שאלה:
שלום וברכה!
בס"ד אנו מתעתדים להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, בתוך שבעת ימי המשתה לנישואי בת אחותי.
מטבע הדברים אמורים החתן והכלה להשתתף בסעודת הברית, ופשוט שמרבים בשמחה לכבודם ותהיינה גם פנים חדשות.
השאלות הן: האם להזכיר "שהשמחה במעונו", האם להזכיר "נודה לשמך" או "דוי הסר", והאם יש צד של הפסק בין ברהמ"ז לברכות הנישואין מחמת "הרחמן" של ברית המילה.
דבר נוסף שהסתפקתי, האם יש כאן חשש של עירוב שמחה בשמחה או מצוות חבילות?
יישר כח ותודה רבה מראש!
תשובה:
אני מתנצל על האיחור בתשובה, שאלתך נשמטה ממני.
כאשר יש חתן וכלה בסעודת ברית המילה אומרים שהשמחה במעונו, המאירי הביא בזה מחלוקת בסוכה כה א אולם כך הכריע הגרש"ז אויערבך, כמובא בס' אוצר הברית ח"א עמוד רמו.
אין בזה חשש חבילות חבילות כיון שאין כאן עשייה מסויימת של שני מעשים לשתי מצוות, יש דינים כיצד לנהוג בסעודותיהם. ודאי הרחמן אינו הפסק.
מקורות:
שו"ת להורות נתן חלק א סימן סב
נשאלתי אם מותר לעשות סעודת ברית מילה וסעודת שבע ברכות לחתן ביחד.
א) תשובה: הנה משום אין מערבין שמחה בשמחה ליכא, וכמבואר בשו"ע או"ח (סימן תקמ"ו ס"ג) דמותר לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל, וכתב המג"א שם (סק"ד) הטעם, משום שאין עיקר השמחה אלא תחלת הנישואין, ואף על פי שמשמחין בסעודת הנישואין כל שבעה שרי עיין שם. וגם מבואר שם (סעיף ד') דמותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה, ובטו"ז שם (סק"ד) כתב הטעם בשם תוס' מו"ק (ח ב) משום דבמילה ליכא שמחה משום דאיכא צערא דינוקא עיין שם. נמצא בנדון דידן ליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה, לא מצד סעודת ברית מילה ולא מצד סעודת שבע ברכות של חתן.
ב) אולם יש לעיין איך לעשות בברכת המזון, דהרי בסעודת חתן אומרים שהשמחה במעונו ואלו בסעודת ברית מילה מבואר בכתובות (ח א) שלא לומר שהשמחה במעונו משום דטרידי דאית לה צערא לינוקא עיין שם, ומעתה יש להסתפק איך ניעבד כשיתרמי שתי סעודות הללו בהדי הדדי. ולכאורה יש לומר דזה תליא בכוונת אמרם דטרידי משום צערא דינוקא, האם הכוונה דע"י צערא דינוקא השמחה נעדרת ואין סיבה לשמחה, וא"כ כשהיא גם סעודת חתן שגורמת שמחה שוב שפיר יכול לומר שהשמחה במעונו, או הכונה דצערא דינוקא גורמת לביטול והפרת השמחה, וממילא אף אם איכא סיבה אחרת לשמוח וכבנדון דידן דשמחים בשמחת חתן, מ"מ אין לומר שהשמחה במעונו משום דצערא דינוקא מבטלת וסותרת גם את שמחת החתן.
ג) וראיתי להמאירי ז"ל בכתובות (ח ב) שכתב וז"ל, סעודת הבן של ברית מילה אין אומרים בה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא, והשמחה מתבלבלת ליראת צערו של תינוק, ומכאן כתבו קצת גאונים שאף בסעודת חתן שמת אביו של החתן ואמה של הכלה אינו אומר שהשמחה במעונו דהא איכא צערא עכ"ל. ומלבד דהלשון "והשמחה מתבלבלת" מורה שצערא דינוקא מבטלת כל שמחה, וממילא אף בדאיכא סעודת חתן מ"מ צערא דינוקא מבלבלת גם שמחת סעודת חתן, הנה כן מוכח גם ממה שלמדו הגאונים מכאן שבסעודת חתן שמת אביו אינו אומר שהשמחה במעונו דהא איכא צערא, דלכאורה היה אפשר לחלק, דבשלמא במילה שפיר י"ל דמשום צערא דתנוק אין אומרים שהשמחה במעונו, משום דסיבת השמחה וסיבת הצער אחת היא, דהשמחה שיש לו מחמת מצות מילה שבגללה היה סלקא אדעתין שיאמר שהשמחה במעונו, היא עצמה גורמת לו צער, וע"כ יש לנו לומר שפיר שלא לומר שהשמחה במעונו. משא"כ בחתן שמת לו אביו, הלא השמחה היא בסיבת נישואיו והצער היא בסיבת מיתת אביו, ומנלן דמשום הצער שבסיבת מיתת אביו לא יאמר שהשמחה במעונו על שמחת נישואיו. אלא ודאי דפשוט להגאונים ז"ל, דצערא דינוקא מבטלת ומבלבלת כל שמחה, ולא זו בלבד שמבטלת את השמחה של מצות מילה אלא שמבטלת גם שמחה אחרת, ועל כן פשיטא להו דצער מיתת אביו מבטלת שמחת נישואיו ואי אפשר לומר שהשמחה במעונו. ומעתה נלמוד דהוא הדין והוא הטעם בנדון דידן, דצערא דינוקא מבטלת שמחת החתן וממילא אין לומר שהשמחה במעונו.
