בס"ד
בפרשת השבוע נשלים את הסדרה בענין שקר, נעסוק בשאלה מהו שלא שינו לשונם? האם אמנם לא דיברו במילים במצרית, או שיש משמעות שונה לדברים? האם אמת ושקר הכוונה לדבר שהוא נכון או לא נכון, או למשמעות העמוקה שלהם? מה משעות שקר בהלכה? מה יותר חמור לשקר ללא תועלת ובלי לגרום לאיש הפסד – סתם לבלף – לשם צחוק – לשם פיתוח שיחה מעניינת, או לשקר כדי לגרום להוציא כסף מהזולת, או להרוויח ממון שלא כדין? אדם שראה גנב הגונב, אולם כדי להוציא את הכסף מיד הגנב עליו להעיד עדות שאסור להעיד ע"פ ההלכה, מהו האמת הנכונה לדאוג להשבת הכסף לבעליו, או שלא להעיד בצורה האסורה ע"פ ההלכה? האם מותר לדיין לאפשר לאדם שאינו תלמיד חכם לעשות שימוש [סטאז'] אצלו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
מהו שקר? [חלק ג]
בפרשת השבוע קוראים אנו על גלות מצרים, חכמים אמרו כי עם ישראל נגאל בזכות שלא שינו את לשונם, אין הכוונה דווקא שדיברו במילון העברי, ונזהרו מלדבר במילים מהמילון המצרי, ראה למשל רשב"ם (שמות טז טו) ועוד. הכוונה על סלנג ושפת הדיבור, שביטא את הנהגת עם ישראל, והם שמרו על טהרת הלשון. דוגמא בולטת לכך הוא למשל שפת היידיש או הלאדינו השפות מבוססות על המילון הגרמני או הספרדי אולם התרבות המשתקפת מהשפה, מבטא היטב את תרבות העם היהודי, את העדינות והדבקות בבורא עולם.
במאמרנו השבוע נשלים את הסדרה על מהו שקר, כשנתמקד בשני נקודות מסכמות, אלו דברים כלולים בשקר למרות שאולי במבט ראשון לא היינו חושבים כך, ומהו דרגות השקר השונות, ומהו השקר החמור יותר.
איסורי מדבר שקר תרחק
הספורנו (שמות כג ז) כתב שבכלל מצות 'מדבר שקר תרחק', הוא להתרחק מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כפי שאמרו חכמים (אבות פ"א מ"ט): 'הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר'.
הגמרא (שבועות ל: לא.) דורשת מהפסוק של 'מדבר שקר תרחק' שורה של איסורים שונים הכלולים בכלל מצות מדבר שקר תרחק, כפי שהרחבנו בשבועיים האחרונים קיימת מחלוקת ראשונים מהו עיקר האיסור בפסוק של 'מדבר שקר תרחק', שיטת היראים והרמב"ם ועוד – כי איסור זה נאמר רק לגבי הוצאת ממון שלא כדין, ולכן כל המקרים האמורים כאן בגמרא הם עיקר האיסור. מאידך שיטת הסמ"ג והרשב"ץ כי האיסור כולל כל הוצאת מהפה דיבור שאינו אמת, אף שאין שום הפסד ותועלת לאיש מדבריו. וע"פ שיטה זו כתב החפץ חיים (שפת תמים פ"ו) כי הגמרא חידשה שאפילו דברים אלו שאינם ממש שקר, כלולים בכלל האיסור.
אולם מלימוד רשימה זו נוכל לקבל מושג מהו שפת הדיבור היהודית, והצורה הראויה לדבר, כמו גם מהו הצורה הנכונה להתייחס לדין תורה, ולממון חבירו.
א. דיין התחיל להורות בדין, ולפתע ליבו נוקפו שהוא טועה, אסור לו לחזק את דבריו, ולהביא ראיות לכך שהוא צודק, אלא מוטל עליו להתגבר על הבושה ולא לחשוש לומר שהוא טעה, ולחזור על כל הצדדים עד שיגיע לאמת. (ע"פ פירוש רש"י). ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף ח).
