מעמדם ההלכתי של בני הקהילה האתיופית

[1] מבוא היסטורי

בראשית בירור יהדותם ויחוסם של עולי אתיופיה – בני קהילת ביתא ישראל, ננסה לסקור את הרקע לדיון זה באופן מתומצת, אף כי יש להרחיב בו רבות:

המקורות הידועים לקשר בין בני קהילה זו לעם היהודי, הם בראש ובראשונה ספר המסעות של אלדד הדני, נוסע יהודי מהמאה ה-9 – תקופת הגאונים, שמתאר בכתביו קהילה יהודית בת חורין בארץ כוש המיוחסים לשבט דן, כתביו התפרסמו והובאו בדברי רבים מגדולי חכמי הדורות, מהם שקיבלום כאמת שאין עליה עוררין, ומהם שפיקפקו באמינות עדותו כפי שיבואר. מאותה תקופה קיימת גם תשובתו של רב צמח גאון (דפוס מנטובא), שמקבל כאמת פשוטה מציאותה של קהילה כזו, ואף מתאר את התהוותה. לדברי רב צמח גאון שבט דן שלא גלה עם בני שאר עשרת השבטים על ידי תגלת פלאסר, גלה מרצונו לארץ כוש כ-31 שנים לאחר מכן, בשנה החמישית למלכות אחז, קל"ה שנה קודם חורבן הבית.

עדותו זו של אלדד הדני הובאה גם בס' מגילת סתרים לרב ניסים גאון. אמנם יש שדחו עדות זו, ראה אבן עזרא (שמות ב כב) שעדותו של אלדד הדני אין לה יסוד ותמך במקורותינו, ואין לקבלה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם בן ברוך (סי' קצג).

קצת מקור נוסף לכך שיש מבני עשרת השבטים שגלו לארץ כוש, מצינו בשני כתובים בספר ישעיה, שם נאמר (יא יא): "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים". וכן נאמר להלן שם (כ ד): "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש, נערים וזקנים וגו'". הרי שאכן בגלות אשור גלו בין השאר גם לארץ כוש.

אמנם בצפניה (ג י) מתרגם התרגום "כוש – הודו". ונראה איפוא, שכל הארצות שמדרום למצרים היו נקראות כוש, ואין הכוונה לארצות אפריקה בדוקא, ובהודו ידוע שהיו יהודים ואולי גם מבני עשרת השבטים, ואין בכך חידוש.

אדרבה, לגבי גלות אשור יש יסוד להניח שלא גלו לאפריקה כלל, כפי שנאמר במלכים (ב', יז ו): "בשנת התשיעית להושע לכד מלך אשור את שמרון, ויגל את ישראל אשורה, וישב אתם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". על פי המחקר, כל המקומות הללו הם באסיה, בעיקר באיזור החידקל – עירק ופרס, ובגבול אפגניסטן רוסיה, אך לא באפריקה. ואף שאמרו בסנהדרין (צד ע"א) שגלו ל"אפריקי", כבר העירו הפרשנים שאין הכוונה ליבשת אפריקה, שהרי רש"י בסנהדרין (קי ע"ב ד"ה וישליכם) מציין על הפסוק הנ"ל במלכים את דברי הגמרא אלו שגלו לאפריקי, וכיון שנתברר למעלה מכל ספק שפסוק זה במלכים אמור על מקומות שונים באסיה, בהכרח "אפריקי" הוא שם מקום בתוך הארץ ולא שם היבשת [ויש עוד להאריך בראיות שלעיתים אפריקי הוא שם מקום, ואכ"מ].

ובאמת, גם במסורת בני הקהילה עצמה יש בזה סתירה ידועה, כפי שהדבר ניכר באופן בולט בספרו של אחד מזקניהם הידועים "תשובות אבא יצחק" (שנת 1848 לספה"נ), שהוא אחד המקורות החשובים להבנת מסורתם, שם בתשובה 1 כתב "באנו בזמן שלמה" [בכך הוא מתייחס לאגדה החבשית העתיקה, לפיה מלכות חבש מיוחסת לצאצאי מנליק, בנו של שלמה המלך ממלכת שבא, ששלחתו אמו לבקר אצל אביו המלך שלמה כדי שיחנכו, ולאחר זמן, שלח עמו המלך שלמה קבוצת אנשים שילוו אותו לארצו, והם נשארו בחבש, כאשר לפי מסורת זו, כל קהילת ביתא ישראל הם צאצאיהם של אותו מלווים]. ובתשובה 9 שם כתב: "באנו בזמן שלמנאסר" – גלות אשור, כאשר בכך הוא מתייחס למוצאם מבני עשרת השבטים – שבט דן, שכאמור גלה מרצון לאיזור כוש אחר גלות אשור.

יש שרצו למצוא סימוכין ליהדותם של בני הקהילה, מכח היותם מכונים מזה מאות רבות של שנים בשם "פלשים", שפירושו גולים, כביכול הם לא בני המקום אלא קהילה גולה מבני ישראל. אך אין אמת בהשערה זו, שכן לפי המתברר, כינוי זה בא להם בזמן מלכות המלך החבשי הידוע איסחק (1413 לספה"נ) שלחם קשות בעד התפשטות הנצרות בארצו, וקבע שכל איש מבני קהילת ביתא ישראל שלא יקבל עליו את הנצרות, "הניחוהו להיות פלשי". כלומר יש לנשלו מאדמותיו ומביתו. ואכן רוב בני הקהילה לא קיבלו עליהם את הנצרות באותם ימים, ומסרו נפשם על מסורתם, והם אכן נושלו מאדמותיהם והחלו לעסוק לפרנסתם יותר במלאכות כפיים, כמו תפירה ועוד, ובשל כך כונו "פלשים". כפי שמופיע בכתביהם. מאז ומתמיד ראו בני הקהילה בכינוי זה תואר גנאי, ולא סימן ליהדותם.

[בעיקר נדון זה, יש לציין למה ששנינו במשנה (סנהדרין פ"י מ"ג): "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר (דברים כט) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן". הרי שלשיטת רבי עקיבא שהלכה כמותו מחברו, אינם עתידים לחזור].  