ד) גם יש להעיר מהא דכתב בהגהות אשר"י כתובות (ח א) בשם רבינו יב"ק משפירא, דבסעודת אירוסין יש לברך שהשמחה במעונו דלא גרע מסעודת ברית מילה דאי לאו דאיכא צערא לינוקא הוה מברכינן שהשמחה במעונו, ויש לדחות דדוקא ברית מילה דכתיב שש אנכי על אמרתיך ולהכי אי לאו צערא דינוקא הוה מברכינן עכ"ד. הרי דאע"ג דבברית מילה איכא שמחה, וכמו שאמרו בש"ס שבת (ק"ל א) כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב עדיין עושין אותה בשמחה, מ"מ כיון דאיכא גם צערא דינוקא אין לומר שהשמחה במעונו. ומעתה גם אם תתוסף עוד שמחה של שמחת חתן, מנלן דבכהאי גוונא יאמרו שהשמחה במעונו, הלא חזינן דאע"ג דאיכא שמחת ברית מילה דהוי שמחת מצוה מ"מ אין לומר משום צערא דינוקא, א"כ אף כשנתוספה עוד שמחה אחרת באותה סעודה מאין הרגלים לומר דבזה יאמרו שהשמחה במעונו.
ה) ובגוף הך ענינא שאמרו בכתובות (ח א) דאין לומר במילה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא, שהוא לכאורה סתירה למאי שאמרו בשבת (קל א) דמצות מילה מקיימין אותה בשמחה – ברם באמת אין שום סתירה, דודאי דאיכא צער וחרדה במילה, אלא דישראל קדושים עושים מצוה זו שיש בה צער מתוך שמחה ומקבלים את הצער בשמחה של מצוה. ואין השמחה מבטלת את הצער דא"כ הוי לן למימר שהשמחה במעונו, אלא שאף על גב שהוא מצטער בקיום המצוה מכל מקום מקיים את המצוה בשמחה. והוא כעין דאמרו בש"ס ברכות (ס ב) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. וביארו הרמב"ם (פ"י מהלכות ברכות ה"ג) "ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה". הרי דאף שבאמת מיצר לו והוא מצטער מ"מ מקבל צער זה בשמחה, וצער מיהת הוי אלא שמקבלו בשמחה. וכיוצא בזה מצינו בש"ס ברכות (ה א) כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, יכול אפילו לא קבלם מאהבה ת"ל וכו'. הרי דאע"ג שיש לו יסורין והוא מצטער מ"מ מצוה לקבלו באהבה, ובודאי שאין קבלתה מאהבה מבטל את היסורין דא"כ איך מתדכא ביסורין כיון שאינו מרגיש בהם, אלא ודאי הכונה דאף שמצטער ביסורין צריך לקבלו באהבה. וכמו כן בנ"ד אף שיש לו צער עושה את המצוה בשמחה ומקבל את הצער בשמחה. ובזה יובן הא דמבואר בשו"ע יו"ד (סימן שצ"ד ס"ו) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז אכזרי עיין שם, הרי דחיוב איכא להתאבל, והלא אמרו דצריך לקבולינהו בשמחה. אלא דאין זה סתירה, דודאי דאיכא חיובא להצטער, אלא דצער זה גופא צריך לקבולינהו בשמחה וכנ"ל. וכמו כן בנדון דידן, אף שיש לו צערא דינוקא מ"מ עושה את המצוה בשמחה ומקבל את הצער מתוך שמחה. שו"ר כן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תל"ד) דבמילה מברך שהחיינו, דאע"פ שהגוף מצטער הלב שמח ועל שמחת הלב הוא מברך עיין שם.
ו) ועוד יש להעיר מדברי הים של שלמה בבא קמא (פרק ז' סימן ל"ז) שכתב וז"ל, וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה וכו', ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת, דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא אלא שמחה ורינה של תורה וכו', וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה, ונתבלבל השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותיי שלא שמעו מעולם דבר זה, ע"כ לא כתבו אלא בחתונה וכו' אבל במצוה אחרינא לא, ובודאי כל דבריהם בקבלה ובסודות פנימיות על כל שיחה ומלה, ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה ולא לענין אחר, דהא ביום טוב מחוייב להרבות בסעודות ולשמוח ואפ"ה לא מברכינן עכ"ל. ומעתה מכיון שאמרו חז"ל שלא לומר שהשמחה במעונו בברית מילה משום צערא דינוקא, מאן מפיס לומר דהיכי דאיכא שמחת חתן בהדיה דיהא רשאי לומר שהשמחה במעונו, אולי איכא קפידא שלא לומר שהשמחה במעונו בברית מילה בשום גוונא, ומי בא בסוד חכמים.
ז) ולכן נלע"ד דהיכי דאיתרמי סעודת חתן וסעודת ברית מילה כאחת יש להמסובים להתחלק לפני ברכת המזון לשני חדרים, ומקום אשר שם בעלי הברית לא יאמרו שהשמחה במעונו ובמקום שהחתן שם יאמרו שהשמחה במעונו, אבל אין לומר שיברכו ביחד ולא יאמרו שהשמחה במעונו, דכיון דחז"ל תקנו שבסעודת חתן יאמרו שהשמחה במעונו אין לבטלו. וזאת העצה היעוצה להתחלק לשני מחנות וכל אחד מתברך בפני עצמו ברכה הראויה לו.
ח) שוב ראיתי במאירי סוכה (כה ב) וז"ל, כל שלא נעשית (הסעודה) בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרים שם אפילו שהשמחה במעונו, ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאמרו אי לאו משום צערא דינוקא, כל שהחתן [בא] לשם מחזירין אותה לדינה, וכן כתבוה קצת חכמי האחרונים שבנרבונה עכ"ל. וזה דלא כדברנו.
