תרעה עד שתסתאב – צער בעלי חיים

שאלה:

אנו לומדים ומלמדים משנה יומית, לא פעם נתקלנו במצב שאינו ברור דיו, כיצד המשנה מורה במקרים מסוימים שבהמה בעיקר פרה, תהא הסיבה אשר תהא, תוחזק ברפת ללא מזון עד שתמות, בהגדרה הלכתית נתקלתי בשני מצבים
תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב או חַטָּאת תָּמוּת ואני מדבר על המונח השני חַטָּאת תָּמוּת
הרי נאמר מפורשות בתהלים: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו"
אנו לומדים מחובת פריקת מטען חמור מספר שמות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ את המקור המקראי לאיסור זה.
במסכת בבא מציעא מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל ייסורים משמיים. ייסורים אלו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.
הרמב"ם אף פוסק שיש לפרוק בהמה אפילו בשבת ממשאה, משום צער בעלי חיים.
שילוח הקן
.לא תחסום שור בדישו
לא תחרוש בשור ובחמור יחדו האבן עזרא כתב כי "שכוח החמור אינו ככוח השור"

אני זוכר את אבי ז"ל שלימד אותי בילדותי בקשר להזנת בעלי חיים את מה שמצאתי מאוחר יותר במסכת גיטין שאסור לאדם לטעום כלום ממאכליו עד שיתן אוכל לבהמתו.

תשובה:

שלום וברכה

המינוח תרעה עד שתסתאב אינו סותר צער בעלי חיים, לא מדובר שחלילה גורמים לה להנזק וכדומה, אלא הכוונה שהיא אסורה באכילה ובהנאה ופשוט נותנים לה לחיות עד שאולי במקרה יפול בה מום כדרך העולם ואז ניתן יהיה למוכרה – לפדותה. במקרה שלא יפול בה מום אז היא תחייה בנחת עד זקנה ושיבה.

במקרה של בהמה שהרגה וכיוצא בזה יש ענין של עונש כמיתת הבעלים כך מיתת השור, שם יש סקילה או כונסים לכיפה, ראה סנהדרין דף פ', אבל זה כבר ענין אחר כמובן.