דעת אחרונים הסוברים שהפלשים הם מעשרת השבטים

ומכל מקום בין האחרונים מצינו לרבים שקיבלו כאמת פשוטה את נוכחותם של קהילות יהודיות בחבש – אתיופיה, ראש לכולם בענין זה הוא הרדב"ז בתשובותיו (ח"ד סי' רצ ובעוד מתשובותיו [נפטר בשנת ה"א של"ג]), שכתב בנדונו לענין אשה כושית הבאה מחבש ושני בניה עמה וכו': ונתברר שהיא מזרע ישראל משבט דן אשר שוכנים בהרי כוש וכו', והדבר מפורסם דלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש שיש בה שלוש מלכויות, קצתו ישמעאלים וקצתו ארמיים המחזיקים לדתם, וקצתו ישראלים משבט דן, וכפי הנראה הם מכת צדוק ובייתוס הנקראים קראים, שהרי אינם יודעים תורה שבעל פה, ואין מדליקין נרות בלילי שבת", וע"ע מש"כ בזה שם (סי' ריט, ובח"ז סי' ה). ועמו תלמידו המהריק"ש בערך לחם (יו"ד סי' קנח, ושם סי' רסז סעי' יד), שנוקט בפשיטות שהפלשים הם יהודים בני שבט דן ומצוה לפדותם מן השבי. וכן הובא בס' כבוד אלוקים לר"א מגאש בן דורו של הבית יוסף, שיהודים גלו לחבש והקימו שם מלוכה. גם רבי אברהם בן הרמב"ם מביא באגרותיו את דברי אלדד הדני כעדות אמת ועוד בקדמונים.

כמו כן גדולי וחכמי ירושלים עסקו בנושא זה רבות במשך כל המאות שנים האחרונות, התכתבו בענין זה עם בני הגולה, ואף יצאו לחפש אחר עשרת השבטים האבודים באיזורים אלו, כלומר היתה להם ידיעה על בני קהילות יהודיות באיזור זה, ומכתביהם נמצאים ומפורסמים בגינזכים השונים, ביניהן מרבי ישראל אשכנזי (1521 לספה"נ), ורבי אברהם הלוי (1528 לספה"נ), ולא ראיתי להעתיקם כאן, מחמת אריכות הדברים. כמו כן, בספר אבן יעקב לתייר הנודע רבי יעקב ספיר (פרק י) מובאות עדויות רבות על אנשים שפגשו יהודים בחבש, ומתארים את דרכיהם ואופן התנהלותם. אמנם עדותו זו היא מכלי שני, שכן הוא עצמו כנראה לא ביקר שם.

באגרות ר"ע מברטנורא (שנת ה"א רמ"ח) במסעו לאיזור, מתאר כי פגש יהודים בני שבט דן בארצות כוש, ומספר על מלחמותיהם עם בני עם הארץ ועל גזירות הקיסר החבשי איסחק הידועות שאיימו להכחידם, וכיצד השתקמו ושוב הם פרים ורבים במקומותם. בדבריו הוא מעיד גם כי פגש כמה מהם שנשבו למצרים ו"הם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ואינם יודעים לשון הקודש". עוד כתב שם, כי לא ניתן להבחין אם מקיימים מצוות כמו הקראים או כמו הרבנים, כיון שבדברים מסוימים הם דומים לאלו ובאחרים לאלו [ונעסוק בכך מעט להלן], ומעיד שלדבריהם הם מתייחסים לשבט דן. כידוע, הג"ר עזריאל הילדסהיימר זצ"ל מגדולי אשכנז נקט אף הוא שקהילה זו מבני ישראל המה.

אמנם, דברי הרדב"ז היו אמורים בזמנו שתיירים שונים וכדומה היו סבורים שבני עשרת השבטים מצויים באיזה שהוא מקום בעולם שאינו ידוע לנו, מעבר להרי החושך, מעבר לסמבטיון, ולכך סבור היה שמצא שבט אחד מהם – בני שבט דן. אבל בזמנינו שכבר כל הארץ ידועה לנו, ואין כל ספק בכך שאין עוד שבטים בעולם שסבורים שהם מבני ישראל המה [למעט סימנים קלושים בגבולות אפגניסטאן אצל בני הטאליבן, אך לא באופן שמשכנע ממש. גם הם עצמם לא רואים עצמם כישראל, ואדרבה יש ביניהם שנאה כבושה לישראל ככל המוסלמים בני זמנינו], דבר רחוק הוא לומר שכל עשרת השבטים כלו ואבדו ואילו שבט דן חי וקיים ומשמר את מוצאו לבדו [אכן ראה משנה הלכות חי"ז סי' יב שכתב, שאין בטיעון זה כדי לערער אחר יחוסם, ויובאו עיקר דבריו להלן].

מנהגיהם הדומים ליהדות

רבים מבקשים לזהות את יהדותם של בני קהילת ביתא ישראל מחבש – אתיופיה בהנהגות הדתיות שלהם המקבילות ודומות ליהדות, ועיקרן בנושא שמירת השבת שנהגו בה קפדנות רבה, עד שהיו עונשים עליה מיתה, אפילו בדבר קל כמו עיסוק בעניני חול בשבת, שאינו אלא מדרבנן. יום השבת בקרב בני הקהילה הוא יום רוחני קדוש שבו אין לעסוק בשום ענין של חולין או מלאכה טירחה, ואפילו השיחה בין איש לרעהו חייבת להיות בנעימות ובלחש. פיקוח נפש אינו דוחה מבחינתם שבת, ואף שהנוצרים סביבם ניצלו זאת רבות במהלך ההיסטוריה וקמו עליהם ביום השבת למלחמה, הם מסרו נפשם ולא השיבו מלחמה שערה עד לצאת השבת. יום זה מוקדש לישיבה ממושכת בבתי הכנסיות [שיש בהם דמיון רב למובא בתורה לגבי המשכן, הם מחולקים לקודש וקודש הקודשים, ויש בהם מזבח (בעיקר בריכוזים הגדולים), שם גם נמצא הספר "אורית" (=אורייתא) שזהו בעצם ספר התורה בגירסתו המשובשת שבידם, כתוב בשפת הגעז המקומית המיועדת לכתבי הקודש (גם של הנוצרים). כמו כן תמצא שם צלוחית אפר פרה אדומה וצלוחית הזייה לטהרה, ולחם מתובל המזכיר כביכול את ענין לחם הפנים. בריכוזים הגדולים יותר עשויה להמצא גם מנורת שבעה קנים. ה"כהנים" לבושים בגדי לבן בעת העבודה. הכהנים מתקיימים באמצעות קבלת עשרים וארבע מתנות כהונה – זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז ומעשרות מפרי וירק וכו' כדת ישראל].