ב. כאשר אחד מבעלי הדין טוען אסור לדיין לסייע לו בטענותיו, אלא רק יקשיב לטענות וישתוק. (ע"פ פירוש הרמב"ם לדעת הסמ"ע). [ויש מפרשים (כס"מ הובא באורים) שהכוונה שכאשר הדיין פוסק את הדין אסור לומר פלוני טען את טענותיו כראוי, ופלוני טען טענות של הבל, אלא יפסוק וישתוק]. ואף פירוש זה נפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף ח).
ג. אסור לדיין לדון על דין התורה יחד עם תלמיד בור כלומר שאינו בקי בהלכה, משום שהתלמיד יטעה את הדיין לטענות שאינם נכונות. ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' ט סעיף ו).
ד. אסור לדיין או לעד לדון או להעיד יחד עם אדם שהוא יודע אישית שהוא גזלן, למרות שהדיין או העד יודע שבסופו של דבר הדין או העדות אמת, מכל מקום כיון שמוציאים ממון ע"י דיין או עד גזלן, וזהו שקר, אסור להיות שותף לדבר שקר. ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' ז סעיף י; סי' לד סק"א).
וכתב האורים ותומים (אורים סי' לד ס"ק א) שלמרות שבכך יעשה כאן דבר שקר, שהרי הגנב יזכה בדין בהעדר דיין אמיתי או עדות על הגניבה, התורה אסרה לעשות תחבולות אלו, כי אין לנו לעשות תחבולות רשע והשם לא צוה, וכך גזרת המלך הוא, ואין לנו להרהר ולחפש בטעמים.
ה. דיין שיודע שהדין מרומה, ולמרות שאין לו הוכחות הוא מרגיש שהעדות שקרית, אסור לו לדון בדין זה, כדי שלא יצא על ידו ממון שלא כדין, אלא ירבה בחקירות עד שיתבררו הדברים, או יעביר את הדיון לדיין אחר. ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' טו סעיף ג).
ו. תלמיד היושב לפני רבו שדן את הדין, והוא שם לב לראיה היכולה לשנות את הדין, אולם הוא אינו רוצה לפגוע באחד מבעלי הדין לדוגמא מחמת עושרו אסור לו לשתוק, משום שבשתיקתו הוא גורם לשקר. ונפסק בשלחן ערוך (סי' ט סעיף ז).
ז. תלמיד היושב לפני רבו שדן את הדין, ורואה שהמהלך של רבו טעות, אסור לו לשתוק עד שהרב יסיים את כל הפסק, ואז הוא יוכיח שיש טעות בפסק, ויסדר את כל הפסק מחדש ופסק הדין יקרא על שמו, אלא הוא חייב בתחילת הדיון להסב את תשומת הלב של הרב הדיין לטעות בצורה של כבוד. ונפסק בשלחן ערוך (סי' ט סעיף ח).
ח. אדם שיודע שרבו לעולם לא ישקר גם תמורת כל ממון שבעולם, ורבו אומר לו שפלוני חייב לו כסף אולם יש לו רק עד אחד, אסור לו לעמוד לצד העד אחד בזמן העדות, כדי שהנתבע יחשוב שיש שני עדים, ובכך יודה מעצמו על החוב, או יגיע לפשרה, משום שהטעיה זו היא גם שקר. (ע"פ פירוש רש"י). ונפסק ברמ"א (חו"מ סי' כח סעיף א). וראה פירוש נוסף בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף ח).
ט. יש דין שאדם שהודה על מקצת התביעה חייב שבועה, ובמקרה שהוא כבר נשבע ניתן להשביע אותו על תביעות שונות שאין לתובע זכות להשביע אותו. ועל כך אומרת הגמרא כי אסור לתובע לתבוע 200 כדי שהנתבע יודה על 100 ואז יתחייב שבועה, וכאשר הוא יתחייב שבועה יוכל התובע להשביע אותו גם על שאר התביעות שיש לו כנגדו. ונפסק ברמב"ם (טוען פט"ז ה"ט).
