלה ודאית]. עוד כתב שם לחלק בין מעשה אסתר למעשה יעל אשת חבר הקיני, דאצל אסתר ההצלה באה לישראל בגרמא רחוקה, כלומר כדי לדבר עם המלך נאלצה להבעל לו, אבל הבעילה עצמה לא היה בה הצלה, משא"כ אצל יעל שמחמת הבעילה עצמה נחלש סיסרא ויכולה היתה להמיתו.

כמו כן דקדק בשו"ת דברי יואל (אבהע"ז סי' קיח אות יב) מדברי הרמ"א (סי' קעח סעי' ג), דיעוי"ש שהביא את עיקר חידושו של המהרי"ק (סי' קסז) שאשה המזנה מחמת שהיא סבורה שאין בכך איסור נאסרת לבעלה ואין דינה כשוגגת, ומשום שמעלה מעל ביחס האישות שביניהם, ואילו את המשך דברי המהרי"ק שם, שמטעם זה היא נאסרת גם באופן שמותר לה לזנות לצורך הצלה השמיט הרמ"א. והדברים צ"ב, שכתב את הדין הפשוט יותר והשמיט את עיקר חידושו. ונראה, שהרמ"א קיבל את דברי המהרי"ק לחצאין, וסבר שבאופן שהיא מותרת לזנות אינה נאסרת לבעלה. ולא החמיר אלא לענין אומרת מותר, שאסורה היתה באותו המעשה, ולדונה כמזידה ולא כשוגגת.

[3] ראה שו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' צ), על פי המעשה באסתר ואחשורוש. ועל דרך מה שאמרו התוס' בכתובות (כח ע"ב) לגבי טומאת בית הפרס, עיי"ש.

[4] שו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה ח"ב סי' קלט, וסי' קצח). מיהו, במקום אחר נראה שהכריע כדעת הנודע ביהודה דלהלן, שבכל אופן היא אסורה לעשות כן, ונאסרת מחמת כן לבעלה [ראה בתשובותיו מהדו' קמא ח"ג סי' קעט], ושם הוסיף, דאף באופנים שהיא עושה זאת בהיתר, וכמו אצל אסתר ויעל שעשו כן להצלת כלל ישראל ובהוראת שעה, אין לעשות זאת ללא רשות בעלה, כיון שהיא נאסרת עליו ומפסיד בכך [וראה שו"ת משנה הלכות חי"ז סי' צ שהקשה, דהא ניחא באסתר שאמרה "כאשר אבדתי אבדתי", אולם, אצל יעל לא מצינו שנמלכה בבעלה קודם לכן. וכנראה, דבמקום שאינו מצוי לה להמלך אין לה להפסיד מצותה בשביל כך]. וע"ע שם שדן במקור דין זה, שאדם רשאי להמנע מהצלת נפשות כאשר יש בכך פסידא לאחרים [וראה סוגית הגמ' בב"ק פ ע"ב ובשטמ"ק שם].

על עיקר טענת הנודע ביהודה דלהלן כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה שם סי' קלט), דהטעם שהחמירו בגילוי עריות דדינו ביהרג ואל יעבור, הוא משום שאין היתר לאדם להפסיד לאחרים כדי להציל את נפשו, וכיון שעל ידי הביאה היא נאסרת לבעלה ובניה ממזרים אין היתר לעשות כן, משא"כ כשתכלית הביאה להצלת רבים, דבזה לא החמירו [אף שחילוק רב יש בין גילוי עריות לרציחה לענין זה, שהרי הבעל בלאו הכי יפסיד, וגם אם יהרגנה השבאי לא יוכל הבעל לחיות עמה. גם הנזק שיארע מכך לבניה אינו ודאי, ואפשר שלא יוולדו לה בנים מהשבאי]. אמנם עיקר דבריו מיוסדים ע"ד השטמ"ק (ב"ק פ ע"ב) והמאירי שם, דאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו אף אם דעתו לשלם אחר כך את ההפסד. אמנם במהרש"א בחי' אגדות שם נראה שלצורך הצלה מותר, ומפורשים הדברים בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' יז). וראה שו"ע (חו"מ סי' שנט סעי' ד) שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו ובלבד שיפרענו אחר כך. וע"ע מש"כ בזה בפרשת דרכים (דרוש יט) ושו"ת אור גדול (סי' א). וממילא צ"ע דברי השואל ומשיב דלכאורה אינם אליבא דהלכתא.