כידוע, דיני השבת לפי מנהגי העדה, מקבילים כמעט בזהות מוחלטת עם המובא בספר "יובלות" שהוא אחד הספרים החיצונים, שלפי ההשערה נכתב על ידי יהודים כ-200 שנה לפנה"ס, ואומץ בזמנו על ידי כת האיסיים באמצע תקופת בית שני, ושרידיו נמצאו במערות ים המלח. ספר זה נדחה חריפות על גדולי הדורות מאז ומעולם, והוא סותר במקומות רבים למסורת ישראל ולאמור בתורה. אלא שיש שרצו לומר שהמצאותו בצורה כה מוחלטת וגורפת בקרב בני ביתא ישראל מוכיחה את שורש יהדותם, שכן את ספר היובלות בודאי לא קיבלו מהנוצרים המסיונרים בשנים מאוחרות יותר, שהרי כתבים אלו מעולם לא שרדו אצלם [בשונה מהתנ"ך שהופץ בכל העולם על ידי הנוצרים והמצאו ולקיחת התכנים ממנו אינה מוכיחה יהדות כלל]. כמו כן יש הלכות המצויות בידם מדברים שאינם מפורשים בתורה, כמו פרטי דיני השחיטה "שהייה חלדה והגרמה", איסור אכילת גיד הנשה, נטילת ידים וברכה לפני האכילה, הקפדה רבה בדיני נידה וטומאת יולדת וטבילת בעל קרי, ובכלל איזכור רחב לה' אלוקי ישראל בכל התפילות והאירועים המיוחדים, והאמונה בביאת המשיח.

ככלל, איסור עבודה זרה וכל שיתוף עם אמונת היחוד נחשבת אצלם לאיסור החמור ביותר [בשונה משבטים אפריקאים רבים שם העבודה זרה מצויה מאוד]. הפלשים מאמינים בעולם הבא ובשכר ועונש [אך לאמונה זו שייכים במידה דומה גם החבשים הנוצרים], ואף בתחיית המתים. הם מאמינים בקיום מלאכי עליון, ובכך שכל אדם מלווה כל ימיו בשני מלאכים – יצר הטוב ויצר הרע.

אמנם ראה להלן מדברי המפקפקים בכל זה, וסבורים שעדיין יתכן שלמדו את כל הנ"ל לבדם מהתנ"ך או על ידי מסיונרים עוברי אורח, ואין הם צאצאי גולי עשרת השבטים.

החשש שנתערבו בהם נכרים

אחת הנקודות המרכזיות שהתעוררו בענין זה, היא עד כמה יש לחשוש שבמרוצת הדורות התערבבו ביניהם נכרים מעם הארץ, שכן גם אם נניח שיש אמת ביחוסם אחר עשרת השבטים, אם התבוללו בין הגויים אפילו באופן חלקי, שוב אין מקום ליחסם לישראל בלא גיור.

לגבי טענה זו, המצדדים ביחוסם הישראלי מצביעים על ההקפדה היתירה והקיצונית מאוד של בני הקהילה והתבדלותם המוחלטת מהסביבה הנוצרית הנכרית באופן חד משמעי. אחד הכללים הבולטים במסורתם הוא ה"אטינקון" – חיוב הטבילה בנהר כדי להטהר ממגע של גוי. כלומר, לא רק אכילה משותפת עם גוי או אפילו מאכל שנגע בו גוי או הכינו משוקצת אצלם ביותר [פלשי שאכל אצל נכרי, מתענה שבעה ימים בהם הוא אוכל רק מעט קטניות לא מבושלות ושותה סם משלשל, עד שיטהר גופו מכל המאכל הטמא, ואחר כך יטבול לטהרתו], אלא גם מגע סתמי של גוי בגופם מחייב טבילה במים חיים. לעולם לא יכניסו גוי הביתה, לשם עסקיהם היו מקימים סוכה מחוץ לבית ששם יוכלו לקבל גוי הנזקק להם. ומכאן יש לומר שחזקה של ממש היא שאין לחשוש אצלם לנישואי תערובת. אדם שיפר את חוקי ההתבדלות הזו בצורה כה משמעותית, עד כדי נישואין, ודאי יוקע וינודה ויוצא מתוך הקהל.

אמנם, כנגד זאת נראה שיש לכאורה עדות ברורה על כך שהתערבו ביניהם גויים. שכן בסידור תפילותיהם בסופו מופיע קטע בשפת הגעז הקדמונית בה מתקיימות כל תפילותיהם, שם מתוארת השושלת המיוחסת למלכה החבשית "יהודית – ג'ודית" שמלכה בחבש במאה העשירית לספה"נ וצאצאיה החזיקו במלוכה כשלוש מאות שנה, ושם מסופר, שבשנת 1314 לספה"נ, נערכו מסעות כיבושים שונים על ידי בני המלוכה ו"רבים מעמי הארץ התיהדו". כמו כן מופיע שם, שבימי המלך יעקוב בשנת 1434 לספה"נ שוב נערך מסע כיבוש שגרם לנוצרים רבים להתיהד.

ומכאן יש לדון, שהואיל והחובה לעשות את מעשה הגיור בפני בית דין מעכבת בחלותו [ראה יבמות מו ע"ב "גר צריך שלושה – משפט כתיב ביה", וראה טוש"ע סי' רסח סעי' ג שהוא לעיכובא, אף שדי שיקבל מצוות בפניהם, ואין צורך שכל חלקי הגיור יעשו בפניהם], גיור זה שנעשה בפני תינוקות שנשבו אלו שאינם בקיאים בהלכות היסודיות של היהדות, אינו כלום [זאת מלבד עצם החשש שכלל אינם יודעים את פרטי דיני הגיור במילה וטבילה כהלכה]. ואף שאין צריך לזה בית דין סמוכים, מכל מקום חובה שיהיו בית דין הכשר לדיני ממונות, ומהני מדין "שליחותייהו דקמאי קעבדינן" וזה אינו שייך בבית דין של עמי הארץ כעין אלו [ראה שו"ע שם ונו"כ ובשו"ת אהלי יעקב (למהריק"ש) סי' יא, וראה עוד שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קס, ח"ב סי' קכז וע"ע לעיל שם סי' קכג, וראה ס' עמק ברכה עמ' קיח בשם הגר"ח מבריסק, שהעלה חשש כזה לענין יחוס בני קהילות הקראים, וראה עוד מה שכתבנו בזה בס' משנת הגר פרק שלישי].