י. מאידך אסור לאדם להכחיש בבית דין את כל החוב, כדי שלא יוכלו להשביע אותו, ואז מחוץ לבית דין להודות על החוב האמיתי. ונפסק ברמב"ם (טוען פט"ז ה"ט).
יא. 3 אנשים שהלוו לאדם ללא עדים, והלה מכחיש את החוב, למרות שהם יודעים את האמת, אסור להם לומר לאחד מהם שהוא יתבע את כל החוב, והשניים האחרים יעידו על כך, ואז יחלקו ביניהם את החוב. ונפסק ברמב"ם (טוען פט"ז ה"י).
יב. כאשר שני בעלי דינים מגיעים לבית דין, אחד לבוש בגדים קרועים ואחד לבוש בגדים מכובדים, ובצורה טבעית לב הדיינים נוטה לדעת הלבוש בגדים מכובדים, ולכן חובה לומר לבעל הדין הלובש בגדים מכובדים, או שתתלבש בדיון כמו העני, או שתלביש את העני לקראת הדיון בגדים מכובדים כמוך. ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף א). וכתבו הפוסקים (נו"כ שם) שבימינו אין כל כך פער בין מלבושי עניים לעשירים, ואף במה שנצרך אין בכוחנו להקפיד על הלכה זו.
יג. איסור נוסף קיים שאסור לדיין לשמוע טענות של אחד מבעלי הדינים לפני שיבא חברו, כדי שלא תהיה לדיין דעה קדומה בדיון. ואיסור זו הוא בין לדיין ובין לבעל הדין. ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף ה).
יד. יתירה מזו אסור אף לאחד מבעלי הדין להטעים את טענותיו לדיין באמצע הדיון כאשר חברו לא נמצא, משום שבמידה ובעל הדין השני אינו נמצא אינו מתבייש מלשקר. וכן תלמיד שבא לרבו לדין תורה, אסור לו להקדים את בואו, שמא בעל הדין יחשוב כי התלמיד כבר הרצה את טענותיו לפני הדיין, והוא יחשוב שהדין כבר מרומה. ונפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף ה).
חלקי השקר לדעת רבינו יונה
כעת נעבור לראות את חלקיו השונים של השקר, הבאנו כמה 3 רשימות של חלקי השקר, הראשונה של רבינו יונה ההולך בשיטת הסוברים כי האיסור הוא רק בשקר שמוציאים ע"י ממון, אולם יש מידה מגונה בכל שקר, וכפי שנפרט. ואילו הרמח"ל והחפץ חיים מנו רשימה שונה, ולשיטתם התורה אסרה במצות 'מדבר שקר תרחק' כל דיבור שאינו אמת, בין אם יש בו נזק, ובין אם אין.
רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קעח-קפו; והעתיק בארחות צדיקים שער השקר את דבריו) מנה 9 רמות שונות של שקר הכלולים בתוך כת השקרנים שאינם מקבלים פני שכינה, יש לציין כי רבינו יונה אינו מדבר על אדם שחד פעמי נכשל באחד מהגדרות הללו, אלא בכת שקרנים כלומר אדם שהתרגל להנהגה רעה זו, והדבר נעשה האופי והנהגתו הקבועה.
א. (אות קעח) שקרן המרמה אנשים בזדון כגון אדם שהופקד בידו פקדון והוא מכחישו, או מכחיש את חובו לפועל על עבודתו, מרמה במסחרו, או מעיד עדות שקר בבית הדין. וזהו איש בליעל ורשע גמור.
