פרסום שם חולה

ככל שיש סבירות שהוא אינו מעוניין בכך ויש סבירות כזו אין לגלות את עניניו האישים.

ראשית זה לא רק נושא של שולחן ערוך, אף שגם זה נכון ותיכף נבאר, אבל זה גם נושא אנושי! יש כאן בן אדם ויש לו ענין אישי, מה פתאום לבגוד באמון שלו?!
ועכשיו להלכה:
מקור האיסור ראה ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג: רכה וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): "הפר מחשבות באין סוד", והשנית – כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד, ואמר שלמה עליו השלום (שם כ, יט): "גולה סוד הולך רכיל", רצונו לומר: אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן. עוד אמר (שם יא, יג): "הולך רכיל מגלה סוד", רצונו לומר: אל תפקיד סודך למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר, והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע, שנאמר (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא", ונאמר (משלי כט, יב): "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים", ופירשו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים נד): כאשר המושל מקבל לשון הרע ודברי רכילות יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל למצוא חן בעיני אדוניהם. והנה לאלה שלשת החלקים אשר זכרנו כוונו בזכרם רבותינו ז"ל (סוטה מב, א): כת מספרי לשון הרע.

וכן נפסק להלכה ב חפץ חיים רכילות כלל ח אות ה: וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה לו חבירו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו, גם בזה הוא יוצא מדרך הצניעות והוא מעביר על דעת בעל הסוד.

על חומרת האיסור ראה משלי פרק יא פסוק יג: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר: ובפירוש האלשיך על משלי פרק יא פסוק יג: (יב) הנה מאומרו לרעהו ולא אמר את רעהו אפשר שהוא כמד"א ואמר פרעה לבני ישראל, שהוא שידבר עליהם ולא ממנו אליהם כן לרעהו פה יהיה, שיבזהו בדבר עליו דברי בזיון, אך לא ממנו ואליו רק בפני זולתו. והנה ב' מדות בדעות השומעים, יש מחריש מהגיד אשר שמע לא למי שבזה המבזה ולא לאחר, ויש מגלה לאחר ולא לו, והנה כל א' מתנצל לאמר לא פעלתי און, זה יאמר אני החרשתי וזה יאמר גם כי לא עצרתי כח להחריש, הלא לא הגדתי למי שנאמר עליו, אמר הנה אגיד גדרים אשר בז לרעהו הוא חסר לב באמת, שלא שת לבו שיודע הדבר, ואיש תבונות יקרא המחריש לגמרי, (יג) והולך רכיל יקרא מגלה הסוד גם שלא יודיע הדבר למי שנאמר עליו רק שמגלה הסוד בלבד, כי הלא לא יבצר מהשומעים הגיד דבר, כי חברך חברא אית ליה כו', אך נאמן רוח ונפש באמת יקרא מי שאין צריך לומר שלא יגיד, כי אם גם שבהודע הדבר מכסה ומחפה דבר בתחבולה ושנויי טעמים, לשום מר למתוק לכסות ערות הלשון הרע מפני השלום. ושמא תאמר, הלא גם זה האחרון אשר לא טוב עשה בתחבולת שקר כיזב, לזה אמר אל תגנה התחבולה כי הלא בעתה יחישנה איש וכשר הדבר, כי הלא באין תחבולות יפל עם: וכו' או יאמר ענין מאמר החכם, כי איש היה שגילה סודו את רעהו, ובא רעהו וסיפר לזולת עד הודע הדבר לרבים, וכשמוע האיש חרה לו עד מות, ויאמר אל רעהו למה בגדת בי ותגלה סודי, ודברים שביני לבינך נשמעו בין החיים, ויען ויאמר לו לא עלי תלונתך כי אם עליך, כי הלא ממך למדתי ונשאתי קל וחומר, ומה אם פלוני שנוגע אליו הדבר לא עצר כח לעצור במלין, ולא היה נאמן לעצמו ויגד אלי, מה גם עתה אנכי שאין הדבר נוגע אלי, כי איך אהיה נאמן אל זולתי, נמצא לפי זה כי בצד מה המגלה סודו יקרא הולך רכיל, כי הוא הסב להגלות על ידי רעהו, וזה יתכן אמר שלמה בחכמתו, דע לך כי הנה הולך רכיל יקרא, מי שמגלה סוד ו לזולת שאינו נאמן אל לבו, כי הוא הסב יגלה שומעו כי עצור במלין מי יוכל, כי אשר הוא נאמן רוח כלומר אל רוחו ולבו מכסה דבר בקרבו, אך הבלתי מכסה הוא כי גם אל רוחו ועצמו אינו נאמן, היאך יהיו אחרים נאמנים לו. או שעור סוף הפסוק ונאמן רוח בעצם יקרא, מי שאין צריך לומר מה שהוא סוד, כי אם מה שהוא דבר בעלמא יכסה, בל יורגל לגלות גם סוד, וזהו ונאמן רוח מכסה דבר.

ילד או נכה נפש באופן טבעי אינו אחראי לעצמו ואינו אמור להיות אחראי לעצמו, וברור שחובה לסייע לו בדרכים המקובלות והוא בכלל אבידת גופו, כאן מדובר באדם בוגר שמפקיד בידך סוד אישי, זו זכותו לשמור על פרטיותו. אם היה מדובר באדם חולה שמסרב לקבל טיפול באופן חורג מכל הגיון וכדומה, יש ענין של פיקוח נפש, אבל בענין זה יש הנהגות שונות ואופי שונה לבני אדם, ואני לא רואה כל מקום לנהוג איתו בחוסר עדינות כזה.