אמנם בשו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' יב) דן בארוכה בשאלה זו, חדא, דמן הסתם אף אם התווספו עליהם גרים אינו אלא מיעוטא דמיעוטא [שהרי עצם הגרים הם מיעוט, וגם בין הגרים האלו עצמם, לזכרים שנתערבו בהם אין לחוש שהרי קיי"ל דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר, וכל החשש הוא רק לגבי נשים שנתערבו בהם], ובכל בן העדה הבא לפנינו יש לילך אחר הרוב שאינו מהם. כמו כן הוסיף, דיש לצרף בזה השיטה שהובאה ברי"ף ובמאירי בשבת (סח ע"א) לענין גר שנתגייר בין הגויים דקבלת גרות בפני בית דין אינה אלא לכתחילה ולא לעיכובא. ועוד צידד שם, שמכך שנראה שנהגו במילה ופריעה כישראל שמע מינה שמזרע היהודים הם. ומכל מקום לא הכריע בזה שם לקולא, כיון שלא ניתן לברר מה אירע בהם כל השנים, ואף לאחר שהעיד עליהם הרדב"ז.

מלבד זאת, השפעת בני הקהילה על הכנסיה החבשית הנוצרית היא רבה, לפי מנהגי הנכרים שם כל תינוק נימול ביום השמיני ללידה, ואף יש מחוקי הכשרות שהתקבלו על החבשים הנוצרים, טומאת קרי ונדה נהוגים גם אצל הנכרים שם במידה מסויימת, ורבים מהם אף לא מחללים את השבת. החבשים הנוצרים לא מבצעים פולחן מול תמונות ע"ז ועוד. ממילא כאשר הם באים לפנינו היום, קשה להכריע מי מהם הוא אכן מבני הקהילה היהודית ומי קיבל מנהגים יהודיים כחלק מהשפעת הקהילה על הנוצרים שסביבם.

ועוד זאת, כבר העירו גדולי הדורות האחרונים, שכל התיעוד אודות מסורתם של בני הקהילה שם, ויחוסם לשבט דן, קיים רק מתקופת הגאונים, קרוב לאלף שנה לאחר שלפי דבריהם גלו לשם, נמצא שיש אי בהירות וחוסר מידע אודות פרק זמן של מאות רבות של שנים, מה היה עמם ואם אכן יש ממש במסורת זו.

[כמו כן, מתוך עיון בכתביהם ניכר שהעבדות היתה מקובלת במקומם, הפלשים היו קונים עבדים ושפחות ומגיירים אותם לשם עבדות, והיו משיאים אותם יחד. ואף שהיו מקפידים שלא להתערב בהם, נקל לשער שברבות השנים התערבו בהם צאצאי אותם עבדים ויש בכך פסול יחוס, וצ"ע בהערה זו].

צבע עורם

יש גם שהעירו, דהנה, במשנה בנגעים (פ"ב משנה א) אמרו: "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים". והנה, בני עדה זו הם שחורים ככל בני מקומם, ונראה שאינם מבני ישראל, ואינם אלו שהעידו עליהם הרדב"ז והברטנורא שאינם שחורים ממש, אלא הם בני שבט מקומי אפריקאי.

וראה שו"ת משנה הלכות שם שעמד על הערה זו, וכתב ליישב על פי דברי הגר"א והתפארת ישראל שם: "שלשה בני נח התיישבו בג' רוחות העולם, שם במזרח, יפת בצפון, חם בדרום. ומפני שהחמה בדרום נמוכה היא מאד וקרובה ביותר אל הישוב, ע"כ בני האדם הדרים שם שחורים, וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום, הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש. ובני יפת הדרים בצפון (אירופה) ורחוקים מהשמש הם לבנים. וגומר דר בסוף צפון, הלכך הם לבנים ביותר. אולם בני שם התיישבו במזרח העולם, היא אזיען, והיא כמו האמצע בין אפריקה לאירופה, וא"י היא קרובה לאמצעית אזיען, לכן תושביה ממוצעים בלבנונית עורם".

וממילא י"ל, דכיון שעל פי המסורת שבידם גלו לשם כבר לפני יותר מאלף שנה, מן הסתם קיבלו את טבע אנשי המקום בצבע עורם, וכפי שבני נוח נשתנה טבעם לפי מקומות ישובם. וכן ניכר הדבר בקרב עדות שונות בקרב הישראלים המיוחסים, שיוצאי אירופה בעלי עור לבנוני ככל האירופאים, ויוצאי ארצות המזרח בעלי מראה כהה ככל אנשי מקומם. וע"ע סוגית הגמרא בשבת (לא ע"א).

הכרעת פוסקי זמנינו

הכרעת רוב ככל פוסקי ההלכה המובהקים בזמנינו היתה שיש לחייבם גיור לחומרא, ואין כל מקום לקבל את מסורתם כאמת מוחלטת ולהחשיבם כישראל ממש. כך הורה הגר"מ פיינשטין זצ"ל בעל שו"ת אגרות משה במכתבו הידוע לחתנו בשנת תשד"מ, וראה שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' מא), ובמשנה הלכות הנ"ל, וכך הורו עוד קודם לכן בשו"ת היכל יצחק ועוד רבים. וראה בהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' סו) שציין לפקפוקים הרבים שיש אודות יחוסם של בני קהילה זו, שכן מצויים בידם הרבה מאוד ספרי נצרות, והם נוהגים בפשיטות בדברים שהם כנגד ציפור הנפש של עם ישראל כמו הקרבת קרבנות בבמות, וכל יחוסם נסמך על מסורת שבעל פה, ואין להם שום כתב מסודר של דברי ימיהם. עוד ציין לדברי חוקרים שונים שפקפקו ביחוסם במשך הדורות.

כמו כן, ידוע כי בתחילת המאה ה20 לספה"נ שלחו אירגון כי"ח את מר י"פ ועוד פעילים כדי להקים שם בתי ספר יהודיים וכדומה, וקשה לשחזר היום מה היה מנהג הקהילה ומאז ומתמיד, ומה למדו מאותם יהודים שבאו לקרבם. כל זאת, בשונה מקביעתו של הגר"ע יוסף זצ"ל בתשובתו הידועה בענין זה משנת תשל"ג ופעמים נוספות לאחר מכן, שסבר שהם יהודים לכל דבר וענין [וע"ע בצי"א שם, שחששו מפסול ממזרות בהם, וכדלהלן].