[בהעמק דבר (ויקרא יח ה) כתב בדעת השאילתות, כי מה שאמרו דגילוי עריות הוא ביהרג ואל יעבור הוא דוקא כשנעשה הדבר שלא ברצונה, דבפגם הנעשה בה מחמת הביאה "כמאן דקטלא דמי", אבל ברצונה דינה בזה כשאר איסורים שבתורה שאינם ביהרג ואל יעבור. אמנם כל הראשונים והאחרונים חלקו על השאילתות בזה, וכאמור].

[5] שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קסא, ואבהע"ז סי' קנ). עיי"ש שמאריך לבאר, כי מה שאמרו "אשה קרקע עולם היא" ואין נוהג בה דין יהרג ואל יעבור, אינו אלא באופן שהיא אנוסה על עצם הביאה, אבל אם אינה אנוסה על הביאה, אלא שהיא משדלת את השבאי שיבוא עליה כדי שיתרצה לה לפטור את כולם מן המיתה, אין היא נחשבת כאנוסה בכך כלל, והרי זה כאיסור הבא על ידי מעשה ולא כקרקע עולם, ודינה בזה ביהרג ואל יעבור.

ונתבאר בדבריו, דהטעם שהקלו באשה שאינה מחוייבת למסור נפשה כיון שאינה עושה מעשה בידים, הוא משום שבלאו הכי אם ירצה האנס יוכל לכופה ואין בידה להתנגד לו, משא"כ באיש שאי אפשר לכופו להקשות עצמו, "דאין קישוי אלא לדעת". וסברא זו אינה אלא באופן שהוא תובע אותה שתבעל לו, דאין טעם לחייבה למסור נפשה לכך כיון שבלאו הכי אין הדבר תלוי בה. משא"כ כאן, שכלל אינו תובעה לכך והיא זו שמשדלתו בדברים שיבוא עליה, ולא שייך טעם זה [וראה שם שכתב מחמת סברא זו, דהבעילה ברצונה חשיבא כמעשה].

לדעתו, מה שהותר לאסתר להבעל לאחשורוש, הוראת שעה היתה ועל פי בית דינו של מרדכי, ומשום הצלת העם כולו. וכ"כ בשו"ת אמרי אש (יו"ד סי' נה): "ואסתר נראה שעל פי הוראת חכמי הדור עשתה, כי ראו ברוח קדשם שלא לחינם נמסרה אותה צדקת לערל, רק כי יוציא תשועה גדולה על ידה", וע"ע תורת חיים סנהדרין (דף עד). באופן אחר צידד בנודע ביהודה שם שנתן לה מרדכי גט קודם לכן [וצ"ע לפי"ז מדוע נאסרה לשוב אליו כבתחילה]. וע"ע בזוהר הק' (פ' כי תצא) דשד נזדמן לו לאחשורוש ובאמת לא נבעלה לו. וראה שו"ת עטרת חכמים (אבהע"ז סי' ל) שפלפל בדבריו, וע"ע מש"כ בזה בס' ישמח משה על מגילת אסתר שם.

ובאמת היא פלוגתא בין הראשונים: רש"י בסנהדרין (עד ע"ב) כתב להדיא, שאשה אינה מחוייבת למסור את נפשה בכדי שלא להבעל לאנס, משום שאינה אלא ב"שב ואל תעשה". וע"ע שו"ת מהרי"ק (סי' קלז). אולם, השיטה מקובצת בכתובות (ג ע"ב) פירש, דהטעם בזה הוא משום דבלאו הכי יוכל האנס לכופה לכך אם ירצה, ונמצא לפי דבריו שכאשר היא גורמת לכך אין היתר. וראה שו"ת אמרי נועם (דז'יקוב, ח"ב סי' טז), שעמד על הערה זו [וע"ע שדן בזה שם בהגה' אות ב על פי דקדוק דברי הנודע ביהודה בזה בכמה מקומות], וע"ע חי' משנה הלכות (פסחים כה ע"ב, קא ע"ב מדפי הספר) מש"כ בזה.