ב. (אות קעט) אדם המשקר ואין בשקר עצמו נזק, אולם המטרה של השקר הוא להזיק לאדם בהמשך שלא כדין, לדוגמא אדם רוצה להתחרות בחברו ולגרום לו נזק כלשהו, וכדי שחברו לא יוכל להיזהר ממנו ולהתכונן לכך, הוא מתחבר אליו ומשקר לו שהוא חפץ בטובתו. ואדם זה נענש הן על השקר, והן על הנזק שגרם לחברו.
ג. (אות קפ) אדם שיודע שחברו אמור לקבל איזה טובה, וכדי להעביר את הטובה אליו הוא משקר לחברו, ואף שבפועל לא גנב מחברו אלא מנע מחברו טובה, עיקר עונשו על השקר, משום שעונש על מה שגרם הפסד לחברו הוא רק גרימת אי קבלת דבר.
ד. (אות קפא) שקר שאינו גורם רעה לחברו, אולם האדם מספר סיפור כזב ללא תועלת מאהבת השקר. או שאינו מדייק בסיפור הדברים, חלקו אמת וחלקו שקר. אדם כזה אין עליו עונש כל כך מצד שלא גרם נזק, אולם מאידך יש עליו עונש גדול יותר על אהבתו את השקר בעצם. וזה תחילת מדרון חלקלק להגיע לתהומות של שקר.
ושקר כזה מצוה לעשות כשהוא נצרך לצורך קיום מצוה או לגרום לטובה או שלום לחברו. ולכן מותר לשנות מפני השלום, לדוגמא לשבח כלה בפני החתן, ולומר לו מעלות שאינם נכונות. וכן האחים אמרו ליוסף כי יעקב אבינו ציווה שיסלח להם על המכירה.
ה. (אות קפב) אדם המבטיח לחברו דבר שבעת הבטחה אין בדעתו לתת לו, ומדובר בהבטחה בעל פה בלי קנין בצורה שהלכתית מותר לו לחזור בו. והביא שהירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) כתב שאם בזמן ההבטחה לא היה בדעתו לתת הוא בכלל 'מחוסרי אמנה' שגינו חכמים, אולם אם בזמן ההבטחה היה בדעתו לקיים את ההבטחה, ושוב חזר בו אינו בכלל מחוסרי אמנה.
ו. (אות קפג) אדם שהבטיח לחברו שיעשה עימו דבר, אף שהיה בדעתו לקיים את הדברים, מכל מקום אם אינו מקיים את הבטחתו הרי הוא עובר על דברי הכתוב (צפניה ג יג): 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית'. ואיסור זה הוא אף שהוא דבר גדול.
ואף אם אמר בלי להבטיח לתת לחברו דבר מועט שאין הדרך של אדם לחזור בו. וכן אדם המתפאר על נדיבותו שיתן סכום גדול, אף שלא היה הבטחה. [והוסיף שאם אמר שיתן לעני או לצדקה סכום גדול, שהדרך של אנשים לחזור בהם, אף שלא היה הבטחה, אסור לחזור בו מחמת שיש לדיבור דין של נדר, אלא אם אמר בפירוש כי הדברים בלי נדר].
ז. (אות קפד) אדם הגונב דעת הבריות, כגון שהוא מתעה את חברו שעשה עימו טובה, בעוד שהוא לא עשה עימו מאומה.
ח. (אות קפה) אדם המשתבח במעלות שאין לו.
ט. (אות קפו) אדם שנזהר שלא לספר סתם סיפורי כזב, אולם כאשר יש לו תועלת מכך אף שאינו מוציא מאחר ממון שלא כדין, הרי הוא משנה מדיבורו. לדוגמא אדם שיודע שאם יאמר לפקידה שכואבות לו הרגלים ולכן הוא רוצה מקום ליד המעבר בטיסה, במידה ואינו מעביר טיפ מכובד לפקידה, היא דווקא תשים אותו ליד החלון, ומטרתו בשקר זה הוא לשבת במושב הפנימי ליד החלון. וגם שקר זה אסור משום שהוא מתרגל בכך לשקר, ועל כך נאמר (ירמיהו ט ד): 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר'.