חשש ממזרות

אמנם, החשש החמור יותר בכל הנ"ל, הוא דוקא להצד שבני קהילה זו הם צאצאי עשרת השבטים וישראלים, שמא יש בהם ממזרים רבים, וזאת משום שלכאורה הליך של קידושין היה קיים אצלם, אבל הגירושין נעשו בלא גט אלא בהסכמה בעלמא להפרד, ונבאר:

לגבי נתינת המתנות החוזרת ונשנית בין בני הזוג בשבועות שלפני חגיגת הנישואין, כפי מסורת בני הקהילה, כבר העירו רבים שאין בזה חשש קידושין, שכן המתנות כולן ניתנות מאבי החתן לאבי הכלה ולהיפך, ואין כאן נתינה מן הבעל לאשה לשם קידושין. אלא שלכאורה נעשים שם קידושין בביאה ובפני עדי יחוד [הליך הנישואין אצלם ממושך יחסית, וכולל סעודה רבת משתתפים בכפר בו מתגוררים בני משפחת הכלה, שם אורכת השמחה כמה ימים, ולאחר מכן מתקיימת שוב סעודה כזו גם בכפרו של החתן. אלא שבמהלך החגיגה בכפרו של החתן, מתייחדים בני הזוג בפני עדי יחוד לצורך ביאה, כאשר לאחר מכן החתן יוצא ומודיע שמצא לה בתולים (אגב, מנהג זה היה מקובל בחלק מקהילות עדות המזרח בשנים קדמוניות, שהחתן מראה את דם הבתולים), ורק בכך מאשרים את נישואיהם, כאשר אם לא מצא לה בתולים נערך מיד הסכם גירושין והכלה חוזרת לביתה בבושת פנים]. אך, כאמור הגירושין לעולם לא נעשו אצלם בכשרות, בשנים עברו הם היו בהסכמה בפה בלבד תוך קריעת שטר הכתובה לשנים, ובשנים מאוחרות יותר נעשה הדבר בכתיבת חוזה משותף לפירוק הנישואין ולקבלת אחריות הבעל על מזונות הבנים, אבל לא בגט כשר. ואם כן קיים לכאורה חשש לממזרות, שהרי הם מתירים אשת איש לעלמא.

[כמו כן, מתוך חקירה אודות מנהגיהם, ניכר שהרבה מאוד מדיני העריות לא היו ידועים להם, אף אלו המפורשים בתורה, כמו יבום וחליצה שאדרבה נחשב להם כחרפה ואיסור גמור, בשונה מכתות אפריקאיות אחרות שנוהגות ביבום, אף שלא ידוע להן כל קשר ליהדות. אמנם לאידך קיימת אצלם הקפדה רבה שלא להנשא לקרובי משפחה, עד שבע דורות].

אלא שכאן יש לדון, האם אותם עדים המצויים שם נחשבים כעדים כשרים שיש תוקף לקידושין הנעשים בפניהם, אחר שאינם שומרי תורה ומצוות כדת משה וישראל. ויש שציינו בזה למה שכתב הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' עג, ח"ב סי' תשצו) לענין הקראים במצרים, שרבינו שמשון סבר לפוסלם משום חשש ממזרות, ומחמת הטעם הנ"ל שמקדשים כדת ואין תוקף לגיטין שבידם, והביא שם מכמה ראשונים שלא חששו לזה, ומחמת הטעם הנ"ל שעדי הקידושין שלהם פסולי עדות [עיי"ש שכן נראה ברמב"ם בתשובותיו, וכן מקובל בידו מהריב"ש ומהר"י בירב ועוד פוסקים]. והארכנו בדברי הפוסקים בזה לעיל סעיף ג' לגבי הקראים.

אמנם יש לדון אם לדמות בין הנדונים, שכן כת הקראים במצרים הכירו את דת משה והתנגדו לה, וחיו כל השנים לצד קהילה שומרת תורה ומצוות, ולכן סברא רבה היא לדון אותם כפסולי עדות, וככל נדונו של הרדב"ז שם אם יש להם דין מומר לכל התורה כולה. משא"כ כאן, שיש לצדד שאם היו יודעים את פרטי המצוות, אפשר שהיו מקיימים אותם, אלא שהיו מרוחקים מכל קהילה יהודית. וכפי שהדבר משתקף באגרותיהם לחכמי ירושלים, שם הביעו ביטול גמור לדעת תורה ביחס לעלייתם ארצה עוד לפני כ-200 שנה, ומן הסתם גם לגבי פרטי מצוותיהם.

אכן, בתשובתו הנ"ל של הרדב"ז מח"ד בתשובותיו (סי' אלף רצ) לענין אותה שפחה כושית, מוכח שלא חילק בענין זה, ולאחר שדן אם יש לחוש שהיא אשת איש במקומה, וא"כ בנה הנולד לה במקומם הוא ממזר, חזר על משנתו לענין כל בני קהילות הקראים, שאין תוקף לקידושיהם מחמת שאינם ביניהם עדים כשרים, הרי שלהדיא סבר שאין חשש ממזרות בקרב קהילות אלו שלדבריו הם צאצאי שבט דן. זאת, אף שבתשובתו (ח"ז סי' ה) עמד להדיא על החילוק הנ"ל שבין הקראים לבני כוש, לגבי נדונו אם יש מצוה לפדותם מן השבי אחר שאינם מקיימים תורה שבעל פה [ועל כן מי שקנה מהם מן הנכרים אינו יכול להשתעבד בהם כדין עבד עברי, דאדרבה מצוה עליו לפדותו], וכתב, דהקראים הם פוקרים ומורדים בתורה שבעל פה, אבל בני כוש המיוחסים לשבט דן, הם תינוקות שנשבו, ואין ספק שאם היו יודעים את פרטי הדינים היו מקיימים אותם, ורק מחמת ריחוקם וחוסר ידיעתם תפסו לעצמם פשטי המקראות עיי"ש באורך [ח"ז של תשובות הרדב"ז הודפס בדפוסים ישנים כשו"ת דברי דוד, עיי"ש סי' ה].

אמנם צע"ג טובא בדבריו, שכן בתשובתו זו שבח"ז סיים: "אבל לענין יוחסין אני חושש שמא קידושיהן קדושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין". ולא הזכיר את אותו ההיתר שכתב באורך בחלק ד', המתבסס על כך שכל קידושיהם נעשו בעדים פסולים, ונמצא שסתר בזה משנתו לכאורה, ויש שנקטו שתשובתו זו היא אחרונה ועיקר. כמו כן מדברי המהריק"ש הנ"ל מוכח שנקט בפשיטות רבה שאשה הבא מחבש עם בניה עמה היא בחזקת אשת איש גמורה, הרי שנתנו תוקף לקידושיהם.