[על עיקר דין זה, דהאשה אינה מחוייבת למסור נפשה כדי להמנע מביאת איסור, ומשום שאינה אלא "קרקע עולם", ראה יומא (פב ע"א), ובתוס' (שם, וביבמות נג ע"ב, וכתובות ג ע"ב), בעל המאור ורמב"ן במלחמות (פסחים ו ע"ב מדפי הרי"ף, וראה שם דתליא בגירסאות השונות שבסוגיא דהתם), רא"ש (יבמות פ"ו סי' א), ס' אגודה (פסחים סי' יח), ורמ"א (יו"ד סי' קנז סעי' א). על שיטת הרי"ף והרמב"ם בזה נחלקו הדעות, וראה ברכי יוסף (יו"ד שם ס"ק ב) בשם ס' תוספת יוה"כ (יומא שם), דאין לחלק לענין ביאות האסורות בין האיש לאשה, וע"ע חי' הגר"ח הלוי הל' יסודי התורה (פ"ה הל' א), ובגליוני החזון איש שם שדחה דבריו].

באבני נזר (אבהע"ז סי' טו בסופו) נקט אף הוא, כי מה שאמרו "אשה קרקע עולם היא", היינו דוקא באופן שאין לה צורך בביאה עצמה, והוא מצד עצמו עושה מה שירצה, אבל אם יש לה תועלת בעצם הביאה, שעל ידי כך היא סבורה שירצה בה ולא ימיתנה, איסור גמור יש בדבר, ודינה ביהרג ואל יעבור, כיון שמעשה הביאה נעשה ברצונה. ועיי"ש ראיותיו. ונמצא לפי דבריו, דלא מיבעיא שנאסרת לבעלה אלא גם דינה בזה ביהרג ואל יעבור.

[6] בית מאיר (סי' קעח סעי' ג). וטעמו, משום שהנשים אינן בקיאות בדינים ובודאי אינה יודעת שהיא צריכה למסור נפשה לכך, וממילא דינה כשוגגת שאינה נאסרת לבעל ולבועל. ואף שלדעת המהרי"ק אומרת מותר [שסברה שהזנות אינה אסורה מן הדין] נאסרת לבעלה, ומשום "שמעלה מעלה" ביחס האישות שביניהם, וכפי שיבואר להלן, כאן שאינה עושה זאת מחמת חמדת הביאה אלא אנוסה היא בכך מחמת השבאי המאיים להורגה, אין בעילה זו נחשבת כמעילת מעל, אף שמן הדין היתה צריכה למסור נפשה ולא לעבור באיסור זה [היפך דברי האחרונים לעיל שאסרוה לבעל גם כשהיא מותר להבעל, דוקא מחמת סברת המהרי"ק].

ויש לדון לדבריו, מה יהא באופן שהשבאי אינו תובע אותה שתבעל לו, אלא היא משדלת אותו שיבוא עליה, ולהצד שדינה בזה ביהרג ואל יעבור והדבר אסור [וכדעת הנודע ביהודה והאבני נזר דלעיל], אם גם באופן זה סבור הבית מאיר שאין כאן מעילת מעל והיא מותרת לבעלה.

ובהקדם בירור דין זה, יעוי' ברמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה הל' ד) שכתב: "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם וכו', ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס". ובהמשך דבריו שם (הל' ו) כתב: "כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה – עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".

ולכאורה נראים הדברים כסותרים זה לזה, דכיון שהקל הרמב"ם בעונשו של העושה באונס שאינו ענוש מיתה, מפני מה החמיר על המתרפא בע"ז לעונשו בעונש הראוי לעושה במזיד, הרי בלאו הכי שניהם עשו באיסור ושניהם אנוסים על עצם הדבר. וכבר נתבדרו הדברים בי מדרשא, ד"מתרפאין" שאני, דכיון שאינו אנוס על גוף המעשה אלא שבא להנצל ממחלתו על ידי עבירה זו, לא חשיב אונס כלל ונענש על כך בכל חומר הדין, וכ"כ באור שמח שם, וע"ע ש"ך (חו"מ סי' שפח ס"ק כב), ואבני נזר (אבהע"ז סי' טו בסופו). וכ"כ במרכבת המשנה שם, והוסיף, שהרי ידועים דברי הרמב"ן בפ' בחוקותי שאדם אינו מצווה כלל להתרפאות ודי לו בבטחונו בקב"ה, אלא שהיתר בעלמא הוא, ואם כן ודאי אין לו לרפא עצמו בדבר האסור לו באותה שעה.