חלקי השקר לדעת הרמח"ל
הרמח"ל (מסילת ישרים פי"א) מנה סדר אחר לדרגת השונות של השקר:
א. השקר החומר ביותר הוא אדם שהשקר הוא אומנותו, אדם המספר סיפורי כזב ללא שום תועלת, סיפורים שאינם גורמים נזק, והמטרה שלו בסיפורים הללו שאנשים יחשבו שהוא חכם, או בעל ידע מרתק רב, או אפילו רק כדי לפתח נושא שיחה מרתק, או אף רק כדי שיקשיבו להם, לדעת הרמח"ל אנשים אלו איבדו לחלוטין את היכולת לומר אמת, וזהו הדרגה החמורה ביותר בשקר, משום שהם השחיתו את הנפש, אף אם מעולם לא נגרם נזק לאיש מחמת השקר שהם שיקרו. ולדעתו על כך נאמר הפסוקים (משלי יב כב): תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ', (ישעיהו נט ג): 'שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר, לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה'. כלומר ברגע שהצורה האוטומטית של האדם הוא לא לחשוב מה באמת היה, אלא מה יהיה הכי מעניין לספר, והוא אינו מנסה כלל לדבר אמת, אדם שאיבד את היכולת שהשפתיים מטבעם נוטים לדבר אמת, זהו תועבת השם, ולדעתו על כך אמרו חכמים (סוטה מב.) שכת השקרנים אינם מקבלים פני שכינה לעתיד לבא, משום שהם הפקיעו לגמרי את מידת האמת מתוכם.
היום ידוע כי חלק ניכר מהציבור אינו יכול לעבור מבחנים של פוליגרף משום שהגוף שלהם אינו מגיב אחרת כשהוא משקר, ובכל מבחן פוליגרף דבר ראשון נבדק האם האדם הוא כבר שקרן פתלוגי שאינו מגיב כלל לדיבורי שקר, ואז אין שום משמעות למבחן הפוליגרף, או שהגוף שלו עדיין מבדיל היטב בין אמת לשקר, והמכשיר יוכל לזהות תשובה על שאלה ספציפית האם היא אמת או שקר.
ב. הדרגה השנייה בחומרתה הוא אדם שמספר סיפורי אמת אולם הוא מתאים את המציאות כפי מה שיעלה על רוחו, בסיס הסיפור אמת אולם הפרטים לא ממש אמיתיים, אדם זה נקרא בלשון חכמים בדאי, ועל כך אמרו חכמים (סנהדרין פט:) שעונשו הוא הבדאי שהוא מאבד את אימון הבריות, וגם כאשר הוא מדבר אמת צרופה כבר לא מאמינים לו, אנשים אלו הם בדרך לרכוש את השקר כאומנות, כפי שהנביא ירמיהו התאונן על בבני דורו דור החורבן (ירמיהו ט ד): 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ'. כלומר האדם נברא בצורה טבעית שבו הלשון נוטה לדבר אמת, אולם בכך שהם פורצים את הגדר ומרשים לעצמן לשקר בתוך דבריהם, הם מרגילים את לשונם ששקר אינו נורא, ולאט לאט הלשון מתרגלת לכך, והם כבר בדרך החמורה ביותר להגיע למצב של כת השקרנים בדרגה הראשונה של השקר.
ג. הדרגה השלישית בחומרת השקר הוא אנשים שלא קבועים כל כך בשקר, ואין להם נטייה לבדות דברים מתוך סיפוריהם, או להתאים את הפרטים בסיפור למה שהיו רוצים שיהיה. ולכן חלק ניכר מהמקרים מספרים את האמת לאימתה בדייקנות, אולם הם אינם חשים רתיעה מהשקר, ולעיתים כאשר הדבר מתאים להם הם ישקרו, ולעיתים אף ישקרו בתור בדיחה וכדומה ללא כל כוונה רעה, וגם לא מתוך הנאה לדמיין ולבלף.