כמו כן, ראה לעיל סעי' ג' מדברי הפוסקים שחששו בזה לענין הקראים, ואסרום להנשא בישראל או אפילו בינם לבין עצמם, מחמת החשש שמא האחד פסול והשני כשר, ולדבריהם נראה לכאורה שיש לחוש לזה לכאורה גם בקרב בני קהילה זו, והלכה פסוקה היא בכל מקום לאסור את הקראים מחמת חשש הממזרות, כפי שפסק הרמ"א בסוף סי' ד', וכפי שנקטו רבים מאוד מגדולי האחרונים וכמובא לעיל בדברינו שם. וראה שו"ת ציץ אליעזר (שם) שהאריך להוכיח שאין בינם לבין הקראים דבר, ופשיטא שיש לנהוג לגביהם בחשש ממזרות ושלא להתירם להנשא לכשרים.

[2] הרמב"ם (הל' מילה פ"ג הל' ז) כתב: "עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני השחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותם אליה, אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך, אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". ע"כ.

ומדבריו משמע, שאם היה נימול לשם מצוה היה מותר למולו, ואף מצוה יש בדבר (ראה בי' הרדב"ז שם). עפ"ז כתב בצפנת פענח שם, שאם נימול בגיותו לשם מצוה ובא עתה להתגייר, אינו צריך הטפה כיון שקיים את חובת המילה בזה שנימול בגיותו, וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' פב). כדבריהם אלו משמע בחידושי המאירי (שבת קלה ע"א).

אמנם יש מן האחרונים שפי' דברי הרמב"ם אלו בנכרי הבא להתגייר, וכפי שנראה בכסף משנה שם על אתר, ובזה הוא שאמר הרמב"ם שאם נתכוון לשם מצוה – כחלק מהליך הגרות, מותר למולו, ולדבריהם אין כל מקור מדברי הרמב"ם אלו שיש קיום מצות מילה בגוי. זאת ועוד, אף אם נקבל שלשיטת הרמב"ם יש קיום למצות מילה בנכרי, עדיין יש מקום לומר שלא יועיל לו הדבר כמילה לשם גרות, כיון שלא נעשה הדבר בכוונה הראויה, וראה בספרנו משנת הגר סימן כ"ז שדנו בזה על פי שיטות הראשונים השונות.

לענין הלכה נחלקו בשאלה זו גדולי ירושלים, דעת הגאון ר"ש סלנט היתה להקל בזה, שאין מחשבת הגרות מעכבת והעיקר שיכוון לשם מצוה, וכדבריו כתבו בספר חמדת ישראל (סוף ח"א, מפתחות דף יט), שו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' נט), שו"ת הר צבי (יו"ד סי' ריט), ושו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' לו) וראה שם שא"צ הטפה. וראה בזה עוד בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' קו).

אך יש מן הפוסקים שחלקו עליהם בזה, יעויין בתוס' ישנים ליבמות (מו ע"ב) שהקשו, דרבי יוסי סתר דברי עצמו, דביבמות (שם) איתא: "תניא: הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי – מטבילין אותו ומה בכך, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: אין מטבילין". והטעם בזה הוא, דחיישינן שמא לא היתה מילתו לשמה ודינו כערבי מהול שצריך הטפת דם ברית. ומוכח דמילת הגר צריך שתעשה לשמה, ונראה שהלכה כרבי יוסי, ואילו בשבת (קלז ע"א) אמרינן: "לא נחלקו אלא בגר שנתגייר כשהוא מהול, דלבית שמאי צריך להטיף ממנו דם ברית ולבית הלל אין צריך". וקיי"ל דהלכה כבית הלל. ומבואר שא"צ שתעשה המילה "לשמה", וכן מבואר בדברי היעב"ץ בהגהותיו שם.

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' א וסי' ש) עמד על קושיא זו, ותירץ, דחלוק בזה דין מילת ישראל ממילת הגר, מילת ישראל שאינה אלא מצוה בעלמא אין הכוונה מעכבת בה, אבל מילת הגר שתוכנה וענינה הוא שנכנס על ידה לקהל ישראל, הכוונה בה מעכבת (ועיין מש"כ בזה בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' קנד).

כדבריו אלו מוכח בדברי הרמב"ן במלחמות (שבת קלג ע"ב), ועיין עוד מה שכתב בזה בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח קמד), שו"ת בית נפתלי (סי' מא, דף לט ע"ב מדפי הספר), שו"ת מהר"ם בריסק (ח"ב סי' כו), ס' הזכרון להגר"י אברמסקי (עמ' נה), הגרי"ש אלישיב (קובץ מוריה שנה יח גליון א עמ' עח, קובץ תשובות ח"א סי' קו). וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנח וביו"ד ח"ג סי' קה, שלכאורה סתר בזה דברי עצמו, וצ"ע). דלכל הנהו פוסקים הכוונה לשם גרות מעכבת במילה, מן הטעם הנ"ל, דכוונת הגרות במילה אינה ככל כוונת מצוה בעלמא, אלא דבלא מחשבתו אין מילתו מהווה עשייה של גרות.

טעם נוסף כתב הגר"י אברמסקי שם להחמיר בזה ולהצריכו הטפה, דאפשר שאחר שנודע לו שאינו יהודי נתרצה בנכריותו, שהרי גדול הוא דטעים טעמא דאיסורא (עיין כתובות יא ע"א), ואח"כ שוב נתיישב בדעתו ורצה לקבל עליו גרות, ומחמת חשש זה יש להצריכו הטפת דם ברית.

מקור לשיטתו של הגר"ש סלנט וסיעתו, מצינו בסוגית הש"ס במסכת יבמות (מה ע"ב), שם אמרו שטבילת האשה לנידתה וטבילת האיש לקריו מועילה להם לשם גרות אף שלא היתה כוונתם לכך.