יתירה מזו נראה, שמצד עצם האיסור אין חילוק בין ג' עבירות אלו לשאר איסורי תורה לענין אונס, וכשם שלענין שאר מצוות קיי"ל ד"אונס רחמנא פטריה", כך הוא לענין ג' איסורים אלו. אלא שמצוה בפני עצמה היא המוטלת עליו למסור נפשו לקיומם משום מצות קידוש ה', ועל המנעו מקיום מצוה זו לא מצינו עונש מיתה. משא"כ לענין "מתרפאין", דכיון שבידו הדבר מסור להחליט אם לעבור על האיסור אם לאו, לא נחשב הדבר לאונס, ומשום כך נענש הוא על כך כעושה במזיד, ודו"ק.

וביותר נראה כן לפמש"כ הגרעק"א (כתובות ל ע"ב) והחמדת שלמה בתשובותיו (סי' לח), דגדר דין "אונס רחמנא פטריה", הוא שבאונס נחשב הדבר כאילו נעשה המעשה מאליו ואין הוא מתייחס לעושה כלל, ועיי"ש ראיתו מדברי התוס' (ב"ק לה ע"א). [ובביאור הסברא בזה יש כמה דרכים באחרונים, ראה קובץ שיעורים כתובות אות ה ובקונטרס דברי סופרים ס' ג, וחי' הגר"ש שקאפ שם סי' נ, וע"ע בית האוצר כלל כד, דובב מישרים ח"ג סי' ק], וא"כ מוכרח לכאורה כדברינו שדין יהרג ואל יעבור בג' עבירות אינו מחמת חומר האיסור שבהן, שהרי בלאו הכי אינו נחשב כעושה העבירה, אלא דמצות קידוש ה' היא זו המחייבתו למסור נפשו ולקיימן [אף שיש לדחות ולומר היפך הדברים, דמחמת חומר האיסור חייבה תורה למסור נפש על ג' ענינים אלו, וממילא על ידי כך גם אינו נחשב כאנוס שהרי הוא מחוייב למסור על כך את נפשו, ואף כשעושה באונס נחשב לו כמעשה ממש, ודו"ק].

ובאמת, אחר העיון אינה ה' לידי ומצאתי כדברים אלו ממש בשאילתות דרב אחאי (שאילתא מב), דהחיוב למסור נפש על ג' עבירות אלו אינו מחמת חומרתן, אלא משום שמקיים בכך מצות קידוש ה', עיי"ש. [אופנים אחרים בביאור דברי הרמב"ם שם, עי' דרך המלך שם אות ב, ובפי' מים חיים לפר"ח ע"ד הרמב"ם שם].

ומבואר, שאכן שני דינים שונים נאמרו בג' עבירות אלו: א. דבמקום אונס חייב כל אדם למסור נפשו לקיומן משום מצות קידוש ה'.  ב. דמחמת חומר איסורייהו ליתא לדין "וחי בהם", ולפיכך, אסור לאדם לרפא עצמו בהן, ואם עשה כן דינו כמזיד וכדלעיל.  

בדרך זו מבאר המנחת חינוך (מצוה רצה) את שיטת רבי ישמעאל (יומא פה ע"א), שסבר שדין "פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה" נלמד מהבא במחתרת דדמו מותר, ולא מקרא ד"וחי בהם" [ראה סנהדרין עד ע"א]. והיינו, משום דמדין "וחי בהם" אין ללמוד להתיר אלא במי שאנוס על עצם המעשה, וכגון שבא אנס וכופהו לחלל את השבת, אבל חולה היכול להתרפאות על ידי חילול שבת אינו אנוס בכך, אלא שיכול הוא להנצל על ידי מעשה האיסור, ובהא מאן יימר דשרי. ולזה הוזקק לדין "הבא במחתרת", לומר, שגם בכהאי גוונא לא קפדינן אחילול שבת. ומ"מ מבואר מכאן שהמתרפא באכילת איסור אינו נחשב אנוס [ואעפ"כ התירתו תורה לבד מבג' עבירות חמורות].