מאידך חותמו של הקדוש ברוך אמת (שבת נה), ועל אדם להרגיש רתיעה מדבר שקר כפי שנאמר בפסוק (משלי יג ה): 'דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק', כלומר הצדיק לא רק שהוא שומר על הנטייה הטבעית של אדם לדבר אמת, אלא הוא גם חש שנאה ורתיעה לדבר שקר, ועצם איבוד הרתיעה והשנאה לשקר הוא כבר דרגה מסוימת של שקרן.
הרמח"ל כתב שעל דרגה זו של שקר נאמר האיסור של (שמות כג ז): 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. ומאידך נאמר על כך (צפניה ג יג): 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית'. כלומר שהגדרה של שארית ישראל – החלק מעם ישראל שישרוד את הכל ישאר נאמן לה' והוא יזכה לגאולה – תכונת האופי שלו הוא לא רק שלא יעשה עולה אלא גם שלא ימצא בפיו שום דבר כזב או לשון תרמית.
דרגות השקר לשיטת החפץ חיים
החפץ חיים (שפת תמים פ"ו) סידר על דרגות השקרים בצורה די קרובה לדברי הרמח"ל, ובחלק מהדברים הוא ציטט את לשון המסילת ישרים מילה במילה, וניכר כי בנה את הדרגות על בסיס דברי הרמח"ל בשינויים שונים:
א. השקר החומר ביותר הוא שקר ללא תועלת, כלומר אדם שמספר סיפורים שלא היו ולא נבראו רק כדי לפתח נושא שיחה, או שיחשב כאדם חכם ומבין ובעל ידע. וזהו כת השקרנים שאינם מקבלים את פני השכינה.
ב. הדרגה השנייה הוא בדאי, שדבריהם מלאים בשקרים בלי כוונה, משום שהאמת אינה חשובה להם ולכן אינם מבררים דבר לפני שהם מספרים אותו, ולא מפחדים מלערב דברי שקר בתוך הסיפור. ועם הזמן הם נהפכים לשקרנים מלאים, כפי שהנביא ירמיהו התאונן על בבני דורו דור החורבן (ירמיהו ט ד): 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ'.
ג. הדרגה השלישית הוא חוסר נאמנות, והוא כולל: אדם האומר לחברו שבדעתו לעשות עבורו טובה בעתיד, אולם בזמן הדיבור הוא חושב בליבו שאינו מתכנן לקיים את הדברים. ודבר זה מכונה בלשון חכמים אחד בפה ואחד בלב.
או אדם המבטיח לעשות דבר מה עבור חברו, וחברו סומך עליו, אולם הוא חוזר בו ומחלל את הבטחתו. והחפץ חיים מדגיש כי אם אדם אמר זאת בלשון הבטחה, וחברו סומך על ההבטחה, יש איסור של שקר לחלל את ההבטחה.
וכן אדם המרמה את חברו כאילו הוא עשה לו טובה, או דיבר עליו דיבורים טובים, והוא לא עשה כן, יש בכך שקר, ועל כך אמרו חז"ל שאסור לגנוב דעת הבריות.
בנוסף אדם המשתבח במעלות שלא קיימות בו, אף הוא בכלל דרגת שקר זו.
ד. הדרגה הרביעית הוא אדם המשקר לעיתים כשמזדמן לו, או בתור בדיחה, משום שהוא אינו חש רתיעה משקר, וציטט כאן את לשונו של הרמח"ל [בדרגה השלישית]. וזהו המצוה של (שמות כג ז): 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', כאשר התורה מדגישה כי צריך להרחיקה.
ה. הדרגה החמישית הוא דברים שאינן שקר ממש אולם גורמים לשקר, והם הדברים שהתבררו בגמרא (שבועות ל:), ואף שאינם שקר ממש, כיון שהתורה ציוותה להתרחק משקר, גם הם בכלל (שמות כג ז): 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.