ואף שהט"ז (סי' רסח ס"ק ח) עמד כבר על דברי הגמרא אלו, וכתב שאין כל הכרח לפרש דכוונת הגמרא לומר שאין כל צורך במחשבת הלב ודי במעשה הטבילה לחוד, אלא שכאשר הנכרי טובל לקריו אומדים אנו מחשבתו שודאי היתה כוונתו בטבילתו זו גם לשם גרות, שאל"כ מה צורך יש לו בטבילה זו (וכפירושו מצינו להדיא במאירי שם), ולפי דבריו, כאן שהמוהל כלל לא ידע שהוא מל נכרי אפשר שלא תעלה לו מילה זו לשם גרות [וכ"ש להבנת הרמב"ם והרי"ף שם, שפירשו שטבילה זו הנעשית מחמת קרי אינה טבילת הגרות, אלא הוכחה בעלמא היא לומר שודאי נתגייר כהלכה], מ"מ כבר ביארנו בספרנו משנת הגר בסימן י"א שלדעת רבים מן הראשונים אין כוונת הדברים כן, אלא היא גופא קמ"ל שאין צריך כלל כוונה לשם גרות בטבילה, עיי"ש.

בקטן בן ח' ימים שנימול לשם מצוה ואח"כ נתברר שהוא נכרי, יש סברא נוספת לומר שלא תעלה לו מילתו זו לשם גרות, וזאת משני טעמים:

א. אף אם נקבל שגוי יכול לימול לשם מצוה, מ"מ אפשר שזהו רק כשנעשה הדבר מדעת הגוי, ולא כשנעשה הדבר בטעות, וא"כ בקטן בן ח' ימים שאינו בן דעת לא שייך דין זה [דדוקא למולו לשם גרות אפשר על דעת בית דין ולא למצוה בעלמא].

ב. כיון שנעשה הדבר בטעות, י"ל דלא חשיבא מילה לשם מצוה, דהוברר שהיה הדבר בטעות ואילו היה יודע המוהל שנכרי הוא, לא היה מל אותו [אכן אם נודע לו הדבר בקטנותו יש להקל בזה לטעמו של הגר"י אברמסקי דלעיל], וע"ע בכל זה בספרנו שם סימן כ"ז. ובלאו הכי מילת קטן צריך לעשותה בפני בית דין דוקא, כ"כ בדגול מרבבה (יו"ד סי' רסח). 

ומעתה לנדון דידן לענין עולי אתיופיה הבאים להתגייר, שהרי הם מלו מחמת שסבורים היו שבני ישראל הם, ומלו לשם יהדות, ואם כן דינם תלוי במחלוקת הנ"ל. כמו כן יש שצירפו לספק זה את כל אותן שיטות דגר שנתגייר כשהוא מהול אינו צריך הטפה. מיהו הכרעת הרבה מגדולי הזמן היתה להחמיר בדינם, ולהצריכם הטפת דם ברית, שתהיה גרותם לכולי עלמא בלא פקפוק.

טעם נוסף יש לחייבם בהטפה, ולכולי עלמא, שהרי כשם שקיים הספק לגבי הקטן הנימול שמא הוא נכרי, כך קיים אותו ספק לגבי הגדול שמל אותו, וממילא, כיון שמילת נכרי פסולה [ראה שבת קלה ע"א שהנימול על ידי גוי צריך הטפת דם ברית], נמצא שאף אותם הסוברים שמילה לשם יהדות עולה לו לשם גרות, אין דינם אמור אלא באופן שנימול על ידי ישראל, ולא באופן שנימול בפסלות.

האף אמנם שנחלקו לכאורה בענין זה השו"ע והרמ"א (יו"ד סי' רסד סעי' א), בקטן שנימול על ידי נכרי אם צריך הטפת דם ברית, דהשו"ע מיקל בזה והרמ"א מחייבו בהטפה, בודאי שיטת הרמ"א היא צירוף גדול לחומרא, יחד עם כל הנהו דס"ל דבמילת גר צריך כוונה לשם גרות [אמנם לכאורה נדון זה תליא בפלוגתא בגמרא בע"ז כז ע"א בטעם פסול מילת נכרי, אם הוא משום שמל שלא לשמה, או משום שהוא ערל, או גזה"כ היא, שהרי כאן אין חשש מילה שלא לשמה, וגם המוהל לא גרע מערבי מהול שדנו שם בגמרא דמהני. אבל אם מגזה"כ אף כאן יש לפוסלו, והוא תליא במה שנחלקו גדולי האחרונים אם מה שנכרי פסול לטווית ציצית וכדומה הוא משום שהנכרי אינו עושה לשמה, או משום שהוא מופקע מדין לשמה, ואין תוקף למחשבתו, וראה חי' הגר"ח (תפילין פ"א הל' טו) שהוכיח בדעת הרמב"ם שהנכרי מופקע מדין לשמה, ולפי זה ודאי הוא פסול גם למילת גרות, אף אם יעשה זאת במחשבת לשמה, וצריך הטפה. וראה מה שדן בזה לענין ציצית בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' ד) ואכה"מ להאריך בכל זה].

חיוב טבילת גרות לדעת המקילים

ומכל מקום טבילה לשם יהדות ודאי צריך ואין להקל, ואף שהיא טובלת לנדתה אין לסמוך על כך שיחשב כטבילת גרות. דהנה, הגרי"א הענקין דן במעשה שבא לפניו, באשה שנתגיירה שלא כהלכה ולאחר שנים החלה לנהוג בקיום המצוות בשלימות וחינכה בניה ובנותיה ברוח ישראל סבא, ולאחר זמן נודע לה שאין תוקף לגרותה ובניה נכרים, האם עליה לספר להם את הדבר כדי שיוכלו להתגייר כהלכה, אחר שהדבר כרוך בבושה וצער רב עד למאוד.

וצידד לומר, דכיון שנימולו לשם מצות מילה ומסתמא טבלו במקוה כשר בפני שלושה מישראל [ואף שלא בפני שלושה המיקל יש לו על מי לסמוך, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רסח סעי' ג], וכל הנהגתם אומרת קבלת מצוות, נחשב הדבר כאילו נתגיירו כדת וכדין. ואין חסרון במה שלא קיבלו מצוות בפני בית דין, וזאת משני טעמים, חדא, דלמקצת מן הפוסקים אין הדבר מעכב בחלות הגרות כמבואר בב"ח ריש סי' רסח וראה מה שכתבנו בזה בספרנו שם סימן י"א. ועוד, דכיון שנהגו בקיום המצוות ימים רבים לעיני כל ישראל, נחשב הדבר כראיית בית דין לשיטת מקצת פוסקים, כמבואר באורך בספרנו שם סימן מ"ה.

מיהו הסכמת הפוסקים אינה כן ודחו בתוקף קולא זו, ראה תשובת הגר"מ פיינשטין בעל אגרות משה (קובץ מוריה שנה כז גליון ד עמ' נז), ותשובת הגרי"ש אלישיב הנ"ל, וגם הגרי"א הענקין לא הכריע כן למעשה. ובפרט, דהסכמת הפוסקים שדין קבלת מצוות בפני בית דין מעכבת בחלות הגרות, ועל בית הדין לידע שמשמשים הם כדיינים כמבואר בספרנו שם פרק ג' בהרחבה.

ועיין עוד בס' הזכרון להגר"י אברמסקי שם, שהאריך להוכיח שכל הצד להקל בזה הוא רק לגבי המילה, שגם אצל אבותינו במצרים לא נעשתה לשם גרות, ולא בטבילה דפשיטא דצריך שתעשה לשם גרות כמו שהיה הדבר בעת מתן תורה, שזהו המקור לסדר הגרות כמבואר בסוגית הגמרא בכריתות (ט ע"א).

[3] במהלך מאה ושלושים השנים האחרונות יש מבני קהילת ביתא ישראל שהתנצרו והוצאו מתוך הקהילה, והם מכונים בלשונם בתואר הגנאי "פלאשמורה" – פלשי שהמיר דתו, קבוצה זו חיה לה בנפרד בכפרים משלהם, ומסתבר שהתערבו בהם נכרים רבים.

[הצד להחשיבם בכל זאת כיהודים, הוא משום שלמעשה הם היו מנודים במקומם הן מצד בני קהילת ביתא ישראל שראו בהם מומרים הבוגדים בדתם, הן מצד הקהילה הנוצרית הפרוטסטנטית שאמנם פעלה רבות כדי לנצר אותם, אך לאחר שביצעו בהם את זממם סירבו להתערב בהם וראו בהם גזע נחות. מחמת כן, באופן טבעי נשמרה במידה מסויימת התבדלותם מן הנכרים, חרף רצונם להתערות בהם, ולא בהכרח התערבו בהם נכרים בשיעור בעל משמעות, ועדיין יתכן שרובם צאצאי בני ביתא ישראל].

כמו כן, ידוע חידושו של המאירי (ע"ז כו ע"ב), שכתב: משומד לעבודה זרה, כלומר לעבודת האלילים, הרי הוא בכלל המינים, והוא בכלל מורידין לדברי הכל, ואין צריך לומר בהחזרת אבדה ונטילת רבית שפטור ומותר, ואם כתב ספר תורה ישרף, ושחיטתו אסורה בהנאה. ודברים אלו כולם בשעדיין שם ישראל עליו, ומאחר שהוא מתפקר ומחלל את הדת עונשו חמור הרבה, הא כל שיצא מכלל דת יהודית ונכנס לו בכלל דת אחרת, הרי הוא אצלנו כבני אותה הדת שנכנס בה לכל דבר, חוץ מגיטין וקדושין או כל זיקת אשה, כמו שיתבאר במקומו. ובנו מיהא הרי הוא גוי גמור אף לענין גיטין וקדושין". הנה מבואר, שהמשומד לדת אחרת, כבני כת הפלאשמורה שהמירו דתם לנצרות, צאצאיהם נחשבים כנכרים לכל דבר וענין. וע"ע שו"ת מהרשד"ם (אבהע"ז סי' י), דלא אמרו "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" אלא במי שעובר על חטא מסויים, אבל מי שניתק את הקשר לגמרי עם כלל ישראל והמיר דתו, לא נאמר לגביו דין זה ואין תוקף לקידושיו. וע"ע שו"ת חת"ס (ח"ו סי' נח).

הנפקא מינה בכל זה שאין צורך להשתדל בגיורם ובהבאתם בכרם ישראל, כיון שאפילו אם הם מזרע ישראל, כבר ניתקו עצמם בזדון מכל קשר ויחס לישראל.

כמו כן, חשוב לציין שיש לעיתים קושי לברר בין העולים לאיזו עדה הם משתייכים, בארצותם הם היו מחולקים ומוגדרים במקומות ישוב שונים, כאשר בני קהילת ביתא ישראל [שאגב היו מיעוט בין כלל הטוענים ליחוס יהודי באתיופיה] חיו בעיקר בערים גונדר ואסמרה, ואילו הפלאשמורה חיו במקומות רבים כמו דמביה, צ'לגיה ועוד רבים, והיוו בעצם את רוב הטוענים ליחוס יהודי, ויש כת אחרת שלא ברור כל כך מקומה בויכוח הזה, תושבי חבל הקאוורא, שיש ויכוח בין החוקים האם התנצרו כמו בני הפלאשמורה, ובכל מקרה בודאי היתה בהם התבוללות ולא שמרו על מנהגיהם כמו קהילת ביתא ישראל. הקושי הגדול, הוא בכך שכאן בארץ הם התערבו לגמרי מבחינת הרישומים, משום שהיו שסברו בפשיטות לשייכם לבני קהילת ביתא ישראל. נקודה זו היא גם צד נוסף לחייב בכל תוקף, גיור לחומרא לכל עולי אתיופיה.

[בארץ ישראל מבחינת הרשויות, התקבל כיום המנהג על פי קביעת הגר"ע יוסף, לפיו בני קהילת ביתא ישראל הם בחזקת יהדות, ורק עוברים תהליך הנקרא "השבה ליהדות" כנהוג במומרים, על ידי טבילה וקבלת מצוות, ולא כותבים בכתובתן "גיורתא", ולא מונעים אותן מלהנשא לכהונה (לא מצוי כל כך, כיון שבדרך כלל הם נישאים בתוך הקהילה), ואילו בני הפלאשמורה הם בחזקת חייבי גיור ממש, וכותבים זאת בכתובה ומציינים זאת בתעודת הגיור. כך שבפועל נעשה בהם אותו תהליך, שכולל טבילה לבד, וזאת בהסתמך על המילה שנהגו בה במקומם (לפלא שסומכים על כך גם אצל בני הפלאשמורה, ונראה שענין זה נובע יותר מלחץ ציבורי ופחות מהגיון הלכתי, שהרי הם נימולים כנוצרים, וכמנהג הנוצרים בני חבש שנימולים ביום השמיני ללידה וכאמור, ולא כיהודיים, כך שאפילו לא נימולו לשם יהדות שבזה הקל הגר"ש סלנט וכאמור), אלא שלגבי בני קהילת ביתא ישראל היחס לטבילה זו הוא כאל "השבה ליהדות", ואצל בני הפלאשמורה – כגיור].