ולפי דברים אלו, נראה לבאר את סברת כל אותם אמוראים שחלקו על דברי רבי ישמעאל, ולמדו דין "פיקוח נפש" מקרא ד"וחי בהם". משום שלדעתם, דין זה דהעובר על אחת ממצוות התורה באונס פטור מעונש, אינו נלמד מ"וחי בהם", אלא מן הכתוב "ולנערה לא תעשה דבר" [כמבואר בכתובות ג ע"א], ונמצא, שהכתוב "וחי בהם" עצמו מיותר ונדרש לענין "מתרפאין", לומר שאף באופן זה מותר לחלל את השבת. ולכן, לענין ג' עבירות חמורות אלו דליתא להאי דרשא, כל המתרפא בהן חייב מיתה כעושה במזיד.

ומעתה נהדר לנידון דידן, דלכאורה יש לדון, אם כל דברי הבית מאיר אמורים דוקא באופן שהשבאי תובע אותה למעשה עבירה, דאף שהיא מחוייבת למסור נפשה ולקדש שמו ית' ברבים, מכל מקום דינה כאנוסה ומעשה הביאה כלל לא מתייחס אליה, ואפשר שמשום כך סבר הבית מאיר שהיא מותרת לבעלה. או שגם באופן שהיא זו המשדלת אותו שיבוא עליה כדי לרצותו שלא יהרגנה נמי דינא הכי, כיון שסוף סוף אין רצונה בהנאת הביאה אלא להציל נפשה מתחת ידיו.

ומסברא נראה לפי מה שנתבאר, דבאופן זה היא נאסרת לבעלה לכולי עלמא, שכן יסוד דין "מעילת מעל" הוא שכאשר האשה נבעלת לאדם אחר באופן הפוגם במה שמתחייב מיחס האישות שביניהם, היא נאסרת לשוב אליו כבתחילה מחמת בעילה זו. ובזה גופא חלוק דין "אונס" מ"מתרפאין": כאשר האשה נבעלת באונס, מחמת דיני האישות אין בכך כל איסור, אלא שלא קיימה בזה את המצוה המוטלת עליה לקדש שמו ברבים, והוא דין שבינה לבין המקום ואין לו ענין עם שיעבודיה לבעלה. משא"כ לענין "מתרפאין", דכיון שהתורה אסרה עליה להציל נפשה על ידי ביאה זו, נמצא שדין האישות שביניהם מחייב אותה למסור את נפשה ושלא להבעל באופן זה לשבאי, ובהמנעה מקיום חובתה זו, היא פוגמת ביחס האישות שבינה לבין הבעל ונאסרת לשוב אליו כבתחילה.

בעיקר סברת הבית מאיר שהנשים אינן בקיאות בדין, יש לפקפק, על פי מש"כ הש"ך (חו"מ סי' סו ס"ק נו) בנדונו: "מה שכתב כולי עלמא לאו דינא גמירי והיא יראה למחול כו', הוא נגד הסברא, דהא אשכחן כמה מיגות חמורות יותר מזה שצריכים לימוד ועומק גדול בים התלמוד שהאשה נאמנת באותן מיגות, וכל הש"ס והפוסקים מלאים מזה בכמה מקומות, ולא אמרינן שמא אינה יודעת הדין. ואם מצינו לפעמים בש"ס אטו כולהי נשי דינא גמירי, היינו דוקא במקומות שאמרו הם ושם יש טעם בדבר". ע"כ. מיהו יעוי' בתומים (שם ס"ק לב) דבזמן הש"ס היו בקיאות.

[7] ראה שו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה ח"ב סי' קלט). ובטעם הדבר נ"ל, דכיון שלא היה תחילתה באונס ממש, סופה מוכיח על תחילתה, שכבר בתחילה היה ניחא לה בביאתו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל